כללי משחק ברבריים מאת אורי הייטנר

אולם לאנטבה יש גם צד שני. טרם קבלת ההחלטה הסופית לשחרר את החטופים בכוח, החליטה אותה הנהגה לשאת ולתת על שחרור מחבלים תמורת החטופים, והיתה נכונה לשלם מחיר במו"מ זה. מכאן, שהעיקרון של מבצע אנטבה הוא כפול – העדיפות הראשונה היא לשחרור בכוח, וכל עוד קיימת אופציה ריאלית כזאת, זו הדרך הנכונה. אולם אם האופציה הזו אינה קיימת, מחוייבות המדינה לחיי אזרחיה וחייליה הופכת גם עסקת חילופין להכרח בל יגונה.

עסקה כזאת, מעצם טבעה, נותנת לגיטימציה לסחיטה, ולכן בכל מקרה היא עסקה רעה. המחיר של עסקה כזאת, כל מחיר, הוא כבד מנשוא. בהעדר אופציה צבאית, אין מנוס מתשלום מחיר כזה, אך בשום אופן לא "כל מחיר". יש מחיר שבשום אופן אין להסכים לו. בעסקאות שונות בעבר, ובעיקר בעסקאות ג'יבריל וטננבאום, שילמה ישראל מחיר שאסור היה לשלמו – נכנעה לטרור, הזמינה חטיפות, שחררה מרצחים, פגעה בכושר ההרתעה שלה, איפשרה למחבלים לחזור ולרצוח ישראלים.

לכן, אף שאני סבור שבאין אופציה צבאית אין מנוס מוויתורים בעסקת חילופין קשה, יש לבחון כל עסקה לגופה, ולקבוע האם היא ראויה או לא. כך יש לבחון גם את עסקת החילופין שאושרה היום בממשלה. האם המחיר ששילמנו ראוי?

התשובה לשאלה זו שונה, אם החיילים השבויים חיים או מתים. אם הם חיים – המחיר ראוי. המחיר נמוך בהרבה מהנורמה שהשתרשה בעשרים השנים האחרונות, וגם שחרור רוצח הילדים הנתעב סמיר קונטאר נעשה אחרי 29 שנים בכלא הישראלי, ולא לאחר חודשים או שנים ספורות, כמו במקרים קודמים. אם החיילים או אחד מהם חיים, המחיר ראוי.

אם השבויים מתים – אין זה מחיר ראוי. אין כל הצדקה לשלם תמורת גופות אסירים חיים. העיקרון צריך להיות גופות תמורת גופות, אסירים תמורת שבויים חיים. עסקה כזאת נותנת לגיטימציה לסחר הציני בגופות, ואף לרצח שבויים או לכל הפחות לאי נקיטת הצעדים הרפואיים הדרושים כדי להשאירם בחיים. אם גופה הנמצאת בידי חיזבאללה, ולעתים אף חלקי גופה, היא נכס שווה ערך לשבוי חי, איזו סיבה יש להם להשאיר את השבוי בחיים?

קרוב לוודאי שרגב וגולדווסר אינם בין החיים, ולכן עסקה זו שגויה ואינה ראויה. אולם אי אפשר להתעלם מן הספק – "קרוב לוודאי". אין ודאות בנדון. ולמעשה, ניתן לומר שבמקרה זה יותר משהתמורה היא הבאת החללים לקבר ישראל, היא התרת הספק הנורא מלב המשפחות.

אולם עם כל ההבנה לכאב הנורא של משפחות המצויות בספק באשר לגורל בניהן, את המחיר הזה אסור היה לשלם בעבור התרת הספק. יתר על כן, השגיאה הקשה ביותר, מבחינה מוסרית ומעשית כאחד, היא הנכונות להגיע לעסקה ובכלל לנהל מו"מ, ללא ידיעה ברורה על מצב השבויים. הנכונות הזאת היא שבירת הכללים הבסיסיים של בני אנוש, וכניעה לכללי המשחק הברבריים, החייתיים, של האויב.

זו לפחות העסקה השלישית המתקיימת באותה צורה (קדמו לה עסקת שלושת החטופים בהר דב, ועסקת פינק ואלשייך) – ישראל מנהלת מו"מ ללא ידיעה אודות גורל חייליה. כל עוד אין מידע ודאי אחר, היא מנהלת את המו"מ מתוך הנחת עבודה שמדובר בשבויים חיים (כך אפילו אחרי שהגדירה את חטופי הר דב כחללים שמקום קבורתם לא נודע) ומשלמת מחיר כבד על סמך הנחת עבודה זו, בעוד בפועל מדובר בחללים. מבחינה מעשית, משמעות הדבר היא תשלום מחיר מופקע ולא הגיוני ויצירת מצב המעודד רצח שבויים.

אך מעבר לצד המעשי – עקרונית ומוסרית, עצם הנכונות למשא ומתן כזה הופכת את כללי המשחק הברבריים של האויב ללגיטימיים. אסור להכנס למו"מ על עסקת שבויים בלי שנציגי הצלב האדום מבקרים את השבויים ומספקים מידע אמין על מצבם. אסור לתת לגיטימציה לפשע המלחמה של אחזקת שבויים ללא ביקור של הצלב האדום.

עלינו לזכור שבמו"מ הזה, גם הצד השני רוצה להרוויח ולכן גם לו יש מה להפסיד, ולכן עלינו לעמוד על עקרונות בסיסיים במו"מ. עלינו להפעיל מנופי לחץ כבדים על האויב, ומול התנהגותו החייתית, מותר גם לנו לשנות את כללי המשחק.

לא, איני סבור שעלינו לרדת לשפל המדרגה של האויב ולא לדווח לו האם בידינו אנשים חיים או גופות. לא, איני סבור שעלינו לנהוג כמו האויב כסוחרי גופות וחלקי גופות. אבל אם במשך שנתיים הפלשתינאים אינם מאפשרים לצלב האדום לבקר את גלעד שליט, מדוע אנו מאפשרים ביקורי קרובים וביקורי הצלב האדום אצל האסירים הפלשתינאיים? על ישראל לאסור כל ביקור אצל כל אסיר פלשתינאי, כל עוד נציגי הצלב האדום לא ביקרו את שליט. אנו חיים במזרח התיכון, ואיננו יכולים לשחק שח בזירת איגרוף.

אסור היה לנו להפסיק את האש במלחמת לבנון השניה, כל עוד לא נמסרו השבויים לידי ממשלת לבנון או לפחות ניתן לצלב האדום לבקר אותם. בוודאי שאסור היה לנו להסיר את המצור מעל חופי לבנון, כל עוד לא נעשה הצעד הזה. נכון היה להבהיר חד משמעית שכל שרי ממשלת חמאס, ובראשם אסמעאיל הנייה, נושאים באחריות אישית לשלומו של גלעד שליט, ואם תיפול שערה משערות ראשו, כולם ימצאו עצמם בחברתם של אחמד יאסין ורנתיסי. וניתן כמובן להפעיל את הדמיון ולמצוא מנופי לחץ נוספים.

אולם עסקה כזאת, בתנאי אי ודאות כזאת, ללא מידע חד משמעי מוכח אודות מצבם של השבויים, אסור היה לקבל.

ממשלת ישראל כשלה כאשר קיבלה את ההחלטה, והשרים שהתנגדו, כמו גם ח"כ יוסי ביילין שיצא חוצץ נגד ההסכם, ראויים למלוא ההערכה. אולם במקרה הזה הכישלון אינו רק של ההנהגה, אלא לא פחות מכך של החברה הישראלית.

כאשר ממשלה מנהלת מו"מ קשה, מול אויב נורא, על תנאי עסקת חליפין כזאת, ראוי שהציבור בישראל יחזק את כושר עמידתה. כאן קרה בדיוק ההיפך, לחץ ציבורי ותקשורתי מאסיבי על הממשלה להיכנע לכל תביעה, סחטנית ככל שתהיה, ולשלם כל מחיר, אבסורדי ומופקע ככל שיהיה. החברה הישראלית לא הפגינה כושר עמידה וחוסן חברתי, ובכך חיזקה את תדמית קורי העכביש, שמשמעותה – הזמנת תוקפנות.

היכונו לחטיפה הבאה.