האליטות המסורתיות של ישראל מאת קרוליין קליק

כאשר יום העצמאות ה-60 של ישראל מתקרב במהירות, מתעוררות מחשבות של אי שביעות רצון מהציונות.

המחשבה המהפכנית שהציונות הביאה למחשבה היהודית, שעוצבה על ידי 19 מאות של חוסר-אונים וחוסר-מדינה, הייתה המחשבה שיהודים יכולים ועליהם להזדקף בכוחות עצמם. מאז החורבן של ירושלים בשנת 70 לספירה, ועד הופעת הציונות המודרנית, מחשבה כזאת הייתה בלתי נתפסת. במהלך המאות של הגלות, יהודים הבינו כי שרידותם תלויה בטוב ליבם של זרים. הציונות הגיעה ואמרה כי זה אינו המצב עוד. אנו היהודים נטפל בעצמנו מעתה והלאה.

קחו את סוריה לדוגמא. בשבוע שעבר למדנו שני דברים. למדנו, באופן סופי, כי בעזרת צפון קוריאה, וקנוניה אירנית, סוריה בנתה באופן בלתי חוקי כור פלוטוניום גרעיני ושאם היא הייתה מורשה להמשיך להשלמתו, הוא היה מסוגל לייצר כלי נשק גרעיניים. למדנו גם כי ראש הממשלה אהוד אולמרט מנהל שיחות חשאיות על סוריה באמצעות שיחות חשאיות עם סוריה בתיווך הממשלה האסלמית והאנטישמית של טורקיה. אם שיחות אלו "יצליחו", הן יובילו לוויתור ישראלי של רמת הגולן החיונית אסטרטגית בתמורה לחוזה שלום עם סוריה.

הדיקטטור הסורי באשאר אסד מתואר לעיתים קרובות כשוטה המתענג על חברתם של רוצחים כמו מנהיג החיזבאללה חאסאן נאסרללה ונשיא איראן מחמוד אחמדיניז'אד על מנת להוכיח את גבריותו.

ייתכן ואסד הוא שוטה, אך הוא בוודאות יודע מי הוא אויבו טוב מספיק על מנת להפעיל את האליטההישראלית ככנר וירטואוז.

ביום שלפני דיווחו של ראש הסי.איי.אי, מייקל היידן, לקונגרס אודות פרטי הפשיטה הישראלית ב-6 בספטמבר בסוריה, אסד החל להציף את גלי האתר הערביים בהצהרות אודות מאמציו הכנים לשכנע את ישראל לתת לו את רמת הגולן בתמורה להסכם שלום. אולמרט, מצידו, לא הכחיש את טענותיו של אסד, ולפיכך נראה כמי שמקבלם.

התקשורת הישראלית, בהיותה שמאלנית קיצונית עטה על הסיפור בתרועות. הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות האליטיסטית התעלמו מההשלכות האסטרטגיות של הפשיטה והעדיפו במקום זאת להציק לפוליטיקאים שחשבו כי וויתור על רמת הגולן, ועימו על היכולת של ישראל להגן על עצמה תמורת פיסת נייר מאסד – הוא רעיון רע.

התקשורת התעלמה לחלוטין מכך שהחלטתה של סוריה לבנות את המתקן הגרעיני הציבה אותה במצב של הפרה גלויה של התחייבותה בהסכם שהותווה על ידי הקהילה הבינלאומית בהסכם אי ההפצה של הנשק הגרעיני עליה חתמה. כיצד ניתן לבטוח באסד לקיים את התחייבותו לישראל כשהוא כרגע נתפס מפר את התחייבותו לקהילה הבינלאומית בכללותה באופן כה עמוק?

מעבר לכך, התקשורת המקומית התעלמה ממה שהכור שצפון קוריאה בנתה והאיראנים מימנו מגלה על טבע משטרו של אסד. שיתוף הפעולה להפצת הנשק הגרעיני מדגים היטב שסוריה אינה אומה שוחרת שלום אלא חברה מלאה בציר הרשע האיראני-סורי-צפון קוריאני.

הכמיהה השמאלנית לפיסות נייר – או אפילו רק משא ומתן עליהן – היא מקיפה. כל מי שמוכן לדבר על חתימה על אחת מהן, יהיו אלו נשיאים אמריקאיים או דיקטטורים סורים, הוא חבר ושותף. וכל מי שמטיל ספק באמונה העיקשת של האליטה בהסכמים כמטרה עליונה עבור ישראל הינו אויב השלום.

בהתחשב בקיצוניות הסורית, אין זה ברור עד כמה תוכל האליטה לשמר את האגדה על הרצון הטוב והאמינות הסורים. אולם היות ורבים בישראל אינם בוטחים בסוריה, כמעט כולם בישראל בוטחים באמריקה. כך שבמידה והם שמעו על כך, ללא ספק רבים מן הישראלים נדהמו מכך שהממשל של בוש מנסה לבטל את ההבטחה עליה חתם ג'ורג ווקר בוש ב-2004 שהתחייבה אז בפני ראש הממשלה אריאל שרון, לקבל ולתמוך בזכותה של ישראל לקיים רבות מן הקהילות שנבנו ביהודה ושומרון ובירושלים מאז מלחמת ששת הימים ב-1967.

בשנת 2004, שרון ניצב בפני מציאות פוליטית קשה. לאחר שהכה את השמאל בבחירות בינואר 2003 כשהוקיע את תוכנית מנהיג העבודה, עמרם מצנע, לנסיגה חד-צדדית מעזה, בדצמבר 2003, שרון הדהים את מפלגתו ואת חברי הקואליציה בהכרזתו כי הוא מאמץ את התוכנית המושמצת של מצנע כתוכניתו.

שרון לא היה מסוגל להתווכח עם מבקריו שטענו כי נסיגה ישראלית משמעותה השתלטות טרוריסטית. ישראל תגיש לטרוריסטים של הפתח והחמאס את ניצחונם הגדול ביותר מעולם ותשכנע אותם כי אין כל סיבה עבורם לקבל את זכותה של ישראל להתקיים ולשאוף לשלום.

היות ולשרון לא הייתה תשובה למבקריו, שציינו את המובן מאליו, הוא פעל לשינוי הנושא על ידי קישור הנסיגה לשלום של נייר. הוא התחנן בפני בוש לכתוב לו מכתב שיצהיר כי ארה"ב לא תצפה מישראל לסלק את כל 500,000 היהודים שחיים ביהודה, שומרון ובשכונות ירושלים שלאחר 1967

במסגרת הסכם שלום עם אש"פ. ובאפריל 2004, בוש הציג לשרון מכתב, שעם היותו מוגבל, היה מספיק עבורו לטעון לניצחון דיפלומטי שהיה יכול להצדיק את הנסיגה. בוש כתב, "לאורה של המציאות החדשה על פני השטח, ובכלל זאת קיומם של מרכזי אוכלוסייה ישראליים גדולים, לא יהיה זה ראלי לצפות כי התוצאה של המצב הסופי של המשא ומתן יהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949."

המכתב מעולם לא היה האישור הסוחף כפי ששרון ומגיניו בתקשורת המקומית הציגו אותו. אך היה זה משהו. היום בכל אופן, ממשל בוש, שביקש לחסום כל בנייה יהודית גם בשכונות של אחרי 1967 בירושלים ובכל יהודה ושומרון ובכלל זאת במרכזי האוכלוסייה העיקריים, ומנסה לשלול את ההתחייבות החתומה של בוש לגמרי.

על פי הוושינגטון פוסט של יום חמישי האחרון, פקידי ממשל בוש עושים כל שביכלתם על מנת להיחלץ מהתחייבות הנשיא לשרון. בהצדיקם את המכתב כתמרון פוליטי בלתי-ישר שנועד לסייע לשרון להגלות את היהודים מעזה וצפון השומרון בשנת 2005, הם הסבירו כי המכתב אינו נחוץ יותר מבחינה פוליטית. הוא שירת את מטרתו לעודד תמיכה ישראלית עבור הנסיגה והגירוש שהושלמו כבר ושיש להניחו הצידה.

כפי שהיועץ לביטחון לאומי, סטפן הדלי, ניסח בנימוס, "הנשיא כמובן עדיין עומד מאחורי המכתב מאפריל 2004, אך עליכם להביט בזאת, כמובן, בהקשר שבוא הוא הוצג".

בטענה מרהיבה בחוסר עקביותה, מזכיר המדינה לשעבר, קולין פאוול הצהיר כי בעת שהממשל הוציא את המכתב במיוחד בשביל להוביל את המצביעים הישראליים להאמין כי הם זכו בוויתור אמריקאי, הוא מעולם לא ציפה כי "מכתבו של בוש יתקבל כאור ירוק על ידי ישראל להרחבת ההתיישבות".

כל זה היה צפוי באופן בולט. הזמנים משתנים, אינטרסים משתנים והמדיניות מאמצת תנאים חדשים. זה הוא חוק ברזל בסיסי של הפוליטיקה. אך העילית הישראלית מסרבת לקבל זאת ולא חשוב כמה פעמים המאורעות ממחישים זאת. קחו למשל את מלחמת ששת הימים.

ייתכן ומלחמת ששת הימים לא הייתה מתרחשת אם ארצות הברית לא הייתה מפרה את ההתחייבות החתומה שנתן דוויט איזנהאוור לישראל בשנת 1957. לאחר שכפה על ישראל לסגת מחצי האי סיני, התחייב איזנהוור בכתב כי אם המצרים יסגרו אי פעם את מצרי טיראן לספנות ישראלית, תבוא ארה"ב לעזרת ישראל. אולם כאשר, בשנת 1967 מצריים עשתה בדיוק את זאת, ארצות הברית הייתה עסוקה בדברים חשובים יותר. וכך ישראל נאלצה לממש את החזון הציוני ולהגן על עצמה.

בשנת 2005, בניגוד לעצת הרמטכ"ל של צה"ל, שרון העדיף לפנות את הגבול הבינלאומי בין עזה למצרים. וביטל את אחריותה של ישראל להגן על חיי אזרחיה במערב הנגב ומעבר לו, שרון תיקן את הסכם השלום עם מצרים על מנת לאפשר לכוחות מצריים להתפרש לאורך הגבול בתקווה כי מצריים תשמור על הגבול עבור ישראל. בעוד שמצריים הייתה שמחה למדי לפרוש את כוחותיה בסיני, היא סירבה לנקוט בפעולה ממשית למניעת הפיכתה של עזה מרכז לטרור בינלאומי המחומשת מכף רגל ועד ראש עם כלי נשק מתקדמים שזרמו אליה בשיטפון מאז נסוגה ישראל מהגבול הבינלאומי. ולא רק שהם לא עזרו לישראל, כוחות מצריים אלו סיבכו את המשימה של המתכננים הישראליים המחפשים כיצד להביס את החמאס.

ישראל בחרה להפסיד את מלמת לבנון השנייה בשנת 2006 בהותירה את החיזבאללה ללא פגע בתמורה להבטחות לא רציניות של האו"ם שכוחותיו יעשו את מה שצה"ל כשל מלבצע – כלומר, יגנו על הגבול וימנעו מהחיזבאללה להתחמש ולחזור לשליטה על דרום לבנון. וכעת, הביטו וראו, אפילו האו"ם מודה כי יוניפ"יל נכשל במשימתו. חיזבאללה המחומש מחדש, חזר להתבסס בכוחות גדולים מדרום לנהר הליטאני.

יהודים, שדבקו בדתם ומסורותיהם נגד כל הסיכויים במשך אלפי שנים, הינם ללא ספק עם עקשן. והמנטאליות של אליטת הגולה היהודית נאחזת באמונתה כי מוטב לישראל להתמסר לחסדיהם של אחרים.

אך כמובן, האליטה איננה כל העם. היא אפילו לא הרוב, רק מיעוט רב כוח. אין ספק כי הגיע הזמן שיהודים ציונים עקשנים ירחיקו את האליטה מהשלטון ויבטיחו את ארצנו למשך שישים השנים הבאות.