חירות אקדמאית וצביעות

מאת ד"ר רן ברץ | 23 ביולי 2010, פורסם במקור ב"ישראל היום".

על רקע ההצעה להטיל קנס על מי שיקרא לחרם נגד ישראל, משמש לאחרונה רעיון "החירות האקדמית" טיעון בדבר זכותם של אקדמאים לקרוא לחרם על ישראל ועל האקדמיה. בשל חירות ייחודית זו, כך נטען, מותר לאקדמאים לפעול בלי פגע נגד מעסיקיהם: ישראל והמוסד האקדמי.

"החופש האקדמי אין לו סוף", קבע לאחרונה אחד מבכירי האקדמיה. ברם גם באקדמיה אין חירות מוחלטת. כל אקדמאי כפוף לחוקי מדינת ישראל. החירות האקדמית לא מתירה להטריד מינית, להוציא דיבה, לחשוף סודות מדינה וכו'. בנוסף, כל אקדמאי כפוף לחוזה ולכללים במוסד המעסיק אותו. למשל, אסור לו לא ללמד בשם החירות האקדמית. לאחרונה אף התברר שהאוניברסיטאות מסכימות לאסור התבטאויות מסוימות, כביקורת על משפחות חד?מיניות (אונ' בן?גוריון) או על ערבים (אונ' חיפה). אם כן, גם לחירות האקדמית יש סייגים. השאלה היא אם הקריאה לחרם כלולה בהם.

על מנת לנהל דיון מושכל, נבחן מהי חירות אקדמית. יש שתי התייחסויות מרכזיות לסוגיה. הראשונה רואה בחופש האקדמי עניין מחקרי: אסור למדינה להכתיב או למנוע מחקרים ומסקנות מחקריות. מטרת חירות זו לשמור על המדע נקי מפוליטיקה, שלא כפי שקרה, למשל, בגרמניה הנאצית, שבה קראו להחרמת תורת היחסות מפני שנהגתה על ידי יהודי. ההתייחסות השנייה מדגישה את החופש המוסדי, קרי הניהול העצמי של האקדמיה. לאוניברסיטה זכות להעסיק ולפטר לפי קריטריונים אקדמיים (ולא, למשל, כלכליים או פוליטיים) כדי להשיג מקסימום מצוינות אקדמית.

הנה כי כן, רעיון החירות האקדמית, בשני מובניו, אינו עומד לזכות הקוראים לחרם על ישראל והאקדמיה. אין קשר בין דרישת החרם לחירות מחקרית, מפני שפעולה אקטיבית נגד ישראל והאקדמיה היא מעשה פוליטי ואידיאולוגי מובהק, לא "מחקר". גם החירות המוסדית של האקדמיה אסור שתשמש כסות להעסקת קוראי החרם. שהרי המחרימים מעוניינים לפגוע ביכולת האקדמיה להצטיין, ובכך הם חותרים תחת המטרה שלשמה החירות המוסדית קיימת.

יש הטוענים כי פיטורי הקוראים לחרם מהווה השתקת ביקורת נגד המדינה. הטענה מנותקת מן המציאות. הדמוקרטיה הישראלית נאורה ומאפשרת לאקדמאים לבקרה בנחרצות ובחריפות.

כאן לא מדובר על ביקורת, אלא על פעולות ממשיות של הסתה וארגון. בנוסף, פיטורים אינם השתקה.

אותם אידיאולוגים רשאים להמשיך לפעול נגד ישראל והאקדמיה, רק לא מתוך, ועל חשבון, המוסד והמדינה שהם קוראים להחרמתם. ישראל סובלנית דייה כדי להתיר פעולות כאלה לאזרחיה, אך הדרישה שגם תממן ותעסיק את החותרים נגדה ונגד האקדמיה (תוך שהם משתמשים במעמדם האקדמי), זו כבר חוצפה והפקרות. אגב, אקדמאים רבים מאוד מסכימים לדברים כאן, אך מעדיפים שלא להתבטא, בין השאר בשל האווירה המאיימת שיצר בקמפוסים קומץ קיצוני. היוצאים נגד שר החינוך טוענים שהם מודאגים מהתערבות פוליטית באקדמיה. אם כך, עליהם להילחם באלו הקוראים לחרם ומזמינים התערבות פוליטית של העולם נגד המדינה והאוניברסיטאות. לנוכח כישלון גורף של האוניברסיטאות בהתמודדות עם הבעיה, על הממשלה והכנסת להתערב. למען האקדמיה ולהצלתה, לא נגדה.

הוספת תגובה