”מלצרי כל העולם התאחדו“ על בעיית הערך, תועלת שולית ושטרסלר האדום

מאת: רותם סלע | 21 בפברואר 2008 פורסם לראשונה בקפיטליסט היומי

”הרי אין דבר חשוב יותר ללקוח (ולרשת) משירות טוב, שאותו ניתן להשיג רק עם מלצרים שאינם מנוצלים“ נחמיה שטרסלר, TheMarker, 08.02.2008

שטרסלר, אחד הפרשנים הכלכלים הבכירים של ”הארץ“, לא נחשד על ידי אף אחד בסוציאליזם, אבל מסתבר שגם הוא נופל למכבסת המילים של הקופירייטר הגדול של כל הזמנים, אשף המילים והאשליות, קרל מארקס.

אדם סמית, אבי הכלכלה לא הצליח לפתור בצורה משביעת רצון בעיה בסיסית בתיאוריה הכלכלית שלו, בעיית הערך. כשניסה להסביר מאין מגיע ערכם של מוצרים שונים טען כי הוא נגזר משני קריטריונים: שימושיות וכמות העבודה שהושקעה בהם.

לכל מוצר, טען למעשה סמית, ישנו ערך פנימי, בלתי תלוי, שניתן לפחות להעריכו. קחו לדוגמא את המסך שמול עינכם, השימושיות שלו ברורה, הוא מאפשר לכם לקרוא את המאמר הזה, לשחק בסוליטר, לגלוש לקבוצת ”הקפיטליסט היומי“ בפייסבוק, ולבדוק את חשבון הבנק שלכם. בכדי שתוכלו להשתמש בו הרכיבו אותו מספר פועלים מלוכסני עיניים, תכננו אותו מהנדסים צפון אמריקאים, ופרקו אותו בשבילכם מהאוניה עובדי נמל חיפה שמרוויחים יותר מהמהנדסים האמריקאים והפועלים הסינים ביחד. בין 48,000- 64,000 ש“ח בחודש ליתר דיוק.ההיגיון הסמיתיאני גורס כי המסך שלכם יעלה יותר מגוש זהב שסתם ככה שכב לו בתחתית של איזה נהר. נכון, בחור כלשהו נאלץ לנעול מגפיו ולהפשיל שרווליו, אבל בסופו של דבר, אין מה לעשות עם גוש כזה, הושקעה בו פחות עבודה, ובצורתו הגולמית או כתכשיט הוא גם שימושי פחות ממסך.

ביטוי ידוע לבעיה זו נמצא בפרדוקס המפורסם של המים והיהלומים, כיצד יתכן טענו המבקרים, כי יהלומים, יעלו יותר ממים. אחד הוא אביזר קישוטי והשני מקור החיים. לבעייה זו נמצא בסוף המאה ה-19 פיתרון בשם ”תיאורית התועלת השולית“. על פי תיאוריה זו ערכו של כל מוצר איננו פנימי אלא חיצוני, כפי שהוא נתפס בעייני הצרכן. כל פרט תופס את ערכו של מוצר מסוים על פי ערכו של מוצר זה בתמונת המציאות הפרטית שלו.

גזלן פוגש שטרסלר תוהה, גווע בצמא במדבר יהודה. בעבור בקבוק ”קוקה קולה“ צונן יכול גזלן לגבות משטרסלר הגווע את משקלו של הלז בזהב, הבקבוק השני מרווה גם הוא את צימאונו הרב, אך יש להניח כי בסביבות הבקבוק החמישי מוכנותו של שטרסלר לתרום כליה בתמורה לקולה תרד, לכוס השתיים עשרה הוא כבר יסרב בנימוס, אפילו בחינם.

ערך הקולה יחסי לכמות הקולה שכבר יש לו ולתפקיד שמוצר זה משחק בשבילו. במקרה של הבקבוק הראשון לא היה מדובר בנוזל מתקתק ורווי כימיקלים אלה בתנאי הכרחי לקיום חיים. הבקבוק השביעי כבר היה כאב בטן, כמה אתם מוכנים לשלם על כאב בטן?

לתועלת ההולכת ויורדת של שפע המוצרים אנו קוראים ”תועלת שולית פוחתת“, ככל שיש לנו יותר ממוצר מסוים התועלת שלנו ממוצר זהה נוסף תלך ותרד. גלידה, קולה, דקסמול סינוס ,מין, פלאפל ”ג‘ינה“. הם מוצרים (או השירותים) רצויים מאוד לצריכה בכמויות קטנות, המהווים עול רציני ואפילו סכנת חיים בכמות גדולה.

בתיאורית התועלת השולית, ערך הופך להיות למושג התלוי אך ורק בתפיסתו הסובייקטיבית של הצרכן. כמות העבודה, שלא כמו אצל סמית, לחלוטין לא רלוונטית. אני יכול לחזר אחרי בתיה שבועות וחודשים. סרנדות מתחת לחלון, פרחים, מכתבי התאבדות, דבר לא יעזור. יום אחד תצא בתיה לברסארי ,ותיתקל בקוף העונה לשם אלי, ”לא שרתת במקרה בפלמ“חים?“, ”נכון…מהחימוש“, צחקוקים, ליטופים, בעיקר אלכוהול. בתיה עשתה שבת בבת ים אצל ההורים של הפרימאט בשבוע שעבר. אני יכול להשקיע שעות בכתיבת פואמה ומקבל ביומולדת צו הרחקה, מצד שני לבתיה לא אכפת שצ‘יפופו לא יודע לקרוא- אין גבול. המוצר שווה כמה שהצרכן חושב שהוא שווה.

כפי שאתם רואים עיקרון הערך הסובייקטיבי והערך השולי מוכרים לא רק לכלכלנים, כיוון שהם נגזרים קודם כל מהמציאות. אלה שלמרבה הפלא בכל הנוגע לכלכלת עבודה, אימץ השיח התקשורתי טרמינולוגיה שונה לחלוטין מזו של תיאורית הערך השולי. תיאורית הרווח כניצול.

”סמית צדק“, הכריז למרבה הפלא מרקס, ”ערכו של כל מוצר קשור בצורה ישירה לכמות העבודה שהושקעה בו“. לתופעות שלא ניתן להסביר במונחים של עבודה מול מחיר נמצא הסבר פשוט – רווח. ערכו של המוצר נגזר מהעבודה שהושקעה בו על ידי הפועל, בעל ההון מעוות את הערך האמיתי של המוצר ומוכר אותו במחיר המשקף גם את העבודה (הערך האמיתי) וגם גזל (רווח). בעל ההון נתפס על ידי ממשיכיו של מרקס (שדווקא ראה בו את חמורו של המשיח) כסרח עודף המשיג את ליטרת הבשר שלו מהפקעת המוצר מיצרן הערך האמיתי שלו, הפועל.

”אפשר גם אחרת“ מבשר בהקלה שטרסלר שחור על גבי עיתון. אפשר גם אחרת, מה ? בחודשים האחרונים התרחשו שתי שביתות מתוקשרות בסניפי הרשתות קופי טו-גו וקופי בין שזכו בעובדים ממורמרים ויחסי ציבור גרועים. שטרסלר ממשיך ומספר לקוראים על התנאים הנהדרים מהם נהנים עובדיה של רשת אילנ’ס המתחרה הזוכים לתגמולים, בונוסים, מסיבות ופרסים בתמורה לעבודתם. האם שטרסלר מזכיר את אילנ’ס כיוון שמדובר בפרקטיקה עסקית חכמה יותר ? אחרי הכל בתנאי כלכלה חופשית שביתה לא מצביעה על פגם מוסרי כלשהו בדרך ההעסקה, בכלכלה חופשית מדובר במפגש רצונות שוליים, ושטרסלר הוא כלכלן חופשי. אלהשהסיום של שטרסלר שונה במפתיע, והוא בוחר לסיים בקביעה כי שירות טוב ניתן להשיג ”רק עם מלצרים שאינם מנוצלים“. מזכיר לכם משהו ? רותי סיני, מאחוריך.

הוספת תגובה