סמוך על קופי

ישראל מפקידה את האינטרסים הביטחוניים שלה בידי קופי אנאן. קודם לכן כבר העבירה לארצות הברית את הסמכות לטפל באיום הקיומי הגדול ביותר שנשקף לעם ישראל מאז השואה. האמת המדאיגה היא שבוש מתחיל להידמות לאולמרט

מאת: קרולין גליק  פורסם: 10/9/2006


ההחלטה של ערוץ 10 לשדר סרט המבוסס על צילומים בני 18 שנה של רון ארד, וסרט של חיזבאללה על חטיפת חיילי צה"ל בני אברהם, עומר סווייד ועדי אביטן ז"ל, היתה אולי האיוולת הגדולה ביותר של התקשורת הישראלית בתולדותיה. מדובר בשיתוף פעולה ישיר בין ערוץ 10 לבין חיזבאללה. העובדה שהערוץ שילם הון עתק כדי לקבל את הזכויות לשדר את הצילומים רק מעצימה את הבושה.

שחרור הסרטים בעיתוי זה על ידי חיזבאללה נועד לזרוע תחושות תבוסתנות ואין אונים בקרב הציבור בישראל על מנת שנתקפל מול הסחטנות של חיזבאללה בכל הקשור לעסקאות של שחרור רוצחים ערבים מבתי כלא בארץ בתמורה לשחרור אהוד גולדווסר, אלדד רגב וגלעד שליט. עצם ההחלטה של ערוץ 10 לשדר את הסרטים הללו במגמה ברורה לזכות ברייטינג – קרי, להרוויח כסף – היא חרפה שאין לה אח ורע אפילו בתקשורת הישראלית.

 

מעל פרסומים תחנת LBC לקידום מכירת הסרט

איך האמנתם לי?!

יחד עם זאת, יותר מזעזעת מהתנהלות ערוץ 10, שהוא בסופו של דבר בית עסק, היא התנהלותה של ממשלת אולמרט בכל הקשור לסוגיית החטופים. ביום חמישי דווח ב'ידיעות אחרונות' כי במהלך שיחה עם האב השכול אליפז בלואה שבנו נדב ז"ל נפל במלחמה, הצדיק ראש הממשלה אהוד אולמרט את החלטתו להפסיק את המלחמה מבלי לשחרר את גולדווסר ורגב באמירה העוקצנית, "מישהו העלה על דעתו ברצינות שאגיע לאיזשהו מקום, שאני לא יודע איפה הוא, ואנסה להציל אותם? כדי לחלצם היינו צריכים לשלם מחיר יקר מאוד".

יש לזכור, הממשלה החליטה לצאת למלחמה במטרה לשחרר את החטופים. היתה תמיכה כללית כמעט של העם בהחלטת הממשלה לפעול. איש לא ערער על הטענה הערכית והנכונה כי ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לשלם כופר לאויבינו על מנת להחזיר את הבנים הביתה, יהיה מחיר המלחמה אשר יהיה. כל משפחה בישראל מבינה כי מה שמוטל על כף המאזניים בנושא החטופים היא השאלה האם אויבינו ימשיכו לחטוף חיילי צה"ל בעתיד, או שמא ישתכנעו כי הטקטיקה הזאת לא משתלמת.

והנה, במקום להילחם עד להשגת מטרה זו, הממשלה הסכימה להפסקת אש אשר נטלה מישראל כל יכולת להביא את הבנים הביתה. במקום לממש את הבטחותיו, אולמרט מטיף מוסר לציבור שבכלל היתה לנו החוצפה להאמין לו. החלטת הממשלה ביום רביעי להסיר את הסגר הימי והאווירי מעל לבנון איננה אלא הכרה בעובדה כי אחרי שהסכימה ישראל להפסיק להילחם מבלי שהושגה ולו אחת משלוש המטרות שקבעה למלחמה (פירוק חיזבאללה מנשקו, הרחקת כוחותיו מהגבול והחזרת החיילים ללא תנאי) – למנהיגיה לא נותרה כל יכולת להביא אותם הביתה.

וכיום, על ידי ניהול משא ומתן עם החוטפים הפלשתינים והלבנונים, מבטיחה ממשלת אולמרט כי מאות הורים בישראל עלולים למצוא את עצמם באותו גיהנום שבו נמצאים משפחות שליט, רגב וגולדווסר. וזאת במקום להכיר באמת: הדבר היחידי שישראל יכולה לעשות היום הוא לחכות עד שייאסף מודיעין שיאפשר לצה"ל לשחרר אותם. כל פעולה אחרת, כל משא ומתן על שחרורם, רק יסכן את חייהם של עוד חיילי צה"ל העומדים על המשמר.

הרעל של המזה"ת

הפקרת החטופים היא רק מרכיב אחד בכלל מרכיבי הכישלון של הממשלה בכל הקשור לטיפול בהפסקת האש בלבנון. המרכיבים האחרים כוללים התקפלות ישראלית טוטלית בפני כל דרישה של האו"ם ואירופה. דרישות אלו כוללות, בין היתר, הסכמה ישראלית לקבל חיילים ממדינות עוינות לישראל כחלק מכוחות יוניפי"ל, הסכמה ישראלית להודעות של האו"ם ומדינות אירופה כי אין כל כוונה שלא לפרק את חיזבאללה מנשקו, לא לפטרל את גבול לבנון-סוריה ולמנוע העברת נשק לחיזבאללה דרך היבשה, לא להרחיק את כוחות חיזבאללה מדרום לבנון, ולא להכריח את צבא לבנון לפעול נגד חיזבאללה.

ההסכמה של ישראל להסיר את הסגר הימי והאווירי מבלי לקבל כל אות חיים מהחטופים ומבלי שכוח אחר ימנע העברת נשק לחיזבאללה או הוצאת החטופים מלבנון – כמו גם אי הפסילה הישראלית של החלטתו של קופי אנאן למנות את איש האו"ם לאחדר ברהימי כמתווך בעניין השבויים – מראות כי הממשלה איננה עומדת על שום אינטרס ישראלי בלבנון. ברהימי, שר החוץ לשעבר של אלג'יריה, ידוע בשנאתו היוקדת לישראל ולעם היהודי. בשנת 2004, במהלך הקרבות בעזה,כונתה ישראל על ידי ברהימי, שכיהן אז כמתאם פעולות האו"ם בעיראק, "הרעל של המזרח התיכון".

הכישלון של ממשלת אולמרט בקידום האינטרסים של ישראל מול הקהילה הבינלאומית נובע מבלבול תפיסתי של מנהיגינו. הם אינם קולטים כי האינטרס של ישראל הוא ליטול את היוזמה בכל מקום אפשרי ולשלוט במרב ההתרחשויות בסביבתנו. במקום לשמור על היכולת של ישראל לקבוע את המהלכים, ממשלת אולמרט עושה כל שביכולתה להעביר את הסמכות על גורלה של ישראל לאחרים – בין אם זהו האו"ם, הקהילה האירופית, מצרים, מחמוד עבאס או ממשל בוש.

בוש במחלפות אולמרט

ישראל העבירה לארצות הברית כבר מזמן את הסמכות לטפל באיום הקיומי הגדול ביותר שנשקף לעם ישראל מאז השואה – האיום הגרעיני האיראני. האמת המדאיגה היא שהתנהלות האמריקנים סביב האיום הזה דומה באופן מדאיג להתנהלותה של ממשלת אולמרט ביחס לבת חסותה של איראן, חיזבאללה.

כמו אולמרט בתחילת המלחמה בלבנון, הנשיא בוש משתמש במילים קשות ביותר בהתייחסו לאיום האיראני. אך כמו אולמרט מול חיזבאללה, למדיניות שבוש אימץ אין כל סיכוי להביא לתוצאה הרצויה – קרי, איראן נטולת יכולת להשיג נשק גרעיני. בנאום שנשא בוש ביום שלישי, הדיכוטומיה המסוכנת הזאת באה לידי ביטוי חריף.

מצד אחד בוש הודיע כי אמריקה לא יכולה לקבל איראן בעלת יכולות גרעיניות. מצד שני הוא אמר, "העולם עובד ביחד כדי למנוע מהמשטר האיראני להשיג את הכלים לרצח המונים. הקהילה הבינלאומית הציעה הצעה סבירה למנהיגי איראן, ונתנה להם את ההזדמנות להנהיג את עמם על מסלול טוב יותר. עד כה, מנהיגי איראן פסלו את ההצעה הזאת… הגיע הזמן שמנהיג איראן יבחר בחירה שונה. ואנו בחרנו את בחירתנו. אנו נמשיך לפעול באופן הדוק עם בנות הברית שלנו למצוא פתרון דיפלומטי. העמים החופשיים של העולם לא יאפשרו לאיראן לפתח נשק גרעיני".

את הדברים הללו אמר בוש אחרי שנשיא איראן אחמדינג'אד דחה באופן חד-משמעי את האולטימטום של האו"ם להפסיק את כל הפעולות האיראניות להעשרת אורניום עד ה-31 באוגוסט. בוש אמר את הדברים אחרי שקופי אנאן ביקר בטהראן, הושפל על ידי אחמדינג'אד, והמשיך לדגול במשא ומתן. הוא אמר אותם אחרי שהנושא ונותן האיראני לנושאי הגרעין, עלי לארנג'ני, ביטל פגישה עם הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי, חוויאר סולנה, וסולנה מצידו המשיך לומר כי ניתן להגיע להבנה עם טהראן.

בוש אמר כי הוא מחפש "פתרון דיפלומטי" אחרי שקנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, אמרה כי אין אופציה צבאית נגד איראן. זאת אומרת, בוש אמר את הדברים לאחר שכבר היה ברור כי ל"בנות הברית" של ארצות הברית אין כל כוונה למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני ועל כן, אין אפשרות להשיג את המטרה של מניעת יכולת גרעינית מטהראן באמצעות הישענות בלעדית על דיפלומטיה.

מה שעומד מאחורי ההתנהלות המסוכנת, הן של ממשלת אולמרט והן של ממשל בוש, הוא ליקוי מאורות בכל הקשור למהות האינטרסים שלנו. במקרה שלנו, במהלך המלחמה אמרה הממשלה כי ישראל נלחמת כדי להביא למימוש החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1559 הקוראת לפירוק חיזבאללה מנשקו. אך לא כך היה הדבר. ישראל נלחמה בלבנון על מנת לפרק את חיזבאללה מנשקו ועל מנת להחזיר את השבויים הביתה. אם אגב כך היא גם קידמה את מימוש ההחלטה של האו"ם, מה טוב. אך ברגע שישראל ניסחה כך את מטרת המלחמה, היא נתנה לאו"ם – ארגון עוין ביותר לישראל – גם לגיטימציה וגם תפקיד מרכזי, ללא כל צורך וללא כל הצדקה. היא גם סללה את הדרך להפסקת האש של מועצת הביטחון, המונעת מישראל כל יכולת מעשית להשיג את המטרות האמיתיות שלשמן יצאה למלחמה.

הבלבול הישראלי נובע מהאמונה הבלתי מבוססת של הממשלה כי התמיכה של אירופה ואנאן חשובה יותר ממטרות המלחמה. ומה התוצאה? ישראל גם לא השיגה את מטרות המלחמה, וגם הוקעה על ידי האירופים והאו"ם.

האו"ם וצרפת יושיעו

במקרה האמריקני, המטרה של ארצות הברית היא למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני. אולם, במקום לפעול לממש את מטרתה, אמריקה נפלה לתוך המלכודת של האו"ם. כמו ישראל, הממשל בלבל בין תהליך לתוכן והחליט כי חשוב יותר לקבל גיבוי של צרפת ואנאן מאשר למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני.

יש שני הסברים אפשריים להתנהלות ישראלית ואמריקנית זאת. ראשית, יכול להיות שכפי שארצות הברית עשתה לפני הפלישה לעיראק ב-2003, שתי המדינות המבודדות והשנואות על ידי אירופה והאו"ם מבקשות לאפשר לאו"ם להוכיח את חוסר הרלוונטיות שלו על ידי מתן הזדמנות לארגון לפתור את הבעיות תוך ציפייה לכישלונו. שנית, ייתכן כי ממשל בוש וממשלת אולמרט מאמינים כי הקהילה הבינלאומית בראשות האו"ם וצרפת תציל אותם. מן הסתם, לא ברור איזה הסבר מטופש ובלתי אחראי יותר.

המצב הנוכחי, שבו ממשלת ישראל מסמיכה את האו"ם 'לפתור' את בעיותיה בלבנון וממשל בוש מסמיך את האו"ם 'לפתור' את האיום האיראני, משאיר את עם ישראל חשוף בצריח באופן חסר תקדים. מול האיום האסטרטגי הנשקף לעברנו מלבנון, ומול האיום הקיומי הנשקף לעברנו מאיראן, אנו מוצאים את עצמנו נטולי מנהיגים שיובילו אותנו לחוף מבטחים. האם מישהו יכול להתפלא שהבנים הופקרו?

הוספת תגובה