בני ערובה
מאת אורי הייטנר | 8 באפריל 2009 פורסם במקור ב"שישי בגולן"
ב-1991, פתחו נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר במערכת לחצים כבדה מאוד על ממשלת ישראל לפתוח במו"מ עם סוריה. לחץ זה הניב את ועידת מדריד ולאחר מכן פתיחתו של מו"מ בילטרלי בין שתי המדינות. המו"מ החל עוד בתקופת שמיר, שסרב לשאת ולתת על הגולן, ונמשך לאורך שנות ה-90, עד שחאפז אסד דחה במרץ 2000 את הצעתו של ברק לנסיגה מלאה מהגולן, כיוון שברק עמד על השארת רצועה בת כמה עשרות מטרים לאורך חופה הצפון מזרחי של הכינרת.
מה גרם לאמריקאים להתעורר פתאום ולהפעיל את הלחץ הזה? למה בוש, שבשלוש שנותיו הראשונות בתפקיד כלל לא עסק בכך, נזכר בשנתו האחרונה בנושא הסורי והעלה אותו למקום כה מרכזי בסדר יומו הנשיאותי?
היוזמה האמריקאית ל"סדר חדש במזה"ת", כפי שכונתה בפי בוש ובייקר, היא תוצאה של מלחמת המפרץ הראשונה – המלחמה האמריקאית הראשונה בעיראק. מה הקשר בין המלחמה בעיראק, מלחמה אליה יצאה ארה"ב כדי לשחרר את כווית שנכבשה בצעד תוקפני של סדאם חוסיין, למו"מ בין ישראל לסוריה?
אין קשר הגיוני, כמובן. ובכל זאת מה הקשר? הקשר הוא הקואליציה שהקימה ארה"ב נגד סדאם, אליה צרפה מספר מדינות ערביות. בין המדינות הללו היתה סוריה. מפלגת הבעת' הסורית, מפלגתו של אסד, ומפלגת הבעת' העיראקית, מפלגתו של סדאם, הן מפלגות אחיות, החולקות אידאולוגיה אחת ושיטת משטר רודנית אחת. בין שתי המפלגות הללו נוצר קרע שהלך והסלים. מערכת היחסים בין שני האישים, שתי המפלגות ושתי המדינות, במשך שנים רבות, התאפיינה בשנאה קשה ובתיעוב הדדי עמוק. סדאם חוסיין היה אויבו האולטימטיבי של אסד.
אסד לא שלח צבא סורי לסייע לארה"ב במלחמה. כל שנדרש ממנו היה לתת את הסכמתו לצרף את שמה של סוריה כחלק מן הקואליציה האנטי עיראקית; הקואליציה נגד אויבו המושבע. תמורת הנכונות הזאת, היה על ארה"ב לשלם לסוריה. בוש ובייקר רצו לשלם במטבע ישראלי – נסיגה מהגולן. כן, ישראל, שהותקפה בידי הרודן העיראקי, אף שלא היתה חלק מהמלחמה, וספגה עשרות טילי סקאד, שנועדו ליצור הרס והרג בקרב אוכלוסיה אזרחית בישראל; דווקא היא נדרשה לשלם את מחיר המלחמה, מחיר כבד מנשוא, ויתור על נכס לאומי בעל חשיבות עליונה – הגולן.
איזה אבסורד! מדינה שהותקפה במלחמה לא לה, נדרשת לשלם מחיר כה כבד, כדי לרצות מדינת אויב, ששילמה מס שפתיים במלחמה נגד אויבה המר, שהניצחון עליו שרת את האינטרס שלה. אבסורד, אך עובדה. ההתייחסות אל ישראל היתה צינית, כאל בת ערובה למשחק אינטרסים זר. שמיר עמד בלחץ ולא הסכים לדון על הגולן. הממשלות הבאות אחריו דנו בנסיגה והסכימו לה, אך המאבק של הציבור הישראלי נגד הנסיגה סיכל אותה.
היום אנו ניצבים בפתחו של אבסורד מאותו זן. איראן, מרכז העצבים של האסלאם הרדיקלי, מאיימת בהשמדת ישראל ומנסה להצטייד בנשק גרעיני שיאפשר לה לממש את זממה, או להפוך את ישראל למדינה כנועה וחסרת עצמאות, תחת איום גרעיני יומיומי.
ישראל היא המאויימת הראשית בידי איראן, אך האמת היא שכל העולם החופשי מאויים, הן מהנשק הגרעיני שבדרך, הן מיצוא הטרור הרצחני ובעיקר מן השילוב בין השניים.
גם מדינות ערב המתונות, או המתונות למחצה ולרביע, נמצאות תחת איום איראני. המשטרים באותן מדינות נמצאים תחת חתרנות איראנית בלתי פוסקת. האינטרס המובהק של אותן מדינות, ומצרים בראשן, הוא למנוע את גרעון איראן ולפגוע במשטר האיאתולות.
והנה, כמו בשידור חוזר, שוב ישראל היא מעין בת ערובה, והיא נדרשת לשלם את מחיר המאבק (הדיפלומטי, לעת עתה) נגד איראן. תפקידה של ישראל במשחק הציני הזה, הוא לשלם מחיר למשטרים שאיראן מאיימת איום אקוטי על קיומם, כדי שיתנגדו לאיראן. וכך, אנו שומעים שללא הכרזה על נכונות לשתי מדינות אי אפשר יהיה לפעול נגד איראן. אם רוצים שהעולם החופשי יפעל נגד התגרענות איראן, על ישראל לקבל את היוזמה הערבית – יוזמה חמורה ומסוכנת שמשמעותה החרבת מדינת ישראל (אולטימטום של נסיגה עד קווי 67' בכל הגזרות ו"זכות" השיבה, שמשמעותה הצפת ישראל במיליוני פלשתינאים, על מנת לשים קץ לקיומה). על ישראל לסגת מהגולן כדי ליצור טריז בין סוריה לבין בעלת בריתה המובהק – איראן.
על ישראל להבהיר שאין היא צ'כוסלובקיה והיא לא תהיה בת ערובה; היא לא תסכים לשלם את מחיר הרפיסות של המערב מול הדיקטטורה האיראנית, כפי שצ'כוסלובקיה נדרשה לשלם את מחיר הרפיסות של צ'מברליין מול היטלר, בוועידת מינכן 1938.
למרות המאמצים הכבירים של התקשורת הישראלית ובראש ובראשונה עיתון "הארץ" המוביל קמפיין כזה בראשות עקיבא אלדר, אני מעריך שחרף חילוקי הדעות לא יהיה עימות בין ארה"ב לישראל. אולם אם במקרה אובמה ידרוש דרישות המסכנות את האינטרס הלאומי הישראלי, על נתניהו להגיב במילים בהן הגיב מנחם בגין, באזני סם לואיס, שגריר ארה"ב בישראל, לאחר שארה"ב גינתה את ישראל על סיפוח הגולן לריבונותה, וניסתה לכפות עליה את ביטול החוק באמצעות איום בסנקציות: "האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? … חוק רמת הגולן ישאר בתקפו. אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו".
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.