צעדי אווז ועור של ברווז
מאת: אורי הייטנר | פורסם בבלוג של הייטנר בתאריך 18 באוגוסט 2008

חיילים סינייםפרשת הזיוף בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ין – העמדתה של לי מיאוקה היפהפיה בת ה-9 כ"תזמורת בצורת", המניעה את שפתיה לקול הפלייבק של של יאנג פיאיי בת ה-7, שהיא בעלת קול נפלא אך, מה לעשות, קצת מכוערת, יכול להזכר כפרשיונת איזוטרית בשולי האולימפיאדה הגדולה, אך למעשה הוא התגלמות סיפורה של אולימפיאדת בייג'ין.

כאשר אני מדבר על התגלמות סיפורה של האולימפיאדה, איני מתכוון לסיפור הספורטיבי – אין ספק שאולימפיאדה זאת תיזכר כאחת הגדולות ביותר, ולו בזכות גיבורי ספורט כמעט אל-אנושיים, כמו מייקל פלפס ואוסיין בולט. אני מתכוון להתגלמות הסיפור הסיני. תמצית הסיפור הסיני באולימפיאדה, הוא טקס הפתיחה.

כל כך הרבה סופרלטיבים נקשרו לטקס הזה, אך בעיניי, פרשת הזיוף היא כל הסיפור כולו – פאר המכסה על כיעור. הרבה פאר היה בטקס הפתיחה, אין ספק. העולם עוד לא ראה טקס כזה. אך הפאר הזה הוא חלון הראווה, שאינו מציג את המרכולת האמיתית, אלא מסתיר אותה. הפאר של הטקס, מסתיר מציאות של דיקטטורה חשוכה, המשעבדת את אזרחיה, הפוגעת קשות בזכויות האזרח, המדכאת את המיעוטים בתוכה, המשתמשת במתנגדי המשטר כאובייקט לגיוס איברים לצרכי סחר.

איזה סבל היה כרוך באולימפיאדה הזאת – כמה המוני סינים נאלצו להיעקר ממקומם ולגלות מבתיהם כדי לאפשר את ההצגה הזאת. לי קשה להתרשם מפאר המסתיר כיעור כזה.

ואני מודה, גם הטקס עצמו לא עשה לי את זה. באחת מסצנות השיא בטקס, שבהם האלפים הרבים של המשתתפים פעלו כמכונה משומנת כדי ליצור את האפקט הוויזואלי המרתק, העיר בני שצפה בטקס לצדי: "מעניין מה יעשו למי שחס וחלילה יטעה. בטח יהרגו אותו". הוא לא אמר זאת כבדיחה. יתכן שגזר דינו קצת מחמיר, אך גם בכך איני משוכנע.

לא, איני מתלהב כאשר אני רואה מכונה אנושית משומנת ואחידה בת אלפי זרועות הפועלות כאיש אחד בלי לסטות ימין ושמאל. לבי לבי לילדים ולמבוגרים שנטלו חלק במפגן הזה, כדי להגיע לתוצאה הזאת. כמה סבל הם חוו. ולשם מה? בניגוד לספורטאים שהמאמץ שהם עושים הוא לביטויים האישי, לביטוי כישרונם, אם בתחרות אישית ואם בשיתוף פעולה במשחקים קבוצתיים ובתחרויות קבוצתיות, אותם סטטיסטים עברו אימונים מפרכים כדי לקחת חלק במפגן של מחיקת האישיות האינדבדואלית, של רמיסת הביטוי האישי. בעיניי, היה זה מפגן פשיסטי, במלוא מובן המילה. קשה לי להתרשם מכך ובוודאי לא ליהנות מסוג כזה של אסתטיקה.

כאשר אני רואה חיילים צועדים בצעדי אווז, עורי נהיה עור של ברווז. הגן היהודי הטבוע בי, מציף אותי באסוציאציות לא סימפטיות במיוחד.

הוספת תגובה