"מורשתה של רוזה לוקסמבורג והשמאל הגרמני והישראלי"
מאת נעמן כהן
מתוך מכתבו של אהוד בן עזר – גליון 428
י?הו?ד?י??ה פ?ו?ל?נ?י??ה,
נ?ע?ר?ה גו?צ?ה, ח?לו?ש??ה, צו?ל?ע?ת.
י?הו?ד?י??ה טו?ב?ה, א?צ?יל?ית,
רו?צ?ה ל?ה?צ?יל א?ת ה?עו?ל?ם:
"א?ין ב??ל?ב??י מ?קו?ם ל?ס?ב?לו?ת
ה?י??הו?ד?ים ש??ל ה?ג??טו?,
נ?פ?ש??י יו?צ?את ל?כ?ל י?צו?ר?י א?נו?ש?
ה?נ??תו?נ?ים ב??כ?א?ב."
רו?צ?ה ל?ה?צ?יל א?ת כ??ל??ם,
ל?ע?ש?ו?ת מ?ה?פ??כ?ה ב??ג?ר?מ?נ?י?ה,
מ?ר?ק?ס?יס?ט?ית א?דו?ק?ה,
מ?ת?נ?ג??ד?ת ל?ל??א?מ??י?ו?ת ה?ג??ר?מ?נ?ית,
כ??ד?י ל?ק?ב??ל א?ז?ר?חו?ת ג??ר?מ?נ?ית
ה?יא נ?ש???את פ?יק?ט?יב?ית
ל?ב?נו? ש??ל סו?צ?י?אל?יס?ט.
נו?א?מ?ת ב??ל?ה?ט ב??מ?ב?ט?א ז?ר,
ל?ש?ו?נ?ה ח?ד??ה כ??ת?ע?ר,
מ?י?ס??ד?ת א?ת "ס?פ??ר?ט?קו?ס"
מ?נ?ס??ה ל?ע?ש?ו?ת מ?ה?פ??כ?ה.
רו?ז?ה ל?א א?ה?ב?ה א?ת ה?ג??ר?מ?נ?ים,
ה?ם ג??ם ל?א או?ת?ה?.
ג?ו?פ?ת?ה? מ?ש??ל?כ?ת ל?ת??ע?ל?ה.
רו?ז?ה א?ה?ב?ה א?ת ה?מ??פ?ש??ט,
ה?ג??ר?מ?נ?ים ש?ו?נ?א?ים א?ת ה?מ?ו?ח?ש??י,
א?ת ה?י??הו?ד?ים ה?פ?ו?ל?נ?ים ו?כ?ל ה?ש???א?ר.
ל?ב??ה? ל?א ה?י?ה ל?י??הו?ד?ים ב??ג??ט?ו?,
ה?ג??ר?מ?נ?ים ב?ו?נ?ים ג??ט??או?ת.
ה?י??ה?דו?ת ה?ב??ינ?ל?או?מ?ית
י?ש??ר?א?ל פ?ר?וו?ס ה?ל?פ?אנ?ד,
סו?צ?י?אל?יס?ט-קו?מו?נ?יס?ט, א?נ?ט?י צ?י?ו?נ?י.
רו?מ?ן א?ה?ב?ים ק?צ?ר ע?ם רו?ז?ה לו?כ??ס?מ?ב?ו?ר?ג.
ב??מ?ל?ח?מ?ת ה?ב??ל?ק?ן כ??כ?ת??ב צ?ב?א?י,
צ?ב?ר הו?ן מ?מ??ס?ח?ר ב??ין ה?צ??ד?ד?ים.
ב??מ?ל?ח?מ?ת ה?עו?ל?ם ה?ר?אש?ו?נ?ה,
ס?פ?ס?ר-ע?ל ב??ב?ר?ז?ל ו?ב?פ?ח?ם.
ב??ר?ו?ח?יו מ?י?ס??ד ע?ת?ו?ן ג??ר?מ?נ?י ל?א?מ??נ?י.
עו?מ?ד ב??ק?ש??ר?ים ע?ם ה?מ??ט?כ??"ל ה?ג??ר?מ?נ?י,
ל?ה?ת?ס?יס א?ת ה?מ??ה?פ??כ?ה ב??רו?סי?ה.
א?ח?ר?אי ע?ל ה?ע?ב?ר?ת ק?רו?נו?ת מ?ס?ח?ר ל?רו?ס?י?ה.
מ?ע?ב?יר א?ת ל?נ?ין ד??ר?ך? ה?ק??ו??ים ב??ק?רו?ן ח?תו?ם,
ש??י??ע?ש??ה מ?ה?פ??כ?ה.
ל?נ?ין עו?ש??ה.
נ?ע?ש??ה או?י?בו? ש??ל ל?נ?ין.
י?ש??ר?א?ל,
"ה?י??הו?ד?י ה?ב??ינ?ל?או?מ?י-ק?פ??יט?ל?יס?ט-סו?צ?י?אל?יס?ט".
ב??יתו? ב??ב??ר?ל?ין נ?ה?פ??ך? ל?ב?יתו? ש??ל ג?ב??ל?ס.
ביום חמישי, 12.3.09, נערך ב"בית סוקולוב" כנס מאורגן על-ידי "קרן רוזה לוקסמבורג" בנושא: "מורשתה של רוזה לוקסמבורג והשמאל הגרמני והישראלי". בית סוקולוב היה מלא מפה לפה. אנשי השמאל היהודיים הסתובבו בבגדים פרולטאריים ושוחחו על חוויות העבר. פה ושם נראו גם צעירים ואפילו ערבי אחד. אנשי השמאל הגרמניים – גבוהים, ומטופחים, היו חנוטים בחליפות ללא רבב.
"בחדר הזה," אמר פרופסור משה צימרמן, "נמצא כל השמאל הישראלי המצטמק כולו."
"השמאל הישראלי גדול בהרבה," יצא נגדו דב חנין, "ראה כיצד הצלחתי במרוץ לעיריית תל אביב."
הקהל מחא כפיים.
גם הכיבוד העשיר מומן ע"י קרן השפע הגרמנית. הפרולטארים היהודיים מזי הרעב עטו על הסנדוויצ'ים הגדולים ובלסו בהנאה. הפרולטארים הגרמניים המעונבים שתו בנימוס קפה.
ד"ר אנגליקה טים, מנהלת הקרן בישראל, פתחה ואמרה: "את שולמית אלוני כאשת שמאל אמיתית אין צורך להציג."
"כן, אני 'ידועה בציבור'," ענתה אלוני. הקהל מחא כפיים. "בשנת 1942 נפגשתי לראשונה עם רוזה לוקסמבורג וקניתי את ספרה." סיפרה שולמית אדלר-אלוני, "כנערה ב'שומר הצעיר' הערצתי אותה ואת דבריה."
שאלה מהקהל: "האם את בדומה לרוזה שוללת את הלאומיות היהודית?"
"כן," ענתה שולמית אדלר, "אני בעד אחוות עמים!"
הקהל מחא כפים בהתלהבות.
בערב פורסמה באתר מק"י תגובה על הכנס בהאי לישנא: "לא ניתן להפוך את המהפכנית רוזה לוקסמבורג למנהיגה סוציאל-דמוקרטית. היא עמדה בראש תנועה של מהפכנים שנאבקו במלחמה האימפריאליסטית ובקפיטליזם." – כך הגיב פעיל חד"ש מירושלים, ראובן קמינר.
אהבת המופשט ולא הקונקרטי
רוזה לוקסמבורג, שכונתה גם "רוזה האדומה", נולדה בעיירה זאמושץ' בפולין בשנת 1871, למשפחה יהודית משכילה ממוצא ספרדי. (מעניין מה היה אומר עליה עובדיה יוסף…) אימה היתה אישה בעלת השכלה, ואביה בעל עסק למסחר בעצים. השפות שדוברו בביתה היו הגרמנית והפולנית. בציריך פגשה את המהפכן היהודי מווילנה, לאו יוגיכס, עימו התחילה מערכת יחסים אישית ואינטלקטואלית, השניים התנגדו ללאומנות של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית וייסדו יחד בשנת 1893 את העיתון "מטרת הפועלים". מעל דפי העיתון חיוותה רוזה דעתה כי מהפכה בפולין אפשרית רק באמצעות מהפכה בארצות השכנות – גרמניה, אוסטריה ורוסיה, וכי המאבק בקפיטליזם חשוב יותר מן המאבק הפולני לעצמאות לאומית. בניגוד ללנין, שללה לוקסמבורג את הזכות להגדרה עצמית של הלאומים.
רוזה שללה כל לאומיות. כמובן שבראש וראשונה את הלאומיות היהודית. אבל גם את הלאומיות הגרמנית.
רוזה ה"יהודייה-פולנייה" – האינטר-נציונליסטית-קוסמופוליטית, היגרה לגרמניה. כדי לקבל אזרחות גרמנית היא נישאת נישואים פיקטיביים לסוציאליסט גרמני גוסטב ליבק.
רוזה הייתה צולעת וקצרת קומה. כשהיתה נואמת היתה עולה על כיסא כדי שיראוה. היו לה תווי פנים יהודיים, בעיקר האף. שנתיים לאחר שנשתקעה בגרמניה, ולמרות מבטאה הזר, הגיעה לצמרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. אבל רוזה לא אהבה את גרמניה ואת הגרמנים, והם הגרמנים, (גם הסוציאליסטים) אהבוה עוד פחות. קאוטסקי, אחרי שדחה מאמר שלה על הטרור שבגרמניה, העיר: "רוזה אינה נחשבת לגרמנייה במלוא מובן המילה." רוזה היתה קובלת ומדברת בבוז על שחצנות הגרמנים ועל הפיליסטיניות שלהם.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ייסדה רוזה ביחד עם ליבקנכט את "הליגה הספרטקיסטית", בתחילה כחלק מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ולאחר מכן כמפלגה נפרדת. ארגון זה היה הבסיס למפלגה הקומוניסטית של גרמניה.
רוזה התנגדה למלחמת העולם, וחזתה את התמוטטות גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. על רקע זה נעצרה, ביחד עם ליבקנכט, ביוני 1916, ונידונה לשנתיים מאסר. בכלא המשיכה לכתוב ולהיות מעורבת בענייני השעה, והביעה תמיכה בלנין ובמהפכה הבולשביקית (אם כי כתבה מאמר המבקר אותם במיספר נקודות). במבטא זר הטיפה רוזה לגרמנים לבטל את לאומיותם ולפרק את נשקם. ב-1918 שוחררה לוקסמבורג מן המאסר, במסגרת חנינה כללית שהעניק הקאנצלר, הנסיך מקס פון באדן, בימיו האחרונים של משטר הקייזר, בטרם הכרזתה של רפובליקת ויימאר.
חודשיים לאחר תבוסת גרמניה, ניסו הספרטקיסטים, בראשות רוזה וליבקנכט, לתפוס את השלטון בברלין בניסיון ליצור מהפכה קומוניסטית בגרמניה לפי המודל הרוסי. גרמניה היתה מדינה שהובסה בקרב וחוותה את התמוטטות בית המלוכה, ויצירת מועצות פועלים שיהפכו לגופי שלטון. הרפובליקה הצעירה נאבקה בניסיונות אלו, שכללו הפגנות ענק של פועלים וחיילים משוחררים.
ניסיון תפיסת השלטון לא צלח. ב-15 בינואר 1919 נתפסה לוקסמבורג יחד עם וילהלם פיק וקרל ליבקנכט על ידי חברי ארגון הפרייקורפס – ארגון ימני קיצוני של חיילים משוחררים. במשך מיספר ימים לא נודע גורלם. מאהבה של לוקסמבורג, לאו יוגיכס, אשר ניסה להתריע על היעלמותה, נעצר אף הוא ונרצח. רוזה הוכתה באכזריות, נורתה, וגופתה הושלכה לתעלה. מיספר שבועות לאחר מכן נמצאה גופתה צפה בנחל בלב פארק Tiergarten בברלין. כפי הנראה נחבטה גולגולתה בקת של רובה, ולאחר מכן נורתה בראשה.
ניסיון דומה לתפיסת שלטון על-ידי מהפכה נעשה על-ידי קורט אייזנר, המנהיג היהודי של "המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה" בבוואריה. הוא הצליח להפיל את שושלת ויטלסבך – מלכי בווריה, המהפכה נכשלה אייזנר נאסר, ונרצח.
התערובת האידיאולוגית הנפוצה ביותר בגרמניה שלאחר המלחמה [העולמית הראשונה] היתה מזיגה של פחד מתמיד מפני הסכנה ה"אדומה" עם מרירות לאומנית ילידת התבוסה. שני היסודות האלה שציינו את החודשים הראשונים של השלטון הבתר-אימפריאלי חיזקו את הגרועים שבחשדות נגד היהודים והזינו את השנאה אליהם. רוזה ייצגה את סכנת המהפכה היהודית.
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות
יהודים רבים הצטרפו לשמאל המהפכני באמונה שרק בעולם הסוציאליסטי תיגאל האנושות כולה ובתוכה היהודים. (בייחוד "היהודים הלא יהודים"). זוהי המשיחיות החילונית.
חזון הנביאים של היהודים המשיחיים החילוניים, הביא לא למלכות שמיים עלי אדמות, אלא להרג רצח וזוועות. כפי שאמר פרנץ רוזנצוויג: "כל העריצים של מלכות שמיים, יותר ממה שהם דוחקים את הקץ הם דוחים אותו, משום שהם נטולי אהבה לקרוב להם ומושיטים יד לשלאחריו." ("כוכב הגאולה", ירושלים תש"ל ג' עמ' 299).
"אם ינצח היהודי – בעזרת אמונתו המרכסיסטית, את שאר עמי העולם," אמר אז היטלר, "יהיה כתרו לזר על קברה של האנושות, ושוב ינוע כוכב הלכת הזה כפי שנע לפני מיליוני שנים ללא בני אדם עליו. לפיכך אני מאמין שאני מגן על עצמי מפני היהודי. אני נלחם למען פועלו של הבורא."
כדי להגיע למלכות שמיים רוזה שאפה לגאול את הגרמנים מגרמניותם, בתגובה לכך (כדי להגיע לאותה מלכות שמיים) שאפו הגרמנים לגאול את גרמניה מיהדותה.
לא, רוזה אינה הסיבה לאנטישמיות הגרמנית, אבל בהטפתה נגד הלאומיות הגרמנית ובניסיונה לתפוס את השלטון בגרמניה היא אינה מפחיתה אותה. האנטישמיות החסלנית הגרמנית היתה מבוססת עמוק בקרב הגרמנים, גם ללא הפחד מהבולשביזם (לפי הסברו של נולטה), ובהחלט די היה בה להניעם להשמדת היהודים. אבל פעולת היהודים וביניהם רוזה לוקסמבורג לא היקהו את עוצמת השנאה והביאו לעולם טוב יותר, אלא להיפך.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.