ללמוד מהחיים
היום קוראים לזה – אירוע מכונן
מאת יוסף דוריאל | 26 בנובמבר 2010, מתוך פרק הפתיחה של הספר "ללמוד מהחיים", של יוסף דוריאל, העומד לראות אור בימים אלה.
4 לפנות בוקר, 23 במאי 1948. זה עתה הגענו בשיירה לילית של אוטובוסים עם אורות כבויים לפרדס של קבוצת כינרת. הפקודה היא – לתפוס מחסה בין העצים, אך עדיין איננו יודעים מה הוטל עלינו. לפני שבוע ויום היה יום ההולדת של המדינה. גם שלי. אני בן 19, ויחד עם רוב הסטודנטים של הטכניון בחיפה – לוחם בגדוד 22 של חטיבת הכרמל, שהספיקה עד אז לשחרר את חיפה ואת הגליל המערבי ולכבוש את עכו. מופיע מפקד הגדוד ומתאר את המשימה: הצבא הסורי פלש לארץ-ישראל וכבר כבש את שער הגולן, מסדה וצמח. בינו לבין חיפה – אתם הכוח היחידי. אנו יוצאים להילחם בו.
אני מסתכל על חבריי לכיתה: אנחנו חמושים במספר רובים בריטיים ישנים, שלושה רובים קנדיים שתפסתי מחיילים לבנונים שחיסלנו בקרב על עכו, והיתר – בתת-מקלעים "סטן" מתוצרת התע"ש המחתרתי של ארגון "ההגנה". כל אחד קיבל בקבוק מולוטוב אישי, עטוף בסמרטוט של חומר הצתה. תהייה לחימה מול טנקים. בינתיים – ממחישים לנו הסורים את יחסי הכוחות: שני מטוסים עוברים מעל לפרדס וזורקים פצצות. יש להם מודיעין שגילה אותנו? אף אחד לא נפגע.
מתארגנים, ובלילה שלמחרת אני כבר צועד בקבוצת החוד – לכיבוש מחדש של שער הגולן. מאחורינו – מרגמה 3 אינץ' מפגיזה את הקיבוץ. אנו חודרים דרך גדר התיל וסורקים את השטח. הסורים ברחו. אני תופס עמדה, יחד עם שתי כיתות של פלוגה ג', בחפירה מפותלת במדרון של חול צהוב בוהק שהשאירו חברי הקיבוץ. כנראה שברחו בבהלה, מבלי להילחם. מסביב מפוזרת תחמושת שהם השאירו. לפנינו מישור ירוק המשתרע עד להר הקודר של אל-חמה. מאחורינו – מטע בננות שרוף, על אדמה מפוייחת, צריפים שרופים, וריח חריף של עשן עומד באוויר.
מאחור, מתקרב אלינו סגן מפקד הגדוד, נעמד על סוללת העפר וצופה במשקפת לכיוון ההר שממול. ואז, אני שומע אותו אומר, בלי שום התרגשות: "טור של טנקים סוריים יורד בכביש מאל-חמה לכיוון שלנו. אתם יודעים מה לעשות?"
אף אחד לא עונה. ואז הוא ממשיך: "צריך לשכב בתחתית החפירה, לתת לטנק לעבור מעליך, ואז – לזרוק את בקבוק המולוטוב אל אחורי הטנק."
אמר והסתלק.
אני מאמץ את הראייה ורואה את הטור הפונה אלינו מכיוון הכביש. אלא שמאחוריו מתגלה שרשרת של חיל רגלים, שהבזקים מוזרים של אור נשלחים מהם לכיוון שלנו. מה זה? אני שואל את עצמי, ומיד מוצא את התשובה: יש להם כידונים מבריקים על הרובים, ואלה, תוך כדי תנועתם, מבזיקים אלינו את קרני השמש, שעלתה בינתיים. אם זה כך, אז כשאני אקום בחפירה – לזרוק בקבוק מולוטוב על הטנק – החייל הראשון שמאחוריו ישפד אותי על הכידון שלו. ואם זה כך, אז הנשק הראשון שלי לא צריך להיות בקבוק מולוטוב אלא הסטן, ואני ארסס איתו, קודם-כל, את החיילים שמאחורי הטנק שיעבור מעליי. זה בניגוד לפקודה, אבל, יהיה מוצדק, אם רק הסטן לא יאכזב במעצור פתאומי, בגלל החול שחדר אליו כשעברנו בלילה בזחילה את גדר התיל.
פרסתי את הממחטה שלי על תחתית החפירה, פירקתי עליה את הסטן וניקיתי את כל חלקיו. בראש ריצדה לפניי תמונתו של יוסף טרומפלדור, שהיתה תלויה בימי ילדותי מעל המיטה, כשמישהו כאילו משנן לי – "טוב למות בעד ארצנו," ואני מסלק אותו ממחשבתי. אני מנסה להרכיב מחדש את הסטן, אך הידיים רועדות. פתאום גם השיניים מתחילות לשקשק, וזה ממלא אותי בכעס נוראי: זו לא טבילת האש הראשונה שלי, כבר הייתי בקרבות פנים אל פנים ודבר כזה אף פעם לא קרה לי. ולהיפך – חברים תמיד ציינו את כושר הפעולה שלי בתנאי סכנה. בקושי הרכבתי את הסטן ואז, פתאום, פונה אליי מפקד הכיתה השנייה, סיני צמחי, גם הוא סטודנט מהטכניון, שעמד בסמוך וידע על הכשרתי הצבאית הקודמת, ושואל בקול שקט, כאילו הוא פותר שאלה ליד הלוח בטכניון: "יוסי, מבחינה תיאורטית, מה עושים במצב כזה?"
פתאום, נפסקו לי הרעידות, ובמשך ארבע שניות חלף במוח סרט שלם משנים עברו: … פלקט גדול שתלוי על הקיר, מול העיניים שלי. על הפלקט – ציור גדול של טנק ירוק, עם חיצים המכוונים לנקודות שונות שעליו, ומתחתיו הכותרת: "יורים מכל כלי על כל חור שרואים בטנק."
אני מסתכל על סיני צמחי וכמו מתוך חלום – מדקלם לו את המשפט. סיני מרים את קולו וצועק: "יוסי אומר שמבחינה תיאורטית, במצב כזה, יורים מכל כלי על כל חור שרואים בטנק."
אני שומע את הטנקים המתקרבים מחליפים הילוכים, ורואה אותם מתחילים לטפס על הגבעה שלנו. מאחוריי, מצד שמאל, עוברים לכיוון עמדה מבוצרת באגף הימני שלנו שני סטודנטים מקורס ב' – עוזי דוד וז'אק, מהפלוגה המסייעת – נושאים מכונת ירייה המבריקה באור השמש. זה לא תואם את מה שאני למדתי על הצבע הנכון לכלי נשק. ואז, מתוך הדממה שמסביב, פותח באש בעל הרובה הקנאדי שלנו ולאחריו – כל היתר. עוזי דוד וז'אק נשכבים מהר, כמטר מאחורי הכתף השמאלית שלי, אך מיד מתאוששים, מציבים את מכונת הירייה ומצטרפים לירי. יוצא צרור קצר ומכונת הירייה נעצרת בנקישה עקרה. גם הנשימה שלי. אני מסתכל לאחור, רואה את עוזי מפרק בקור רוח את מנגנון הירי ומנגב את הלכלוך מסביב. הוא מסתכל עליי וכאילו מתנצל: "זו מכונת בראונינג שהורידו ממטוס, והיא לא רגילה לעבוד באבק."
לפחות, הבנתי למה היא מבריקה. עוברות שניות, והוא שולח צרור ארוך לטנק הראשון שהתקרב. הכדורים עוברים עם משק על-קולי מחריש ליד האוזן השמאלית שלי אך לי נדמה שזו המנגינה היפה ביותר ששמעתי בחיים. כל הכלים האחרים יורים גם הם. הטנק הראשון נעצר, ואחריו גם האחרים. הם מתחילים להסתובב בכבדות לאחור, כשהחיילים הרגליים מתרוצצים ביניהם וחוטפים צרורות מהבראונינג שלנו. אני רואה אותם בורחים, ומרגיש כמו בחגיגה. לא שם לב שהאוזן השמאלית שלי הפסיקה לתפקד (עם פגם שנשאר עד היום).
אנו מפסיקים לירות. ושוב, סיני צמחי פונה אליי ושואל: "יוסי, מה עושים עכשיו?" ואני שוב עונה, כאילו בפתרון תרגיל בטכניון: "עכשיו מחליפים עמדות מהסוללה המבריקה שהם רואים מרחוק."
אנו נסוגים לשטח הבננות השרופות, וכל אחד חופר לו שוחה אישית. לשכב בשוחה, בשמש הקיצית של עמק הירדן, מתחיל להיות כמו בתנור, אבל זה לא איכפת לי. שלוימקה זוננשיין, המפקד הישיר שלנו, שהספקתי להכיר אותו כלוחם אמיץ, ניגש אליי, חיוור כסיד, ואומר: "יוסי, קבל את הפיקוד על הגזרה, אני חייב לצאת."
הוא עובר לכיוון הצריפים השרופים שמאחורינו, ובאותו רגע יורד מטח של פגזים על העמדות שזה עתה עזבנו. אני מרגיש כפלדמרשל, מפקד-חזית של צבא ישראל מול הצבא הסורי. הם ממשיכים להפגיז את כל השטח. פתאום מופיעים שני מטוסים סוריים מסוג הארוורד וזורקים פצצות. אני שוכב מחוץ לשוחה הלוהטת ומחכה לשמוע שריקה של פצצה מתקרבת, שאז אתגלגל לשוחה. אין שריקה, אך פצצה נופלת חמישה מטר ממני ומעיפה אותי לשוחה. אני ממשש את הזרועות. לא נפגעתי.
המטוסים חוזרים וזורקים כרוזים, בעברית וביידיש עילגת, בדרישה שניכנע. זה היה החלק הבידורי של היום. בצריף השרוף, עשרות מטרים מאחורינו, יושבים חיילי הפלוגה המסייעת וביניהם אחד שהיה פעם, לדבריו, זמר אופרה. בין המטחים אני שומע אותו שר אריות של אופרות. היום קוראים לזה "תיאטרון האבסורד"? אני חוזר לחשוב מה קרה לי כשהתחלתי לרעוד לפני הקרב. זה עדיין מרגיז אותי. ואז מצאתי את התשובה: לעולם אל תעשה דבר שאינך מאמין בו.
בתמונה: הטנק הסורי בכניסה לדגניה א' מקור: ויקיפדיה בעברית
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.