שיכור בבית הלבן
מאת דני רשף | 6 במרץ 2011
 
קשה להאמין שמעצמת על כארצות הברית מתנהגת בצורה כל כך גחמתית ולא אחראית כאשר היא עוסקת באינטרסים שלה, של מה שמכונה העולם החופשי ובעיקר בגורל של עמים אחרים.
 
מדיניות החוץ של ארה"ב תמיד התנדנדה בין אינטרסנטיות כוחנית לבין אידיאליזם נאיבי מנוכר למציאות ולאינטרסים בסיסיים. לארה"ב יד רבה בהרבה מהאסונות שפקדו עמים אחרים אבל גם חלק ניכבד בקידום הדמוקרטיה וערכי החופש המערביים לחלק ממדינות מזרח אירופה לשעבר, ובאיחור משווע, גם לחלק ממדינות דרום אמריקה. אפשר היה בדרך כלל להגדיר מה בדיוק סדר העדיפות והיעדים של הממשלים השונים בארה"ב. למרות שטויות, אסונות ושגיאות מבית היוצר של וושינגטון אפשר היה בדרך כלל לדעת לאן חותר הממשל האמריקאי, את מי הוא רואה כיריב ואויב ואת מי כידיד ובן ברית. היו כללי משחק ברורים לפחות באופן יחסי. הכול היה נכון עד שלבית הלבן הגיע איש פיכח לחלוטין שכנראה אינו שותה וגם לא מעשן סמים ובכול אופן הוא שיכור אפוף בעשן ה"גרס".

הכול התחיל כשאובאמה החליט שדרך הפיוס עם אויבים היא הדרך הנכונה. קשה לצאת נגד תפיסת הפיוס שהרי תמיד עדיפה פשרה מפוייסת על ריב מר. קשה יותר להבין למה פיוס אויבים בהכרח קשור בהפקרת ידידים. למה צריך להסיר את התמיכה מידידי ארה"ב בלבנון או מתומכי ארה"ב בעיראק. את תהליך השלום עם הפלשתינים החליט הנשיא להמציא מחדש מנקודת מוצא שמכתיבה למעשה את התוצאה הסופית עוד לפני החל המו"מ ומבלי לנסות ללמוד מה בדיוק אירע ורע בתהליך אנאפוליס של קודמו הנשיא בוש. הסיבה שהתהליך החל בימי בוש הייתה כנראה מספקת כדי להשליך אותה מעבר לגב, אפילו לא לעיין בה. כלאחר יד החליט אובמה לא רק להשליך את תהליך אנאפוליס אלא גם את כול התחיבויותיו שלהנשיא בוש.
אם הנשיא כבר הגדיר את התוצאה הסופית מבחינת הגבולות והתכחש לכול מה שהושג בעבר למה הפלשתינים יחזרו למו"מ ולמה הישראלים יסכמו בעתיד להסתמך על איזו הבטחה אמריקאית נשיאותית. הפלשתינים כבר לא צריכים את ארה"ב ואנחנו עדיין צריכים אבל כבר לא מאמינים למוצא פיו הגחמתתי של הנשיא. לאחר לחצים להקפאה נוספת כמעט בלי לספק הסבר החליטה ארה"ב שזה לא מתאים עכשיו. אולי בגלל המחיר לישראל, אולי בגלל שהבינו שזו דרך ללא מוצא ואולי בגלל התובנה שהפלשתינים ישרפו את הזמן עד ההקפאה הבאה. כך או כך הנזק לתמידתה של ארה"ב, למעמדה של ישראל ולסיכויי התהליך, שלא לדבר על השלום עצמו, הוא בלתי הפיך. כרגע יש רק שלוש אפשרויות. זניחת התהליך, אכיפת התהליך בפועל (מה שקורה בצורה זוחלת) או יוזמה חד צדדית שוברת שיוויון של ישראל. בכול מיקרה תהליך שנובע ממו"מ בין הצדדים הוא כרגע הזוי לחלוטין.

"אף שיטת ממשל לא צריכה להיות נאכפת על אף מדינה בידי אחרים" אמר הנשיא ברק אובאמה לציבור שומעיו המצרים בנאום קהיר המפורסם מ 04/06/2009. מאז זרמו הרבה מים בנילוס והנשיא אובאמה ועוזריו מופיעים, זה זמן, בתקשורת העולמית כשהם מודיעים לעולם הערבי מי צריך להיות מסולק מייד, מי רצוי שיסולק בהקדם, מי לא חייב להיות מסולק אבל חייב לבצע את "רצון העם", למי אסור להפעיל כוח ומי חייב להיות קשוב יותר. ההצגה המתנשאת של פטרונות אמריקאית על משטרים ערביים עוד תיגבה את מחירה מאמריקה בריבית דריבית. קשה למצוא היום אפילו בין ליברלים מושבעים בעולם הערבי מי שעדיין תומך באובאמה.
בין הברירה לחזק את ידידיה לכדי גוש פוליטי מתואם שיפעל מול איראן בגיבוי מלא של ארה"ב, אולי עם קצת רפורמות ממשליות בשולי המדיניות, לבין מדיניות של דמוקרטיה בכול תנאי על חשבון יציבות אזורית והכלת האיום האיראני ברור שארה"ב מזגזגת יותר מביבי בימיו הרעים. לאחר שהסירו את המכסה מסיר הדמוקרטיה הם מגלים שיצא שד בלתי נישלט. לא רק שהמחנה הפרו-איראני מרוויח בגדול, אבאמה הפך לאויב כל המשטרים המתונים במזרח התיכון מפני שבאחת הוא מאיים על קיומם. כרגע הדבר היחיד הברור במזרח התיכון שכל מי שהיה סמוך לשולחנה של ארה"ב ניפגע קשה. כל מי ששם יהבו על איראן מצליח לשרוד בקלות יחסית את הטלטלה. מדובר בעיקר על המשטר הסורי ובמידה פחותה על המשטר העיראקי. גלי שיעים מנצלים את ה"דמוקרטיה" כביכול כדי לבסס מציאות פוליטית פרו איראנית חזקה על שסתום חבית הנפט של העולם בריכוזים השיעים שסביב מאגרי הנפט במפרץ הערבי שהופך לפרסי. כרגע כולם מצפים לראות מה יקרה עם בחריין, הפילוט השיעי של החלפת השליטה הסונית בשיעית בנסיכויות המפרץ.
במצרים מתפורר שלטון המועצה הצבאית. כל הכוחות הפוליטיים המתארגנים במצרים מאוחדים בינהם בטינה לישראל ובהיסתייגותם ממעורבות ארה"ב בעיניני המדינה, חוץ מאולי הצבא עצמו, אלא שאובאמה לא רואה כלגיטימי את הצבא כמכשיר פוליטי במצרים. זה הרי לא דמוקרטי. בתימן, משם יצא סניף אל קאעידה המקומי סידרה של ניסיונות פיגוע במערב, מתפוררת השליטה המרכזית הרופפת ממילא ותימן הפכה, כרגע, לגן עדן לאל קאעידה. בלוב כבר מתחוללת מלחמת אזרחים שאחריתה מי ישורנה לבד מנהרות הדם שעוד ישפכו שם. כלכלת ארה"ב שזה עתה מתחילה להיחלץ מהמשבר שוב ניקלעת לקיפאון בשל מחירי הדלק הנוסקים. מה עושים בארה"ב, לקחים לגימה של וויסקי משובח, קצת ג'וינט ושוב משנים את המדיניות. אחרי התקוות, ערעור המשטרים וריסוק המחנה הפרו אמריקאי לטובת איראן יש מוצא, הפעם ארה"ב לא בעד דמוקרטיה, מה שהיה נכון לפני יומיים, אלא בעד רפורמות הדרגתיות. יש אומרים שלובי סעודי ערבי נימרץ שיכנע את ארה"ב לנטוש את הדמוקרטיה אחרי שהשד כבר יצא מהבקבוק. כך או כך אובאמה הוא כעת חשוד מייד ותמידי גם של המשטרים הערביים כולם וגם של המפגינים ברחוב, כמעט כולם. כרגע אף אחד לא יודע לאן הנהג השיכור מוושינגטון נוסע, האם לדמוקרטיה אל מול זריחה, האם לרפורמות במגרש החניה של ההיסטוריה, האם לבונקר הגרעיני מאיימת האיראנים, האם הוא עדיין מתעקש להתעסק עם מה שלא מעניין יותר את המזה"ת בכלל, התהליך עם הפלשתינים.
גם אם מישהוא מנחש נכון זה שווה עד השכטה הבאה, בקצב הזה הוא יצא בשבוע הבא לעוד מלחמה נגד מדינה מוסלמית ולוב בהחלט על הכוונת. מותר לו את פרס נובל לשלום הוא כבר קיבל.
בכבישי המזרח התיכון נוהג בפראות נהג סמי-טריילר שיכור, אולי גם מסומם, הוא לא רואה רמזורים, לא מבחין בקווי הפרדה לא רואה את החולפים במעבר החציה. זה חייב להסתיים בתאונה.
ומה צריכה ישראל לעשות – באופן מטפורי לרדת מהמשאית לפני התאונה, באופן מעשי להתחיל בצימצום התלות בארה"ב ולפתח מקורות תמיכה אחרים בסין, הצמאה לטכנולוגיה ישראלית, בהודו המחפשת משקל נגד לפקיסטן ואפילו בדרום קוריאה. להישאר על המשאית עם נהג שיכור זה ממש סכנת נפשות.
 
גליון  

הוספת תגובה