ציביליזציה על חבל דק
מאת: קרולין גליק | פורסם במקור בג'רוזלם פוסט 21 בנובמבר 2008
פיראט סומאלי ומזכיר ההגנה האמריקאי בדימוס טסים ללונדון לחופשה. אחד מהם נעצר בבדיקת רשויות ההגירה בשדה התעופה היתרו ונאסר בחשד לביצוע פשעי מלחמה. מי מהם אתם חושבים שזה היה?
ביום שלישי, שודדי ים סומאלים, ששייטו בלא יותר מאשר אמבטיה ממונעת, חמושים ברובים אוטומטים ובמטולי RPG, כשהם ניזונים מדגים חיים וסמים, הצליחו לחטוף את ה"סריוס סטאר", מכלית נפט בבעלות סעודית בגודל של נושאת מטוסים אמריקאית. המכלית נשאה נפט גולמי בשווי של 100 מיליון דולר. החדשות על לכידתה גרמו למחירי הנפט בעולם לעלות בדולר לחבית.
למחרת היום, שודדי ים סומאלים ניסו לחטוף את הטרפלגר, פריגטה בריטית, אך הוכרחו להימלט על ידי מסוק ימי גרמני שהוזנק למקום. הם הצליחו לחטוף ספינת דייג סינית וספינת מטען מהונג קונג. הם כמעט השיגו שליטה על ספינה אתיופית, אולם גם היא, נצלה על ידי הצי הגרמני שהגיע בזמן וענה לקריאת העזרה.
פיראטיות צומחת במהירות כאיום הישן חדש החוזר לבמה בשנים האחרונות. במהלך השבוע וחצי האחרון בלבד, נחטפו 12 כלי שייט. ועל פי משרדי הימייה הבינלאומיים, בשלושת החודשים שהסתיימו ב-30 בספטמבר,תקפו שודדי ים סומאלים 26 כלי שיט, שבו 576 אנשי צוות. המכון המלכותי לנושאים בינלאומיים הבריטי מעריך כי הכופר שהם גבו נע בין 18 ל-30 מליון דולר.
עם ההתחזקות הכלכלית מגיעה גם עלייה בתחכום הצבאי. הצי האמריקאי ביטא תדהמה מהצלחת החטיפה של ה"סריוס סטאר" על ידי שודדי הים. הפיראטים ביצעו הפעם את החטיפה הרבה יותר רחוק מהחוף מאי פעם.
מעבר לסבל האישי שנגרם לאלפי אנשי צוות הנלקחים כבני ערובה בשנים האחרונות, לפיראטיות יש יכולת להשפעה עצומה על יציבות הכלכלה העולמית. במפרץ עדן, בו פועלים הפיראטים הסומליים, ספינות אמריקאיות בלבד מעבירות סחורות בערך של 1.5 טריליון דולר בשנה.
אחת התכונות הייחודיות של הפיראטים מתבררת בהיותם תוקפים תוך הענקת הזדמנות שווה לכל. הם לא מתחשבים בשאלה מי הבעלים של הספינה אותה הם תוקפים. ב-21 באוגוסט, פיראטים סומאליים חטפו א. ה-"איראן דאינאט", ספינה בבעלות ובתפעול של משמרות המהפכה האיראניים הקשורה ב- IRISL קווי הימאות של הרפובליקה האיראנית. בספטמבר, מחלקת האוצר האמריקאי הגדירה את IRISL כחברה המסייעת לתכנית האטום האיראנית והציבה אותה תחת סנקציות כלכליות נוקשות.
דו"ח המטען של דאנאיאט האיראנית הצהיר על מטען שכולל מינרלים. אולם, זמן קצר לאחר שעלו הפיראטים על סיפונה הם החלו לפתח תסמינים של אבדן שיער שמומחים טוענים כי הוא תואם לתגובה לחשיפה רדיואקטיבית. על פי דיווחים, כ-16 פיראטים מתו זמן קצר לאחר שנחשפו למטען. רק השבוע, ספינה איראנית שנייה – וזאת ככל הנראה נשאה מטען של חיטה – נתפסה באופן דומה.
ואז, שוב, פיראטים לכדו את הפאינה, ספינה אוקראינית שנשאה 33 טנקים רוסיים מדגם T-72. האוקראינים והרוסים טענו כי הטנקים יועדו לקניה, אך יותר מאוחר התברר כי הם נלכדו במסלול לסודאן. כך, באופן אירוני, גם במקרה של הפאינה וגם של דאנאיאט, שודדי הים כנראה הצילו שלא במתכוון את חייהם של אלפים.
הקהילה הבינלאומית אובדת עצות לגבי הפעולה הנדרשת מול הסכנה הצומחת של הפיראטיות. הדבר אינו נובע מחוסר יכולת להילחם בספינות הפיראטים. ביום שני פריגטה הודית , ה-טאבאר, הטביעה "ספינת אם" פיראטית שחברי הצי שלה התקיפו את הטבאר במפרץ עדן. נא"טו הציבה כוח פעולה ימי בעוד האמריקאים, הצרפתים, הגרמנים וציים אחרים פעלו באופו אגרסיבי על מנת לשחרר את ספינות הסוחר שהותקפו על ידי פיראטים.
כפי שדיוויד ריבקין ולי קסיי הסבירו ב"וול סטריט ג'ורנל" ביום רביעי, הבעיה בהתמודדות עם הפיראטיות אינה בתחום הצבאי, אלא הפוליטי והחוקי. בעוד החוק הבינלאומי הנהוג מגדיר פיראטיות כאיום כלפי כל האומות ולפיכך פשע שכלפי מבצעיו צריך להפעיל שיפוט אוניברסאלי, בעולם של היום, מדינות אינן מוכנות לתפוס פיראטים או להתמודד עימם משום שהן צפויות למצוא עצמן בתסבוכת משפטית דביקה.
במאות שעברו, בהתאמה לחוק בינלאומי מבוסס, היה זה נוהל קבוע לרבי-חובלים לתלות פיראטים לאחר לכידתם. היום, כאשר אירופאים הוציאו את עונש המוות מספר החוקים, כאשר נאשמים פליליים ברחבי המערב זוכים ליותר זכויות אזרחיות מאשר קורבנותיהם, וכאשר לוחמים בלתי-סדירים הנתפשים בשדות הקרב או מיורטים בטרם הצליחו לתקוף מקבלים – לכל הפחות – את אותן הזכויות המוענקות לשבויי מלחמה חוקיים, למדינות חסרים הרצון הפוליטי והבהירות המוסרית לתבוע את העבריינים. כפי שמציינים רבקין וקסיי, בחודש אפריל האחרון הנחה משרד החוץ הבריטי את הצי הבריטי לא לאסור פיראטים שמא יטענו כי זכויות האדם שלהם הופרו, ויבקשו ויקבלו מקלט פוליטי בבריטניה.
הפרשנות המעוותת של זכויות אדם וחוק הומניטרי במערב, המונעת ממנו מטיפול באחד האיומים המסוכנים ביותר הצומחים לכלכלה העולמית, הינה התוצאה של נטישת המערב את המוסר והשפיות החוקית באופן טיפולו בטרור הבינלאומי. בעשורים של 1960 ו-1970, כאשר הטרור הבינלאומי הופיע לראשונה כאיום לביטחון הבינלאומי, המערב אימץ בריתות ואמנות בינלאומיות שנטו להתייחס לטרור כסוג חדש של פיראטיות. כמו פיראטיות, אל טרור התייחסו כהתקפה על כל האומות. סמכות השיפוט כלפי טרוריסטים הייתה אוניברסאלית. ראייה מוקדמת זאת קובצה במסמכים מוקדמים כאמנה למניעת השתלטות בלתי חוקית על מטוסים משנת 1970 שביססה את העיקרון של סמכות שיפוט אוניברסאלית כלפי חוטפי מטוסים.
באופן דומה, בעקבות ההתקפות של ה-11 בספטמבר על ארה"ב, מועצת הביטחון של האו"ם העבירה החלטה מחייבת 1373, אשר מאלצת את המדינות החברות לא רק לנהוג בטרוריסטים כלוחמים בלתי חוקיים אשר יש למנוע מהם סיוע מכל סוג באופן אוניברסאלי, אלא גם לנקוט בפעולה נגד כל מי שקשור עימם או שמעורב בתמיכה בטרור בכל דרך. כלומר, כמו בפיראטיות, הנטייה של מדינות המתמודדות עם טרור היתה לראותו כפעולה הדורשת שיפוט אוניברסאלי, המחייבת את כל המדינות החברות באו"ם לשפוט את העבריינים.
ועדיין, במהלך השנים, הצליחו מדינות להתעלם או להפוך את החוק הבינלאומי לגבי טרוריזם עד לנקודה בה הטרוריסטים של היום הינם בין קבוצות האינדיבידואלים המוגנות ביותר בעולם. בעקבות האהדה הפוליטית לטרוריסטים, העוינות נגד קורבנותיהם, או מפחד התגמול של הטרוריסטים נגד המדינה שתעז להעמיד לדין טרוריסטים שימצאו על אדמתה, מדינות הצליחו להימנע לא רק מלהפעיל את החוקים הקיימים נגד טרוריסטים. הן גם נמנעו מלעדכן את החוקים על מנת לענות לאתגר הצומח של הטרור. במקום זאת, מוסדות בינלאומיים ומדינות מערביות "נאורות" הקדישו את זמנם לגינוי ואיום בהעמדה לדין נגד המדינות המעטות שנקטו בפעולות נגד טרוריסטים.
העיוות של החוק הבינלאומי ממוסד המכוון להגנה על מדינות ואזרחים מפני מפרי חוק בינלאומיים לכזה המוקדש להגנה על איומים בינלאומיים מפני מדינות ואזרחיהם בולט ביותר באופן בו מתייחסת הקהילה הבינלאומית לעזה הנשלטת על ידי החמאס.
אחת הסיבות בשלהן כשלה הקהילה הבינלאומית באופן משפיל כל כך לנקוט בצעדים סבירים למלחמה בטרור הינו משום שטרור בינלאומי מוסד לאחרונה על ידי יצירת הערבים הפלשתינאים ותומכיהם הערבים. מאז העשור של 1960, ובמיוחד מאז אמצע העשור של 1970, אירופה ובמידות משתנות ארה"ב, התנגדה להתמודדות עם טרור והעוינות שלה נגד כלפי ישראל הובילה למחילה לטרוריזם הערבי פלשתינאי נגד המדינה היהודית.
ההתייחסות של הקהילה הבינלאומית לעזה שבשליטת החמאס ממצה את הניצחון של הפוליטיקה על החוק. גם ארה"ב וגם אירופה הגדירו את החמאס כארגון טרור. הגדרה זאת מציבה את עזה, הנשלטת על ידי החמאס, תחת החלטה 1373 של מועצת הביטחון של האו"ם.
בין שאר הדברים, החלטה 1373 דורשת מן המדינות "להקפיא ללא דיחוי כספים וכל נכס פיננסי או משאב כלכלי ל… ישויות השייכות או נשלטות ישירות או בעקיפין על ידי [טרוריסטים]".
כלומר, ההחלטה דורשת מחברי האו"ם להפסיק כל תמיכה כלכלית או אחרת לעזה שבשליטת החמאס.
ההחלטה דורשת גם מהמדינות החברות באו"ם ל"שתף פעולה [עם מדינות אחרות] על מנת למנוע ולדכא התקפות טרוריסטיות ולנקוט פעולה נגד היוזמים פעולות אלו".
משמעות הדבר כי מדינות נדרשות לסייע אחת לשנייה – ובמקרה של החמאס, לסייע לישראל – בלחימה בחמאס ובהענשת חבריו ותומכיו.
בעוד שניתן לטעון כי בהינתן העדרה של הגדרה חוקית מחייבת לטרור, מדינות שאינן מציינות את החמאס כארגון טרוריסטי אינן נדרשות לפעול על פי הדרישות של החלטה 1373 בהתייחסותם לחמאס, זה ברור למדי כי בעבור מדינות שכן מכירות בכך שהחמאס הינו ארגון טרור, הדרישות של החלטה 1373 חייבות להתקיים.
ועדיין, אירופה וארה"ב התעלמו מרצון מהדרישות הללו. הן הגבירו בעקביות את תמיכתן התקציבית לרשות הפלשתינאית ביודען היטב כי הפתח, המנהיג את הרשות ביהודה ושומרון, מעביר כספים לעזה שבשליטת החמאס על מנת לשלם משכורות לעובדי החמאס.
מטריד אף יותר, ארה"ב והאיחוד האירופאי כמו גם האו"ם דורשים כי ישראל עצמה תקיים את עזה הנשלטת על ידי החמאס מבחינה כלכלית. האו"ם, האיחוד האירופי וארה"ב תבעו בעקביות כי ישראל תספק לעזה דלק, מזון, מים, תרופות, חשמל, שירותי טלפון, שרותי נמל וגישה לשווקים בישראל, למרות העובדה שהחוק הבינלאומי אוסר למעשה על ישראל מלספק כזאת עזרה, ולמעשה דורש מישראל למנוע סיוע כזה.
לאחרונה, בתמיכת האו"ם ובתמיכה מעלימת עין בחמאס, החלו מנהיגים ארופאים לתמוך בצעד בלתי חוקי לסיום המצור הימי של ישראל על עזה, שהוקם על מנת לחסום מעבר של נשק וטרוריסטים אל ומחוץ לעזה. בהרחיבו מגמה זאת, קרא השבוע נוונטם פילאי, נציב האו"ם לזכויות אדם, לישראל לסיים את המצור על עזה, בכנותו באופן פרוורטי את המצור כהפרה של החוק הבינלאומי וההומניטארי.
היפוך היוצרות של מטרות החוק הבינלאומי – מהגנה על מדינות ואזרחים חפים מפשע מפני התקפה, להגנה על התוקפים מפני תגמול – הביאו עלינו את המצב האבסורדי בו אידיאולוגים טרוריסטיים ומפקדים כמו שיח יוסוף קרדאווי מתקבלים בחגיגיות בבריטניה בעוד גנרלים ישראלים ואמריקאים מאוימים במאסר. גרמניה מקדמת בברכה את חסיד רצח העם, הנשיא האיראני מחמוד אחמדיניזאד ומאשימה את מזכיר ההגנה האמריקאי לשעבר, דונאלד ראמספלד בשל פשעים נגד האנושות. בלגיה מתירה לתומכי החמאס והחיזבאללה כמו דיאב אבו גאגע, הקורא להתקפות נגד היהודים, לפעול בחופשיות, אך מאשימה את ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון בפשעים נגד האנושות.
התוצאה של מצב עניינים אבסורדי זה ברורה. אלופי החוק הבינלאומי הטוענים כי החוק הבינלאומי ההומניטארי מעניק אמצעים בלתי אלימים לאומות להגן על עצמן נגד תוקפנים עיוות את המטרה והמשמעות של החוק ההומניטארי הבינלאומי לרמה כזאת שהדרך היחידה לאומות להגן על עצמן נגד פיראטים, טרוריסטים ונוכלים בינלאומיים אחרים היא להתעלם מחסידי החוק הבינלאומי ולהבטיח את האינטרסים שלהן באמצעות כוח.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.