מסך העשן של גרינשפאן מאת: בועז ארד

מסך העשן של גרינשפאן

מאת: בועז ארד | 9 באפריל 2009, פורסם במקור בטור "על הכוונת" ב"מקור ראשון" ונמצא בספר המאמרים "על הכוונת" הזמין בפרינט ודיגיטל.

נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב לשעבר, אלן גרינספן, אינו סבור שעליו להתנצל או לגזור על עצמו גלות תקשורתית. נהפוך הוא: לאחרונה הוא טען בראיון לרשת הטלוויזיה ABC, כי איש לא יכול היה לחזות את משבר המשכנתאות ולכן איש אינו רשאי להאשים את הרגולטורים באי-מניעת המשבר. גרינספן מתפתל בהסברים שונים ומשונים כדי לפזר מסך עשן סביב האחריות האמיתית למשבר הכלכלי האחרון, שטרם נרשמה בו פשיטת הרגל האחרונה.

ניסיונו המתמיד של גרינספן להתנער מאחריות עורר לאחרונה את תגובתם של מספר כלכלנים ומשקיעים מובילים בארה"ב, ואחד מהם–פיטר שיף, המתמודד על מושב בקונגרס האמריקני, פנה לגרינספן בהצעה פומבית לשלם לו את המחיר שהוא גובה עבור הרצאה אם יתייצב לעימות פומבי מולו באשר למשבר הכלכלי ולגורמים לו. שיף מסביר כי לאחר שצפה בדברי גרינספן, כאילו מי שטוען כי חזה את התפוצצות בועת הנדל"ן היה בעל מזל גרידא וכי כאלה היו אולי שלושה או ארבעה אנשים בלבד – אין הוא יכול להחריש.

שיף היה מאלה ש"הימרו", במסגרת קרן גידור קטנה שניהל אז, בהשקעות על בסיס הערכה כי בועת הנדל"ן תפקע. למרות מגבלות פדרליות רבות שהיה בהן כדי להזהיר את המשקיעים בקרן, קביעת סף כניסה גבוה ושימוש בניסוחים מעוררי חשש שהבהירו למשקיעים כי הם עלולים לאבד את כל כספם, ביקשו מאות משקיעים להשקיע על בסיס ההערכה ששוק המשכנתאות עומד לקרוס.

אפילו מיידוף התוודה על מעשיו

רבים בתעשיית הדיור ידעו כי המשבר בפתח. אחד מהם, ד"ר ויליאם קהאן, שהיה מנהל סיכוני האשראי של חברת המשכנתאות "פאני מיי" בשנים 2009-2003, סיפר בגילוי לב כי כולם ידעו מראש על המשבר המתקרב. המתמטיקה הפשוטה גילתה למי שהיה מוכן לבחון את הנתונים כי נלקחים סיכונים גבוהים במידה קיצונית, אך ההנהלות והמנגנון המפקח שידעו על כך, העדיפו משיקולים פוליטיים להתעלם מאותות האזהרה. בעדותו בעניין זה בוועדת השירותים הכלכליים של הקונגרס העידחבר הקונגרס אד רוייס, כי מאז 2003 הוא מזהיר שארה"ב, באמצעות התערבות הממשל, מחליפה שיקולי שוק מסחריים בשיקולים פוליטיים. כך, באמצעות הבנק הפדרלי, איפשר הממשל לסוכנות החצי-ממשלתית "פאני מיי" ללוות כסף במחיר נמוך יותר ממחירי השוק ובאמצעות כספים אלו ליהנות מרווחים, תוך בניית שוק עצום שניפח את הבועה וגרם להפסדים של מיליארדי דולרים.

פיטר שיף עצמו הזהיר פומבית מפני המשבר המתקרב, בהופעות רבות שערך באמצעי התקשורת ובמאמרים שפרסם במהלך שנת 2004, ומי שהיה מוכן להביט נכוחה במציאות, הבין כי הבנק המרכזי בראשות גרינספן, בהיאחזו בשיעורי ריבית נמוכים מדי, גורם לניפוח בועת נדל"ן, שכאשר תתפוצץ – תגרום לפשיטת רגל של הבנקים למשכנתאות ולהטבעת הכלכלה במיתון שלא היה כמוהו מאז שנות ה-30' של המאה הקודמת. ההונאה הקיפה את סוכנויות הממשל ואת סוכנויות הדירוג התלויות בזרועות הממשל. שיף מסביר כי כפי שהוא ידע מה עומד להתרחש, גם גרינספן היה צריך לדעת.

"ההבדל ביני לבין גרינספן", אומר שיף, "שהוא היה פוליטיקאי בבנק המרכזי ולא היה אכפת לו. הוא טיפח באופן מכוון את בועת הדיור, כי הדבר הועיל פוליטית לחבריו בוושינגטון להיבחר שוב, וכך הוא ניפח את הבועה ביודעו היטב מה יהיו תוצאותיה. כעת יש לו החוצפה להופיע בטלוויזיה ולספר שאיש לא ידע מה עומד להתרחש וכי הוא לא העריך נכונה את הקפיטליזם".

"האם אינך מתכחש לחשיבותם של השווקים החופשיים?"–שואל שיף את גרינספן–"לחשיבות רעיונותיה של איין ראנד? והרי ברני מיידוף התוודה על מעשיו. מדוע אתה אינך עושה זאת במקום להאשים את השוק החופשי ואת הקפיטליזם?".

מיכאל בורי, בעל חברת השקעות מארה"ב שהניבה הון עתק למשקיעים בעקבות המשבר, סיפר גם הוא בניו-יורק טיימס כיצד החל לדאוג כבר בשנת 2003 לנוכח אי-התקינות וחוסר הסבירות של המתרחש בשוק המשכנתאות האמריקני. בשנים 2005 ו-2006 הוא כתב במכתבים ששלח לכל המשקיעים בחברת ההשקעות שלו, כי בשנת 2007 עומד לפרוץ משבר משכנתאות גדול, שיגרום נזק רציני למערכת הבנקאות ולכלכלה בכלל. הוא הימר עם כספו על הערכותיו, והלך "נגד הזרם" ונגד עצותיהם של מרבית חכמי וול סטריט – שחזו רק צמיחה כלכלית מתמשכת.

למרות שישראל לא נפגעה באופן חריף מן המשבר האחרון, ניתן למתוח מספר קווים מקבילים בין המציאות האמריקנית למציאות הישראלית ולבחון את נורות האזהרה: כמו בארה"ב גם בישראל ממשיכה התקשורת לטפח את מסך העשן ולתחזק את האמונה בבנק המרכזי וברגולטורים. גם בישראל נאחז הבנק המרכזי בשיעורי ריבית המנותקים מתנאי השוק וגורם להשקעות ענק בנדל"ן, תוך רכישת נכסים מפוקפקים בצורת דולרים אינפלציוניים. מי שעיניו בראשו מבין כי הפוליטיקאים, הרגולטורים והבנק המרכזי שקועים כה עמוק בשיקולים פוליטיים, שהם תמיד יהיו האחרונים "לגלות" את המשבר הבא – משבר שאותו הם יצרו.