כפייה אידיאולוגית
מאת יעקב רסלר | 13 ביוני 2011 פורסם במקור בבלוג קו ישר.
פסק דין, שפורסם לפני מספר ימים, הופך החלטת ממשלה על פיה – הבסיס להחלטת הבג"ץ אינו משפטי, אלא דעתם האישית, האידיולוגית, של השופטים. השופטים כופים עלינו את האידיאולוגיה הפרטית, האישית שלהם.
הסוגייה היא מה מותר ומה אסור במושבים.
בעלי נחלאות במושבים יושבים על נחלתם 50, 70 או יותר שנים. בזמנו הם קיבלו את הנחלה מהמדינה (או מהסוכנות, לפני קום המדינה) בחינם, כדי שישבו בה, ולטענת המוסדות – כדי לעבד אותה בעבודה חקלאית. זה היה אז. אז לא היה שימוש לאדמה מלבד השימוש החקלאי. בינתיים אנשים ישבו בפועל על האדמה, ועשו מה שיכלו. שנים רבות עברו. אחדים עסקו בחקלאות אחרים מצאו פרנסות אחרות. הנחלה לא הייתה שלהם מבחינה פורמלית – לא היתה רשומה על שמם – היא של ה"אגודה" – כי לפי האידיולוגיה הסוציאליסטית של המוסדות דאז, בעלות פרטית על נכס זה פסול, זה פשע, ורק בעלות שיתופית, דהיינו פוליטית – של "האגודה" (של עסקנים פוליטיים) הוא דבר מוסרי.
המציאות חזקה מהאידיאולוגיה. במרוצת השנים הקימו המושבניקים עסקים שונים על נחלתם, חלקם קשורים קשר כלשהו לחקלאות, חלקם לא. בהמשך פרשו מושבניקים לגימלאות והשכירו עסקיהם לאחרים או מכרו את הנחלות (כלומר את "הזכויות" הבלתי מוגדרות) לאחרים. מושבניקים אחרים ראו כי טוב, והחלו להשכיר שטחים בנחלה לעסקים שונים, מחסנים, בתי מלאכה, אפילו אולמות אירועים. כך נוצרה מציאות של עסקים רבים על הנחלות במושבים, שנחשבו ל"בלתי חוקיים" – לא בגלל שבוצעו פשעים, אלא בגלל שהכללים שקבע המנהל לא היו סבירים ולא ברי ביצוע. לא נעשתה פעולת אכיפה. יש גבול כמה שאפשר להציק למושבניק, וכמה איסורים אפשר להטיל עליו.
דרך אגב: הקיבוצים עשו אותו דבר. ראה את מרכז הקניות בקיבוץ שפיים, ואת פארק המים שלהם, ואת כל מפעלי התעשייה הקיבוציים, אולמי אירועים, מסעדות, וכו' שכולם יושבים על קרקע "חקלאית", והוקמו ללא "רשיון". אלא שלקיבוצים יש יותר כוח פוליטי, אז פחות מציקים להם.
כדי להסדיר את המצב ולתת גושפנקא בדיעבד למצב קיים, הוקמה ועדת הבר. היא החליטה להתיר הקמת עסקים בנחלות במושב, בתנאים מסויימים – דהיינו היא החליטה להכיר במציאות בשטח, ובעובדה שהמצב סביר, ואינו מזיק לאיש.
גופים אידיאולוגיים, כמו האגודה "אדם טבע ודין" ואגודה חדשה שהוקמה במיוחד לעניין זה – "האגודה לצדק חלוקתי" – הגישו בג"ץ, במסגרת הנוהג המקובל אצלנו, שכל דבר, מקטן עד גדול, מגישים עליו בג"ץ. הנושא שלפנינו דווקא גדול, לא קטן.
בג"ץ קבע שחלק מהחלטת הממשלה (וועדת הבר) לא סביר. בג"ץ לא ביטל את ההחלטה כולה, אלא רק קבע שמותר להקים עסק בבעלות המושבניק, אסור להשכיר אדמה (או מחסן, או העסק) לגורם חיצוני. שימו לב: בג"ץ לא קבע שהיא לא חוקית. לא קבע שלא הייתה לממשלה סמכות. לא קבע שהחלטת הממשלה פוגעת פגיעה ישירה, חמורה, במישהו מאזרחי המדינה. הוא קבע פשוט שהיא "לא סבירה" – לא סבירה בעיני השופטים, נוכח השיפוט האישי שלהם. למה?
"גידול ניכר בהיקף הבנייה לתעסוקה לא חקלאית עלול לממש לפחות חלק מן החששות הכרוכים בתופעת הפרבור, ובכלל זה מעבר עסקים מן העיר לכפר בשל תנאים טובים יותר שיוצעו להם; החמרת גודש התנועה והתחבורה באזורים שאינם מיועדים לכך יגרום בתורו לפגיעה סביבתית".
המושבניקים עצמם לא חששו מ"פירבור", ולא חששו מ"גודש תנועה" שאמור לכאורה לפגוע בהם, ולא התלוננו על פגיעה. (מה אכפת לעירוני אם מושבניק סובל מ"גודש תנועה"?) הבג"ץ גם לא מסביר כיצד עסק בבעלות עצמית אינו גורם ל"פירבור וגודש" ורק עסק מושכר גורם להם. הבג"ץ לא בא למנוע פגיעה ממשית במישהו, המתלוננים לא נפגעו אישית, הוא בא לכפות אידאולוגיה אנטי פירבורית ואנטי גודש – מושגים מעורפלים לחלוטין.
האם החוק מסמיך את בג"ץ להחליט כמה פירבור זה טוב? האם החוק מסמיך את בג"ץ להעריך כמה גודש תחבורתי רצוי? לפי מה החליט הבג"ץ את החלטתו? האם הם מומחים לגודש או פירבור? עניינים אלה נבחנו על ידי וועדה מקצועית שמינתה הממשלה (ועדת הבר), והמלצותיה עברו את המבחן של מומחי מנהל מקרקעי ישראל והממשלה, וכל הגורמים הנוגעים (תנועות ההתיישבות, ארגוני המושבים). אלה הגופים הנבחרים, בעלי המומחיות הרלוונטית, והמוסכמים להחליט בעניינים אלה. הם מייצגים את דעת העם, כפי שבאה לביטוי בבחירות.
בג"ץ אימץ את האידיאולוגיה הקיצונית של עמותת "אדם טבע ודין", גוף ששם לעצמו למטרה להתנגד לכל דבר, לכל מעשה פיתוח במדינה. בג"ץ החליט לכפות על כל המדינה את האידיאולוגיה של גוף קטן וקיצוני, כי שופטי הבג"ץ שותפים לאידאולוגיה זו.
בג"ץ, בהתערבותו הרבה והתדירה מביא לעצמו פחיתות כבוד, ואיבוד סמכות מוסרית. הוא יהפוך לעוד גוף פוליטי, כמו כולם, שאיש אינו מכבד ואינו מתחשב בו. פסק הדין שלהם אינו בר ביצוע, וישאר אות ריקה. המדינה לא הצליחה לכפות על המושבניקים להיות חקלאים, בכוח, או לחיות בעוני. החלטת הבג"ץ נובעת מהתעלמות מזכויות האנשים שיושבים על הקרקע עשרות שנים, היא למעשה בגדר החרמת קנין פרטי, או כפירה בזכויות הקנין המוגנות בחוק יסוד. בג"ץ אומר למושבניקים: "אתם רשאים לשבת על הקרקע אבל לא לעשות שימוש בה (למי שאינו חקלאי). אכן – גם עד היום, עומדות מרבית הנחלות ריקות ושוממות, כי המושבניקים שאינם חקלאים, אין להם מה לעשות בהן, ולהשכיר למי שכן יכול לעשות בהן שימוש – אסור. (רק מעט נחלות, בקרבת הערים, יש להן ביקוש לצרכי עסקים).
הבג"ץ הוא האייטולה חומייני של ישראל – הוא מנסה לכפות עלינו את האידיאולוגיה שלו. הכפיה תיכשל. כמו שאמר סטאלין: "כמה דיוויזיות יש לבג"ץ?" הכוח של הבג"ץ היה כוח מוסרי. בהתערבות יתר ונסיון הכפיה של האידיאולוגיה, בהיעדר ריסון עצמי, בהפגנת שיכרון הכוח – מאבד הבג"ץ את הלגיטימציה שלו, את הדימוי המוסרי שהיה מקור כוחו.
החמרת הפגיעה בזכויות ובאדם
נגד החלטת הממשלה משנת 2007 הוגשו 9 עתירות לבג"ץ, שאוחדו לתיק אחד. דיון בנושא התקיים בשנת 2009, בהרכב 7 שופטים, בגלל חשיבות הנושא. השופטת ארבל למדה את כל התיק המסובך ואת הנושא, לעומק, והקדישה לו מאות או אלפי שעות עבודה. שאר השופטים לא יכלו להקדיש גם הם כל כך הרבה זמן, ומן הסתם חתמו על פסק הדין כמו חותמת גומי, מתוך חוסר ידיעה, כי הם לא למדו את הנושא וסמכו על ארבל. המצב האבסורדי הזה הוא תוצאה הכרחית אם הבג"ץ לוקח על עצמו לדון בכול נושא, כלומר – בשיקולים שמעבר לשיקולים החוקיים, בהם השופטים מומחים.
האם השופטת ארבל היא מומחית לעניני קרקעות במושבים? האם היא הגורם המוסמך להחליט החלטה סופית בנושא?
בית המשפט העליון (וכל בית משפט אחר) מוסמך, וצריך להחליט אם הממשלה (או גורם אחר) פועלים כחוק. בשביל זה לא היה צורך לבזבז מאות שעות עבודה "ללמוד את הנושא", היה צריך להתרכז רק בהיבט המשפטי. עדנה ארבל, ושאר שופטי העליון אינם יכולים ללמוד כל נושא לעומק, ולהיות מומחים בכל תחום. הם מומחים במשפט. הם לא צריכים להתעסק בסוגיות של פירבור (sprawl ) – או גודש. זה לא בתחום המשפט, בו יש להם מומחיות ובו הם הוסמכו לפעול על ידי החוק .
בסיומו של יום, אחרי כל הזמן שבוזבז, השאיר הבג"ץ את מרבית החלטות הממשלה והמנהל על כנן, ורק שינה שני סעיפים.
הסעיף העיקרי ששונה הוא בנושא השכרת משק במושב לעסקים. הממשלה קבעה שמותר יהיה למושבניקים להשכיר עד 500 מ"ר בנחלה לעסק חיצוני. זו בהחלט החלטה רעה ושרירותית. למה רק 500 מ"ר? השופטת ארבל הפכה את ההחלטה הזו לכיוון המנוגד? במקום להכיר בבעלות המלאה והמעשית של המושבניקים על נחלותיהם, היא קבעה שאסור להשכיר שום שטח לעסקים חיצוניים, מותר רק לקיים עסק שבבעלות בעל הנחלה.
כלומר – לפי ההגיון של השופטת ארבל – עסק "חיצוני" גורם פירבור וגודש, ואילו עסק "פנימי" (של בעל הנחלה) אינו גורם פירבור וגודש.
אם בעל הנחלה הוא מבוגר, ואינו מסוגל או מעוניין לנהל עסק, נגזר על רכושו-נחלתו לעמוד בשיממונם, ללא ניצול, ועל בעל הנחלה לחיות בעוני, ללא הכנסה משכירות. החלטה זו מחמירה את הפגיעה במושבניקים ובזכות הקניין שלהם על נחלתם.
בג"ץ, במקום להגן על מי שזכויותיו נפגעו על ידי פעולת הממשלה (ההגבלה ל- 500 מ"ר), כלומר – במקום להסיר הגבלה זו – החליט על פגיעה עוד יותר חמורה בזכויות (איסור מוחלט על השכרה). הוא הפעיל את האידיאולוגיה הסוציאליסטית אנטי-קניינית של השופטת ארבל, ומצא נימוקים מאד מפוקפקים ובלתי משפטיים של "פירבור" ו"גודש" כדי לתרץ את התערבותו השרירותית.
אני לא חושב שמישהו יכול לאכוף החלטה זו, או שמישהו בכלל ינסה. אבל אם יציקו למושבניקים, הם ימצאו פתרונות יצירתיים, כמו רישום פיקטיבי של בעלות על עסקים. השופטת ארבל, עם כל הכבוד, וכל הלמדנות, אינה מחוברת למציאות במושבים.
אחידות רעיונית
את פסק הדין שמ הבג"ץ בנושא הקרקעות מאפיינת אחידות דעין אידיאולוגית מוחלטת. ההחלטה של 7 שופטים התקבלה פה אחד, פסק דין אחד בלבד נכתב על ידי השופטת ארבל, שאר השופטים חתמו על פסק הדין ורק ציינו לשבח את עבודתה הרבה של ארבל ב"לימוד הנושא". כלומר – ששת השופטים האחרים לא למדו את הנושא ולא טרחו להתעמק, ולא כתבו פסקי דין נפרדים, ואין להם דעה משלהם והם חותמת גומי. הם עשו צחוק מהעבודה. בשביל מה יש הרכב של שבעה שופטים אם רק אחד מהם ממש מעורב ומבין בנושא? שישמעו את העתירות בפני שופטת יחידה (ארבל).
האמת היא שאין מנוס מכך שהדעה האישית האידיולוגית משפיעה על פסיקת השופטים. אילו היה איזון אידיולוגי בבית המשפט, ההחלטה היתה בוודאי מתקבלת ברוב דעות עם הסתייגויות של מיעוט. השופטים שחושבים אחרת היו כותבים דעה (פסק דין) משלהם, דעת מיעוט, עם נימוקיהם המפורטים. זה לא קרה. מה שקרה מלמד על אחד משנים: או שיש אחדות רעיונית מוחלטת בין 7 שופטי העליון, הנובעת משיטת בחירת השופטים בידי חבריהם, או שששת השופטים האחרים הם חותמת גומי וחתמו על פסק הדין בלי להתעמק בנושא, או ששני ההסברים נכונים.
בכול מקרה יוצא בית המשפט העליון לא טוב.
בארה"ב יש שיטה אחרת לבחירת שופטים עליונים. הנשיא ממנה, הסנאט מאשר. יש איזון אידיולוגי בין שופטים "ליברליים" לשופטים שמרנים. כול פסק דין, בכול נושא חשוב (והם אינם דנים בנושאים לא חשובים) מתקבל בדרך כלל ברוב של 5 נגד 4, או 6 נגד 3. לא זכור לי פסק דין פה אחד. גם בתוך המחנות של הרוב והמיעוט יש דעות שונות, וכמעט כול שופט כותב דעה מנומקת משלו כחלק מפסק הדין. זה מצב נורמלי.
המצב בבית המשפט העליון שלנו לא נורמלי ולא בריא. השופטים אינם משקפים את ההשקפות השונות הרווחות בציבור. חוץ מזה – מרוב שהם מתערבים בכול דבר, אין להם זמן להתייחסות יסודית במקרה הנדיר בו הם נדרשים להכריע בסוגייה באמת חשובה, כמו זכויות הקניין במושבים ובקיבוצים.
העתירה הבאה: האם מחיר הקוטג' "צודק".
לעומת הנושא הקודם מצאו השופטים נושא "כבד" לדון בו ברצינות: האם לשלם 1000 ש"ח אגרה עבור חידוש דרכון שאבד, או רק 485. הנושא הזה נידון בהרכב שלושה שופטים, כל שופט הרגיש עצמו מומחה גדול בסוגיה האם 1000 ש"ח יותר צודק או 500. היו שלוש דעות שונות, בסוף התקבלה החלטה ברוב 2 נגד אחד, ונכתבו שלושה פסקי דין, כל שופט כתב את דעתו המלומדת בסוגייה כבדה זו.
העתירה הבאה: האם המחיר הצודק של הקוטג' הוא 7.78 ש"ח או 6.45. זה בהרכב של 12 שופטים.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.