הדוגמן?
מאת: רותם סלע | פורסם לראשונה בקפיטליסט היומי ב-27 באוגוסט 2007
”עכשיו נעבור לדבר על עניינים יותר חשובים כמו בית“ר ירושלים“ סינן אולמרט כשנכנס גאידמק לחדר. האווירה בישיבה הנינוחה של ראשי העמותות החברתיות שתמכו בעורף בזמן המלחמה התחלפה בין רגע בשקט טעון, מתוח.
בחירתו של גאידמק לאחד מהמועמדים לתחרות אנשי השנה של קשת הפכה לאהוד אשרי, פרשן התקשורת של הארץ את הבטן. ”הרי בקשת יודעים שהאיש הוא קוריוז פוליטי אם לא בדיחה ממש“, כותב איש האשכולות ומוסיף ומכנה את הפילנתרופ הגדול ביותר בישראל ”הדוגמן של פלאפון והבעלים של בית“ר“.
מדוע גאידמק מעורר כל כך הרבה שנאה ? מדוע הממשלה ביקשה מעיריית שדרות שלא לתת לא למגן את הבתים בשדרות ? מדוע פוליטיקאים ועיתונאי החצר של החונטה לא מפסיקים לעלוב בו, לצלוף בו ולהכפיש את שמו ? אם היה מדובר בלא יותר מהדוגמן של פלאפון הם לא היו מתנפלים עליו עם עטי הארס שלהם, מייקל לואיס לא עורר אף פעם כזה אנטגוניזם, אפילו לא ליאור מילר בקמפיין של קסטרו.
התשובה היא פשוטה, החונטה מפחדת, כיוון שגאידמק מייצג ויוצר אלטרנטיבה רעיונית. חונכנו להאמין ולדעת כי לכל בעיה במדינה יש תשובה בדמות המדינה וזרועותיה. הממשלה ומשרדי הממשלה אמורים לספק כתובת לבעיותינו ולצרכינו, ויום יום אנחנו קוראים בעיתון על ניסיונותיהם הבלתי פוסקים לשפר את חיינו.
מדובר כמובן בפארסה ולא במציאות, המדינה לא מצליחה לספק שירותים ברמה נורמלית כמעט בשום תחום בו היא עוסקת. החינוך מתמוטט, המשטרה היא בדיחה לא מוצלחת, הרשויות המקומיות גירעוניות, בתי המשפט טוחנים לאנשים את הנשמה מרוב איטיות, שר האוצר גנב ועוד ועוד…
נדמה שחוץ ממערכת גביית קנסות של עיריית ת“א ואמינות אספקת החשמל של חברת החשמל אין על מי לסמוך, ולאזרחים לא נותר אלה בהעדר אלטרנטיבה להצביע כל פעם לפלגמט אחר שמבטיח שאצלו זה יהיה אחרת, שהישות הבלתי ניתנת לניהול הזאת תהפוך תחתיו לפחות לג‘נרל אלקטריק של יעילות, סדר ואספקת שירותים לאזרחים.
הכוח של המדינה וזרע הפורענות של הסיאוב שלה טמון בכך שהיא מונופול בכל תחום בו היא עוסקת, אף אחד לא יכול להתחרות בכמות המשאבים, ביומרה ובכוח האכיפה שלה ולכן איש איננו יכול לחשוף את חוסר היכולת שלה. האזרחים חיים עם הממשלה הלא מתפקדת כי זה מה שהם מכירים, ולא היה אף אחד בסביבה שעושה את זה אחרת. עד שהגיע גאידמק כמובן.
אינני יודע מאיפה הוא השיג את כספו, אינני יודע מה האג‘נדה שלו, אני לא מכיר אותו, לא חושב שמדובר בנביא, בקדוש או במלך ישראל. מה שאני כן יודע זה שהוא מצליח בתקציבים מצומצמים יחסית להכות שוב ושוב את הענק הרדום הזה שנקרא המדינה. מעיר האוהלים בניצנים, דרך פינוי שדרות ועד פרשת המקלטים. גאידמק מכיר את האנשים במדינה הזאת ויודע לענות לצרכים שלהם יותר טוב מכל פקיד או פוליטיקאי מכהן.
ובסוף כל פעילות של גאידמק נשאר תלוי באוויר סימן שאלה, איפה הייתה הממשלה, השתיקה הרועמת בה הוא תלוי לו שם מוציאה אותם מהכלים. בכל פעם שגאידמק מצליח אזרחי ישראל מסוגלים לשבריר שנייה להרים את העיניים שלהם מהמטריקס ולראות שהם לא כל כך צריכים אותה (את המדינה) בכל מקום, ושאפשר גם אחרת. שהמשחק הזה בנדמה לי שבו קומץ פונקציונרים מנסים לנהל חברה שלמה לפרטיה הוא לא האלטרנטיבה היחידה, שיש אלטרנטיבה נוספת לשלטונם, השלטון שלנו.
גאידמק לא יוכל לעולם לפתור את בעיותיה של ישראל, אבל אנחנו נוכל. כמו שגאידמק מרכז את מאמציו רק איפה שהוא חושב שהוא יכול ליצור שינוי אפקטיבי. כמו שגאידמק לעולם לא ישקיע את כספו וכבודו בהקמה של גוף שיתפקד בקהות חושים בירוקרטית, כך גם עלינו מוטלת החובה האזרחית לקחת את העניינים בידיים.
מאות המיליארדים הכלואים בידיה של מדינת ישראל הם אות קלון בפרצופה של החברה שלנו, כי כל יום שעובר בו הישות המסורבלת הזאת מנווטת את חייה של החברה בישראל הוא יום מבוזבז בו יכולנו להתקדם צעד נוסף לעבר החברה שכולנו רוצים לחיות בה.
על הכותב:
רותם סלע, שותף מייסד ב“קפיטליסט היומי“ – סטודנט שנה ג‘ בתוכנית פכ“מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) באוניברסיטה העברית. בזמנו הפנוי מרצה לכלכלה חופשית במכינות קדם צבאיות, עובד כמנהל פיתוח עסקים בחברת השקעות ליצירת קשר: [email protected]
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.