זכויות האדם מאת איין ראנד

זכויות האדם

מאת: איין ראנד | המאמר Man’s Rights פורסם לראשונה שנת 1963 והופיע בספרה של ראנד "מעלת האנוכיות" The Virtue of Selfishness . תרגום המאמר לעברית פורסם לראשונה במהדורת הדפוס של "אנכי" בסוף שנות ה-80. לרכישת הספר בקרו בחנות הספרים של אמזון באתר אנכי. (הערה: הזכויות למאמר ולתרגום שמורות ואין להעתיקם ו/או להפיצם מלבד על ידי הפניה לאתר אנכי).

כל מערכת פוליטית מבוססת על מערכת אתיקה (תורת מוסר) מסוימת. תורות המוסר השליטות בהיסטורית האנושות היו גרסאות של התורה האלטרואיסטית-קולקטיביסטית לפיה הפרט כפוף לסמכות גבוהה יותר כלשהי, מיסטית או חברתית. כתוצאה מכך, רוב המערכות הפוליטיות היו גרסאות של אותן עריצויות ריכוזיות והיו שונות רק בדרגה, לא בעקרון הבסיסי, ומוגבלות רק על ידי המקרים של מסורת, תוהו-ובוהו, סכסוכים שטופי-דם והתמוטטות תקופתית. בכל המערכות האלו, היווה המוסר מערכת המתאימה לפרט, אך לא לחברה. החברה הושמה מחוץ לחוק המוסרי, כהתגלמותו או מקורו או פרשנו היחיד – והחדרת מוסריות של הקרבה עצמית לחובה מוסרית נחשבה למטרתה הראשית של האתיקה בקיומו של האדם עלי-אדמות.

כיוון שלא קיימת ישות כמו "החברה", כיוון שחברה היא רק מספר אנשים פרטיים, פירושו של דבר, למעשה, היה שחוקי-המוסר אינם חלים על שליטי החברה; הם היו כפופים רק לטקסים מסורתיים, החזיקו בכוח מוחלט ותבעו משמעת עיוורת – לפי העיקרון הנרמז של "הטוב זה מה שטוב לחברה (או לשבט, לגזע, לאומה) וצוויו של השליט הם קולה עלי-אדמות".

זה היה נכון לגבי כל המערכות הריכוזיות, תחת כל הגרסאות של תורת המוסר האלטרואיסטית-קולקטיביסטית, המיסטית או החברתית. "זכותם המקודשת של המלכים" מתמצתת את התורה הפוליטית של הראשונה – "קול המון כקול שדי" של השנייה. כדוגמאות: התיאוקרטיה של מצרים, עם פרעה בתור התגשמות האל – שלטון הרוב הבלתי-מוגבל של הדמוקרטיה של אתונה – מדינת הרווחה של קיסרי רומי – האינקוויזיציה של סוף ימי-הביניים – המלוכה האבסולוטית של צרפת – מדינת-הרווחה של פרוסיה של ביסמרק – תאי-הגאזים של גרמניה הנאצית – בית-המטבחיים של ברית המועצות.

כל המערכות הפוליטיות הללו היו ביטויים לאתיקה האלטרואיסטית-קולקטיביסטית – ותכונתם המשותפת היא העובדה שהחברה עמדה מעל החוק המוסרי, כסוגד גחמות כל-יכול וריבוני. כך, מבחינה פוליטית, כל המערכות הללו היו גרסאות לחברה א-מוסרית.

ההישג המהפכני והעמוק ביותר של ארצות-הברית של אמריקה היה הפיכת החברה לכפופה לחוק מוסרי.

עיקרון זכויות-הפרט של האדם ייצג את הרחבת המוסר אל תוך המערכת החברתית – כהגבלה על כוחה של המדינה, כהגנת האדם נגד כוח-הזרוע של הכלל, כהפיכת הכוח לכפוף לזכות. ארה"ב הייתה החברה המוסרית הראשונה בהיסטוריה.

כל המערכות הקודמות ראו את האדם כאמצעי להקרבה למטרותיהם של אחרים, ואת החברה כמטרה בפני עצמה. ארה"ב ראתה את האדם כמטרה בפני עצמו, ואת החברה כאמצעי לקיום המשותף של בני-אדם, קיום של שלום, מאורגן ורצוני של פרטים. כל המערכות הקודמות טענו שחיי-האדם שייכים לחברה, שהחברה יכולה להשתמש באדם בכל דרך שתרצה, וכל חופש ממנו הוא נהנה הוא רק בחסד, ברשותה של החברה, היכולה לבטלו בכל זמן. ארה"ב טענה שחיי-האדם הם שלו בזכות (כלומר: בעיקרון מוסרי ומטבעו), שזכות זו שייכת לפרט, שלחברה כשלעצמה אין כל זכויות, ושמטרתה המוסרית היחידה של ממשלה היא הגנת זכויות-הפרט.

"זכות" היא עיקרון מוסרי המגדיר ומאשר את חופש הפעולה של אדם בהקשר חברתי. יש רק זכות יסודית אחת (כל השאר הן תוצאותיה או נגזרותיה): זכותו של אדם לחייו שלו. חיים הם תהליך של פעולה המקיימת ויוצרת את עצמה – כלומר: החופש לפעול את כל הפעולות הדרושות לפי טבעו של יצור רציונאלי לתמיכה, לקידום ולהנאה מחייו שלו (זו משמעות הזכות לחיים, חרות ושאיפה לאושר).

מושג ה"זכות" מתייחס רק לפעולה – ולחופש הפעולה בפרט. פירושו חופש מפני כפייה או הפרעה פיזיים על ידי אנשים אחרים.

כך, לכל פרט, זכות היא האישור המוסרי לדבר חיובי – לחופש שלו לפעול לפי שיפוטו שלו, למען מטרותיו שלו, לפי בחירתו הרצונית, הבלתי-נכפית שלו. באשר לשכניו, זכויותיו אינן מטילות כל התחייבויות עליהם פרט לכאלו מסוג שלילי: להימנע מהפרת זכויותיו.

הזכות לחיים היא מקור כל הזכויות – והזכות לרכוש היא יישומן היחיד. ללא זכויות-רכוש, זכויות אחרות אינן אפשריות כלל. כיוון שהאדם חייו לקיים את חייו על ידי מאמציו שלו, האדם שאין לו זכות לתוצר מאמציו, אין לו זכות לקיים את חייו. האדם המייצר בשעה שאחרים משתמשים בתוצריו, הוא עבד.

זכרו שהזכות לרכוש היא הזכות לפעולה, כמו כל האחרות; זו אינה הזכות לעצם, אלא לפעולה ולתוצאות של ייצורו או הרווחתו של עצם זה. זו אינה ערובה שהאדם ירוויח רכוש כלשהו, אלא רק ערובה לכך שהוא יהיה שלו אם ירוויח אותו. זו הזכות להשיג, לשמור, להשתמש ולהפטר מערכים חומריים.

מושג זכויות-הפרט הוא חדש כל כך בהיסטוריה האנושית שרוב האנשים לא תפשו אותו לחלוטין עד היום. בהתאם לשתי תורות המוסר, המיסטית או החברתית, טוענים חלק מן האנשים שזכויות הן מתנה מאלוהים – אחרים, שזכויות הן מתנה של החברה. אך למעשה, מקור הזכויות הוא טבע-האדם.

הצהרת העצמאות מכריזה שאנשים "מחוננים כל ידי בוראם בזכויות מסוימות שאינן ניתנות להעברה". אם אדם מאמין שהאדם נוצר על ידי בורא או על ידי הטבע, עניין מוצאו של האדם אינו משנה את העובדה שהוא ישות מסוג מסוים – יצור רציונאלי – שהוא אינו יכול לפעול בהצלחה תחת כפייה, שזכויות הן תנאי הכרחי לצורת הקיום המסוימת שלו.

"מקור זכויות האדם אינו חוק אלוהי או חוק של הקונגרס, אלא חוק הזהות. א' היא א' – ואדם הוא אדם. זכויותיו הן תנאי-קיום הדרושים על ידי טבע-האדם לקיומו הנכון. כדי שהאדם יחיה עלי אדמות, צודק הוא שישתמש במוחו, שיפעל על פי שיפוטו החופשי שלו, שיעבוד למען ערכיו ויחזיק בתוצרי עבודתו. אם חיים עלי-אדמות הם מטרתו, יש לו זכות לחיות כיצור רציונאלי: הטבע אוסר עליו את האי-רציונאלי" ("מרד הנפילים").

להפר את זכויות-האדם פירושו לכפות עליו לפעול נגד שיפוטו שלו, או להפקיע את ערכיו. באופן בסיסי, יש רק דרך אחת לעשות זאת: על ידי שימוש בכוח פיזי. יש שני מפרים פוטנציאליים של זכויות האדם: הפושעים והממשלה. ההישג הגדול של ארה"ב היה לקבוע הבדל בין שני אלו – בכך שאסרו על השני את הגרסה החוקית לפעילויות של הראשונה.

הכרזת העצמאות קבעה את העיקרון ש"כדי להבטיח זכויות אלו, מיוסדות ממשלות בין בני-אדם". זה סיפק את ההצדקה התקפה היחידה לממשלה והגדיר את מטרתה הנכונה היחידה: להגן על זכויות-האדם על ידי הגנתו מפני אלימות פיזית.

בכך נשתנה תפקידה של הממשלה מתפקיד של שליט לתפקיד של משרת. הממשלה נקבעה כדי להגן על האדם מפני פושעים – והחוקה נכתבה כדי להגן על האדם מפני הממשלה. מגילת-הזכויות לא כוונה כלפי אזרחים פרטיים, אלא כלפי הממשלה – כהכרזה מפורשת שזכויות-הפרט דוחות כל כוח ציבורי או חברתי.

התוצאה הייתה דפוס של חברה תרבותית, שבמשך הזמן הקצר של בערך מאה חמישים שנה אמריקה התקרבה להשגתו. חברה תרבותית היא חברה בה אין מקום לכוח פיסי ביחסי אדם – בה הממשלה, הפועלת כשוטר, יכולה להשתמש בכוח רק כתגובה ורק נגד אלו שיזמו שימוש בו.

זו הייתה המשמעות העיקרית והכוונה בפילוסופיה הפוליטית של אמריקה, הנרמזת בעיקרון זכויות-הפרט. אך היא לא נוסחה במפורש, לא נתקבלה לחלוטין ולא קוימה באופן עקבי.

הסתירה הפנימית של אמריקה הייתה האתיקה האלטרואיסטית-קולקטיביסטית. האלטרואיזם אינו ניתן לישוב עם חופש, קפיטליזם וזכויות-הפרט. אי-אפשר לצרף שאיפה לאושר עם מעמד מוסרי של חיה להקרבה.

מושג זכויות-הפרט הוא שהוליד חברה חופשית. השמדת החופש חייבת להתחיל בהשמדת זכויות-הפרט.

עריצות קולקטיביסטית אינה מעזה לשעבד מדינה על ידי החרמה מוכללת של ערכיה, החומריים או המוסריים. יש לעשות זאת על ידי תהליך של השחתה פנימית.

בדיוק כפי שבתחום החומרי מושגת בזיזת העושר של מדינה על ידי אינפלציה של המטבע – כך כיום אפשר לראות תהליך של הפעלת האינפלציה בתחום הזכויות.

התהליך גורר גדילה כזו של "זכויות" שהוכרזו זה מקרוב, שאנשים אינם מבחינים בעובדה שמשמעות המושג התהפכה. בדיוק כפי שכסף רע מגרש כסף טוב, כך "זכויות של מכונת-הדפסה" אלו שוללות כל זכויות אמיתיות.

שימו לב לעובדה המוזרה שמעולם לא היה ריבוי כזה, בכל העולם, של שתי תופעות סותרות: "זכויות" חדשות לכאורה ומחנות של עבודת-עבדים.

ה"טריק" היה העברת מושג הזכויות מהתחום הפוליטי לתחום הכלכלי.

מצע המפלגה הדמוקרטית משנת 1960 מסכם את ההעברה בעוז ובאופן מפורש. הוא מכריז שממשל דמוקרטי "יאשר מחדש את מגילת-הזכויות הכלכלית שפרנקלין רוזבלט כתב במצפוננו הלאומי לפני שש-עשרה שנה".

זכרו טוב את משמעות מושג ה"זכויות" כשתקראו את הרשימה שמציע מצע זה: