סנטור רברבן לסגן-נשיא
מאת רוברט טרז'ינסקי | 25 באוגוסט 2008 TIA Daily
שותפו של אובמה למרוץ מעצים את חולשותיו
החדשות הגדולות של השבוע לקראת הועידה הדמוקרטית הן הבחירה של ברק אובמה בסנטור מדאלאוור ג'ו ביידן כסגן נשיא ושותף למירוץ. זאת בחירה נוראה, כזאת שמעצימה את החולשות הבולטות ביותר של אובמה במקום לפצות עליהן.
ביידן נבחר מסיבה אחת בלבד. לא משום שהוא יגיש את מדינת הבית שלו; לדאלאוור מעט קולות אלקטורים שמימלא ובכל מקרה ינתנו עבור אובמה. לא משום שהוא עומד בתחרות עם הנעורים והכריזמה של אובמה; הוא מפורסם יותר בנטיתו לפליטות פה רעשניות. ואין זאת משום שהוא יוביל נהירה גדולה של מצביעים בקרב הדמוקרטים.
ביידן סיים את מאמציו להיבחר בשנת 1988 לאחר שהתמודד ב1987 – הוא מעולם לא הגיע אפילו לשנת הבחירות עצמה – והוא הצליח רק קצת יותר מכך הפעם, בסיימו את ההתמודדות האחרונה שלו ב-3 בינואר, לאחר השגת 1% מהקולות בועידה של איווה.
לא, ביידן נבחר משום שהוא, במילותיו של אובמה, "אחד הקולות המובילים באמריקה בנושאי בטחון לאומי". אובמה מבין בבירור עד כמה הוא נפגע מלהיתפס מבלה על החוף בהוואי – בלתי מודע למשמעותם של האירועים בעולם – בעוד ג'ון מק'קיין מראה מנהיגות בסגנון נשיאותי בתגובתו לפלישה הרוסית לגאורגיה. כך שכאשר הציג את שותפו למירוץ, אובמה הקפיד לציין כי ביידן "נסע לאחרונה לגאורגיה, בה נפגש בחשאי עם הנשיא וחזר עם הקריאה לסיוע ומסר חריף לרוסיה".
בפועל, אובמה מכיר בכך שאין לו את הרקע, מוניטין, או כל ניסיון נראה בנושאי מדיניות חוץ. כך הוא בחר את ג'ו ביידן, יושב הראש של ועדת הסנאט ליחסי חוץ, לפצות על כך.
התיאוריה סבירה. היישום שלה הוא אסון.
רעיון טוב עבור מועמד לנשיאות לבחור מישהו החזק בנושאים בהם הוא חלש. לכן בהחלט, אובמה צריך לבחור אדם בעל מחשבה רצינית בנושאי מדיניות חוץ. לרוע המזל, ג'ו ביידן אינו האדם הזה. העובדה שאובמה חושב שהוא אכן האדם הזה מגלה רבות על האופן בו אובמה מבצע החלטות.
ביידן נחשב כבעל מחשבה עמוקה בתחום יחסי חוץ רק בקרב מגזר צר של ממסד וושינגטוני קרתני הנוטה שמאלה מהמרכז. אך בחנו את שיפוטיו על הנושאים הגדולים של מלחמה ושלום בשנים האחרונות.
הטענה העיקרית של אובמה לשיפוט איכותי יותר בנושאי מדיניות חוץ הוא התנגדותו לפלישה הראשונית לעיראק – אולם ביידן הצביע עבור הפלישה וחזר והגן על החלטה זאת. (ג'ים גראגטי מNRO מרכז ציטוטים רבים של ביידן בנושאים שונים). אני מסכים עם ביידן ומוצא כי רבים מטיעוניו למען ההצבעה עבור המלחמה תקפים ומשכנעים. אולם בדיוק מסיבה זאת, הטיעונים של ביידן מערערים את אחד ממסדי הקמפיין של אובמה.
טענתו המרכזית של ג'ון מק'קיין לשיפוט איכותי יותר בתחומי מדיניות החוץ ונושאים צבאיים היא בתמיכתו המוקדמת בתגבור הכוחות שהביס את אל קאידה בעיראק והשקיט מאד את המדינה. אולם ביידן התנגד לתגבור, והכריז עליו כ"משגה טראגי" כאשר הוא הוכרז לראשונה והכריז כי הוא "כישלון" גם לאחר שכבר היה ברור כי הוא מתחיל להניב הצלחה.
כפי ש-"Allahpundit" מאתר Hot Air הבחין: "ברמה בה הקונצנזוס הציבורי התייצב לפיה המלחמה הייתה מוטעית אך התגבור היה מוצדק, ביידן יהיה המתמודד האחד והיחיד בין ארבעת המתמודדים בסיום שטעה בהצבעותיו בשני הנושאים".
אולם ביידן תרם תרומה חשובה משלו לוויכוח העיראקי: תוכנית פזיזה לחלוקתה של עיראק לשלוש מיני-מדינות המבוססות על הבדלים אתניים ודתיים, ואז נסיגה מהירה של כוחות ארה"ב. כמי שגינה בפומבי את סלובודאן מילושוביץ כפושע מלחמה, על ביידן היה לדעת עד כמה תהיה טובה יכולה להיות פעולתה של תוכנית בלקניזציה של עיראק. ועדיין בהעלותו את ההצעה, הוא ציטט את בוסניה כמודל לעיראק.
אינכם צריכים לקבל את מילתי לגבי כמה רעה תוכנית זאת. שאלו את העיראקים. שרות הידיעות רויטרס מדווח כי הבחירה של אובמה לא מתקבלת טוב בעיראק.
סנאטור ג'ו ביידן עשוי להיות אחד הפוליטיקאים האמריקאים היחידים המסוגלים לאחד את הניצים הפוליטיים הסונים, השיעים והכורדים בעיראק להסכמה. אך לא באופן חיובי. לרוחב כל הספקטרום הגזעי והדתי קוננו פוליטיקאים עיראקים בשבת על בחירתו של המועמד הדמוקרטי ברק אובמה כשותף למירוץ, המוכר בעיראק ככותב של התוכנית מ-2006 לחלק את המדינה למובלעות אתניות וסקטוריאליות.
כפי שסיכם זאת אחד מחברי הפרלמנט העיראקי: "דחינו את הצעתו כאשר הוא הכריז עליה, ואנו עדיין דוחים אותה. חלוקת הקהילות והארץ בדרך זאת רק תוביל למלחמות חדשות בין האנשים על משאבים וגבולות". עד כאן באשר להבטחתו של אובמה להראות יותר כבוד לבני בריתנו. למעשה, הצעתו של ביידן נוטה חזרה לתקופה של הקולוניאליזם המערבי, כאשר פוליטיקאים בלונדון או בוושינגטון נטלו על עצמם לשרטט תוכניות לחלוקת ארצותיהם של אנשים אחרים.
הצעת החלוקה הייתה אופיינית לג'ו ביידן. הייתה זאת מחווה מרשימה ונועזת, שאומצה לכאורה ללא מחשבה רצינית למשך חמש שניות לגבי משמעויותיה או השלכותיה. והיא לא בודדת. פרופיל ישן של ביידן מתאר אותו בעבודה רק כמה שבועות לאחר המתקפות של ה-11 בספטמבר 2001;
בפגישת יום שלישי בבוקר עם צוות הועדה, ביידן הפליג במונולוג של זרם תודעתי לגבי הדברים שעל הועדה לעשות, בטרם הוא הודה לבסוף במובן מאליו: "אני מגשש כאן", ואז הוא עלה על הרעיון: אמריקה צריכה להראות לעולם הערבי כי אנו לא נחושים להרוס אותו. "נראה לי כי זה יהיה זמן טוב לשלוח, ללא כל דרישת התחייבות, צ'ק על סך 200 מליון דולר לאיראן", הכריז ביידן. הוא סקר את השולחן ואת הגבות המורמות, עם מבט של; איך זה נראה לכם? על פניו.
חברי הצוות שלו העלו התנגדויות שונות, כנראה גם את העובדה שהאיראנים אינם ערבים – ושאיראן נמצאת בראש הרשימה של מחלקת המדינה של מדינות תומכות טרור. "אולם ג'ו ביידן כבר לא הקשיב יותר. הוא כבר נמצא במקום אחר".
זאת הסיבה שביידן צץ מיד פעם עם רעיונות גרועים למדיניות חוץ: משום שהוא קל דעת ועבורו כל נושא הוא בעצם רק דרך לנופף בחוכמה ובחשיבות לכאורה שלו. מפורסם בנאומיו המתגלגלים הוא מפתיע בלהג.
התייחסתי מספר פעמים ב- TIA Daily לשליטה של סנאטורים מתלהמים ורברבנים בשימועי הקונגרס. התכוונתי בכך לכינוי כללי לכל הפוליטיקאים המתהדרים בנוצותיהם באופן מוגזם. אולם הדוגמה הקונקרטית שתמיד חשבתי עליה היתה של ג'ו ביידן. הוא מסוג הפוליטיקאים החושב כי המטרה של כל שימוע בקונגרס היא לא הנושא המוגדר שלו, אלא בהזדמנות של כולם לשמוע את הדברים החשובים והגדולים שלסנטור יש לומר. הוא לא תמיד בטוח מה הם בדיוק הדברים שהוא צריך לומר – וגם המאזינים לו לא תמיד בטוחים, אולם ביידן תמיד בטוח שזה עצום וחשוב.
יש כמה אנשים בוושינגטון שביידן הצליח להוליך שולל בהופעותיו והם חושבים אותו באופן דומה לזה בו הוא מחשיב את עצמו: כמדינאי גדול. העובדה שאובמה מאזין לאנשים אלו בעלי המוניטין של החוג הפנימי מראה בדיוק עד כמה אובמה נמצא מחוץ לליגה שלו.
זאת בחירת יד-שנייה. היא חושפת את אובמה כאדם שלא רק חסר רק את עומק המומחיות במדיניות חוץ, אלא שחסר גם בהתעניינותו בלימוד מספיק של הנושאים על מנת להיות מסוגל לגבש דעה עצמאית. כך הוא בחר את ביידן, לא משום שהוא מלומד, אלא משום שהוא בטוח, הבחירה הוושינגטונית הממוסדת.
זאת היא המגמה שעולה בבירור לאורך כל הדרך. לאחר שמכר עצמו כפוליטיקאי מזן אחר שיביא "שינוי" לוושינגטון, במקום זאת אובמה ממלא את הועדה לבחירת סגן הנשיא באנשי וושינגטון אשר – באופן לא מפתיע – ממליצים על איש וושינגטון טיפוסי. וכמובן שאובמה נטה בחדות למרכז במהלך החודשים האחרונים, מחבר עצמו לחוכמת ה"מרכז" הקונוונציונלי על נושאים שונים החל מהאזנת סתר והמשך בנשק לעיראק. כך שכל הרטוריקה של אובמה אודות "שינוי" הייתה רק העמדת פנים. הוא לא הגיע לוושינגטון על מנת לאתגר או לסחוף את הממסד. הוא הגיע על מנת להצטרף אליו. כשחושבים על כך, זה גם מה שהוא עשה בפוליטיקה של שיקגו, שבה הוא נהנה מחסדי ה"מכונה" הפוליטית האולטימטיבית, ריצ'ארד דליי.
בחירת סגן הנשיא הזאת מאשרת את שיפוטי הכללי על מי הוא אובמה. הוא פיטר קיטינג, הצעיר המבריק, השאפתן והקונפורמיסט מהרומן של איין ראנד כמעיין המתגבר. כמו קיטינג, הוא נאה וכריזמטי וטוב בלגלות כיצד לגרום לאנשים לחבב אותו. אך אין לו תוכן משלו להציע, וכך כאשר הוא מבצע החלטה, הוא נבהל ומנסה להבין מה כל האחרים חושבים שהוא צריך לעשות.
זאת היא הסיבה לכך שההתחלקות הפרוידאנית בהצגתו של ביידן בשבת היא כה חושפנית. כאשר ביידן ניגש לדוכן, אובמה ביקש מהקהל לקדם בברכה את "הנשיא הבא" לפני שתפס את עצמו ואמר "סגן הנשיא הבא". זה מצביע על כך שאובמה רואה בביידן את המנהיג האמיתי באופן מרומז – משום שהוא יודע, עמוק בתוכו, שזה לא הוא.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.