פתרון צבאי לטרור – נוסח לבנון מאת ד"ר מרדכי קידר

פתרון צבאי לטרור – נוסח לבנון מאת: ד"ר מרדכי קידר | פורסם ב-25 בספטמבר 2007 לבנון, מדינה ערבית מזרח תיכונית, הוכיחה לעצמה ולאחרים שיש פיתרון צבאי לטרור, בתנאי שהמדינה שהטרור פגע בה נחושה בדעתה להילחם בו. לאחר 106 ימי לחימה ללא פשרות חיסל צבא לבנון (כן, יש דבר כזה) את קיני ההתנגדות האחרונים של ארגון "פתח אלאסלאם" ("הכיבוש האסלאמי") במחנה הפליטים נהר אלבארד שמצפון לעיר טריפולי שבצפון לבנון. הארגון, מפקדיו, תולדותיו ומטרותיו זכו במהלך החודשים האחרונים לסיקור תקשורתי נרחב, והגרסאות הרבות הן תוצאה של דיסאינפורמציה שפוזרה על ידי גורמים שונים. הקוים הכלליים הם כדלקמן: הארגון מנה כמה מאות לוחמים, חמושים, מצוידים ומאומנים היטב. הם התכוננו למלחמה ארוכה ואכן עמדו במשימה זו, אלא שהמקום והעיתוי לא היו על פי המתוכנן: הם התכוונו להבעיר את צפון לבנון בעתיד, לאחר שיקבלו את ההוראה מסוריה, שהעבירה אותם ללבנון.

מאז שהתברר לנשיא סוריה שהוא עלול לעמוד בפני בית דין בינלאומי כאשם בייזום רצח רפיק אלחרירי בפברואר 2005, החליטו הוא והסובבים אותו לעשות כל שביכולתם למנוע את כינוס בית הדין, גם במחיר הבערת לבנון. הם הוציאו מהכלא הסורי את שאכר אלעבסי, פלסטיני שהואשם שלא בפניו על ידי ירדן ברצח הדיפלומט האמריקני לורנס פילי בעמאן בשנת 2002, ונמלט לסוריה. הסורים החדירו אותו לעיראק כדי להקים מיליציה, והוא אסף שם אנשים מרחבי העולם הערבי – פלסטינים, תימנים, סעודים, כוויתים וצפון אפריקנים – שהגיעו לעירק כדי להשתתף בבלגן, נגד האמריקנים ונגד העיראקים. נשק וחומרי חבלה הוא אסף בעיראק, ואימוני הכוח שלו בהרג וחבלה היו על מטרות חיות. חלק מאנשיו היו קודם לכן חברים בארגון של אבו מוסעב אלזרקאוי, מנהיג הענף העיראקי של אלקאעדה, ולאחר שחוסל הם הצטרפו לשאכר אלעבסי. מכאן הקשר בין ארגונו לאלקאעדה.

בשנת 2006, לאחר שהכוח התארגן והתאמן בהרג וברצח על האוכלוסיה בעיראק, קיבל אלעבסי פקודה מהסורים לעבור ללבנון, והמעבר התבצע על ידי המודיעין הסורי לאחר שאנשי הארגון התגנבו מעיראק לסוריה וממנה ללבנון בקבוצות קטנות.

הצבת הארגון במחנה הפליטים נהר אלבארד נבעה מכמה סיבות:

1. מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון זוכים מאז "הסכם קהיר" של 1969 במעמד אקס-טריטוריאלי, ויש לתושביהם רשות להקים ארגונים, לאסוף נשק ותחמושת ולהתאמן, "כדי לשחרר את פלסטין". הרשויות הלבנוניות מעלימות עין מפעילות זו כל עוד היא בגבולות המחנות.

2. סוריה רצתה למנוע כל מגע בין חיזבאללה השיעי ו"פתח אלאסלאם" הסוני, כדי לא להעתיק ללבנון את הסכסוך בעיראק, שיצא מכלל שליטה. מכיוון שאין שיעים בצפון לבנון נבחר אזור זה לארגון החדש.

3. הסיכוי שישראל תפגע בארגון נמוך יותר אם הוא יהיה בצפון לבנון, הרחק מגבולותיה.

צבא לבנון ידע את המתרחש, והיו כמה ארגוני מודיעין זרים שסייעו לו בהשגת המידע על הארגון ומטרותיו. הדברים החמירו כשלבנון גילתה ש"פתח אלאסלאם" רוכש בתים ודירות בעיר טריפולי, הסמוכה לנהר אלבארד, במקומות מפתח שיאפשרו לו בבוא הפקודה להשתלט על העיר. ההחלטה ליטול את היוזמה נפלה ב-20 במאי השנה, כאשר כמה מאנשי הארגון פרצו לבנק בטריפולי וניסו לרוקן את הכספות. הצבא חיסל את הפורצים ואת חבריהם ששהו בדירה מול הבנק, והארגון – כנקמה – הציב מארב על אם הדרך, מדרום לטריפולי, וחיסל קבוצת חיילים שהגיעה כתגבורת.

ממשלת סניורה הבינה שהיא נכנסת לקרב הישרדות, שאם תיכשל בו או אם תוכרח להגיע להסכם שישאיר את הארגון בלבנון, ימי לבנון העצמאית ספורים, וסוריה תשליט על לבנון את האג'נדה שלה באמצעות הארגון. מטרה חשובה נוספת הייתה להראות לחזבאללה מי הוא בעל הבית בלבנון, כדי להוציא מלבו של נצראללה את הכוונות להשתלט על המדינה.

לסניורה לא היה קשה לשכנע את חבריו מחוץ ללבנון בנחיצות הפעולה נגד "פתח אלאסלאם", ומשלוחי נשק – בעיקר טילי נ"ט – הגיעו לצבא לבנון ממספר מדינות. ממשלת לבנון זכתה בגיבוי פוליטי ממרבית מדינות ערב, כי כל שליטי ערב ידעו שהסורים – נציגי איראן בלב האומה הערבית – מאחורי הארגון.

בשלב הראשון קרא צבא לבנון לתושבי המחנה – כמה עשרות אלפים – לצאת ממנו "באופן זמני", כדי לא להיקלע לאש. הקריאה הצליחה ורוב האזרחים נמלטו למחנה הסמוך, בדאווי, ולערים טריפולי ובירות. בשלב השני הוזמנו אנשי הארגון להיכנע ולהשליך את נשקם, ובכך יזכו למשפט הוגן על כניסה ללבנון ללא רשות. מעטים מאוד נענו לקריאה, אשר נתנה ללבנונים את ההצדקה והלגיטימציה לפעול נגד הארגון לאחר שהוזהר. בשלב השלישי, כיתר הצבא את המחנה והחל במלאכת הכתישה שהתנהלה באיטיות בשל ההתנגדות העזה והניסיון הקרבי העשיר של אנשי הארגון. הם אף יצאו אל מחוץ למחנה וערכו בלילות התקפות נגד עמדות וסיורים של הצבא, והסבו לו אבידות רבות. בסך הכל, נהרגו במהלך 106 ימי הלחימה 163 חיילים מצבא לבנון, כ-200 לוחמים מהארגון, וכמה עשרות אזרחים שנשארו במחנה. ייתכן שמספר חללי הצבא יעלה עוד, בשל מוקשים ומטעני חבלה רבים שהשאיר הארגון במחנה.

במהלך כל תקופת הלחימה ממשלת לבנון לא זזה מילימטר מהחלטתה לחסל את הארגון באופן מוחלט, למרות הלחצים שהופעלו עליה מצד סוריה, איראן, רוסיה וחיזבאללה. יתר על כן, במהלך הלחימה מנעה לבנון מאמצעי התקשורת להיכנס למחנה ולהציג את "סבלם" של לוחמי "פתח אלאסלאם". סניורה לא רצה לעורר סימפטיה כלפי אלו המערערים את שלטונו.

העולם הערבי מסיק מהאירוע מספר מסקנות חשובות:

1. בעקבות מלחמת לבנון השנייה, והצלחת חיזבאללה לתת "פייט" במשך 34 ימים ולהכניע – כדבריו – את ישראל, הישג ששום צבא ממוסד לא הגיע אל קרסוליו, השתלטה על העולם הערבי התחושה שהממשלים סיימו את תפקידם ההיסטורי ועתה הגיע זמנם של ארגונים עממיים לנהל את העניינים בכל שטח ובכל נושא. פרשת "פתח אלאסלאם" ונהר אלבארד הוכיחה שלממשלות הערביות יש עדיין כוח חיים, והן מסוגלות להילחם ולנצח.

2. ניתן לפעול בכוח נגד האינטרס הסורי, מבלי שסוריה תצא בגלוי להגנה על האנשים שפעלו מטעמה. השלטון הסורי הוצג שוב במערומי בוגדנותו, לאחר שבגד באומה הערבית במהלך שנות השמונים כשתמך באיראן הפרסית במלחמתה נגד עיראק הערבית.

3. ממשלת לבנון לא תהסס להפעיל נשק נגד חיזבאללה אם יערער ארגון זה על שליטתה בלבנון, שכן מאז שהוצאו הסורים מלבנון בסוף 2005 יותר אין לחזבאללה מגן.

4. לממשלת לבנון יש תמיכה חיצונית רבה, שתיחלץ לעזרתה אם תעמוד בפני סכנה, מצד חיזבאללה או סוריה. העולם עדיין לא הסכים לנפילת לבנון כטרף של הקואליציה של איראן, סוריה וחזבאללה.

מעבר לכך, ישראל יכולה להסיק מספר מסקנות נוספות:

1. במלחמה אין תחליף לנחישות שלטונית. מנהיגות המשנה את יעדי מלחמה על פי גחמות של פוליטיקאים עייפי נפש משדרת מבוכה, חולשה ורפיון.
2. יש להרחיק את אמצעי התקשורת מאזורי מלחמה, כי הם רק מפריעים להשגת המטרות, מסיטים את תשומת הלב מביצוע המשימות, ומסיתים את דעת הקהל על פי האג'נדה שלהם. בשנת 1982, לקראת מלחמת פוקלנד, היקצתה מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה, אונייה לאמצעי התקשורת. האונייה "איבדה את דרכה" והגיעה לאזור הלחימה רק לאחר תום הקרבות…
3. יש חשיבות עליונה לאופן שבו מדינה מציגה את האויב שלה: ברגע שהאויב מוגדר כארגון טרור העולם תומך במדינה. אך אם המדינה – בתקופה שלפני המלחמה – נכנעת לארגון ומסכימה להצגתו כ"ממשלה לגיטימית שנבחרה באורח דמוקרטי", היא כבר הפסידה במלחמתה נגדו, גם אם הוא מפוצץ אוטובוסים, מסעדות ובתי מלון, משגר טילים וחוטף אזרחים וחיילים.
4. למדינה חפצת חיים אין יכולת קיום בלי צבא מאומן, חמוש, חדור תודעת שליחות ונשיאה באחריות. אוכלוסייה שאינה חשה אחריות להתגייס להגנה על עצמה אינה ראויה לעצמאות, בוודאי לא במזרח התיכון.

שנה טובה…

על הכותב:

ד"ר מרדכי קידר הינו מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן. מאמריו מתפרסמים בין השאר באתר דתילי.