זרוע היב??שה ? ידו היב?שה של צה"ל מאת יוסי בלום הלוי

זרוע היב??שה – ידו היב?שה של צה"ל

כותב הפרשן הצבאי של ידיעות אחרונות, רון בן ישי באתר Ynet: "דבריו של האלוף רון טל בדבר הקשר בין מעורבותו של צה"ל בהכנות לנסיגה מהרצועה וביצועה, והכשלים שנתגלו בלבנון – ראויים לדיון מעמיק בכל ועדה שתחקור את לקחי המלחמה. חקירה זו תצטרך לענות, בין השאר, גם על השאלה אם הייתה לדרג המדיני והצבאי אלטרנטיבה לשילובו של צה"ל במבצע הפינוי. הרי אפשר לטעון כי היה זה סירובם ההמוני של אלפי המתיישבים ברצועת עזה לציית להחלטות הממשלה והכנסת, שכפה על הקברניטים המדיניים להטיל את מלאכת הפינוי על צה"ל ולהסיט אותו מאימוניו למלחמה. פינוי בסדר גודל כזה היה הרבה מעבר לכוחותיה של המשטרה הכחולה. מה גם שמבחינה משפטית, צה"ל הוא הריבון בשטחים ואחראי לנעשה בהם" סוף ציטוט.

ראה התקדשות זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים, י.בלום הלוי מיתאם 1999 גדוד 9.מעבר לביקורת הצודקת שנמתחה על האלוף בשל הדרך שבה נקט כלפי המערכת הצבאית, כמו הזלזול שהפגין כלפי ראש המטה הכללי בסירובו להתייצב בפניו, ראוי שנדון בדברים הללו לגופו של עניין. בה בעת, אפשר וחובה גם למתוח ביקורת על הפרשן הנכבד, שמצדיק גם היום את המהלך ההרסני נגד מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון בהציגו אותו ככורח שחייב את קברניטי המדינה להטיל משימה זו על צה"ל. וכאן צודק רון טל בדברים שאמר לעיתון חב"ד, שההתנתקות יצרה קרע עמוק בין רוב העם שהתנגד למהלך, לבין המערכת הצבאית – מהלך שקרע אנשים ישרי דרך מארצם מולדתם, והוביל את האויב למסקנה שחטיפת חיילים למיקוח, והמשך ירי על ישראל בכל עת שירצה – היא הדרך הנכונה להכריע את ישראל במלחמת התשה בלתי פוסקת עד כיליונה.

צודק האלוף רון טל, אבל רק בחלקיק קטן ממהות האשמה הכבדה, שהכשלים של צה"ל בלבנון קשורים לעצם ההכנות לביצוע ההתנתקות. צריך לומר בכנות שלימה, ובכאב לב שתבוסת צה"ל בלבנון הדגימה סדרה מצטברת של כשלים אותם ניתח באיזמל מנתחים, ובצורה המדעית ביותר הד"ר עמנואל ולד בדו"ח שהכין לרמטכ"ל משה לוי, מחליפו של רא"ל רפאל איתן – רמטכ"ל מלחמת לבנון הראשונה. זאת ועוד, על בסיס הדו"ח כתב ולד 3 ספרים [1] שהם לדעת רבים אבני יסוד בהבנת מהות הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, אתמול היום ומחר.

ועם אלה לא יכול האלוף רון טל לנער חוצנו מאחריותו האישית למצבה הרעוע של זרוע היבשה, ולא רק משום שלא יצא חוצץ נגד התנתקות בעודה בראשיתה, ולא רק משום שהמשיך והפעיל אותה בניגוד למצפונו הלאומי, כדבריו, אלא בעיקר משום שלא עשה דבר כדי לשנות את מקומה של זרוע היבשה בצה"ל, שסמכויותיה מוגבלות כיום "לצרכיי לוגיסטיקה והדרכה" בלבד, ולא ניסה להפוך אותה לזרוע בעלת מבנה, סמכות ואחריות גם בעתות מלחמה.

ההפרדה המלאכותית הזו בין אחריות וסמכות לוגיסטית-הדרכתית למבצעית אופרטיבית, היא המצאה צה"לית כושלת וההרסנית המיועדת לשמר כוח ועוצמה חסרי תקדים של מעמד ראש המטה הכללי בצה"ל ולשמר את המבנה המסורבל שהתקבע כדוגמא-כנסייתית קדושה מאז ימי מחתרת ההגנה ועד היום.

כבר במלחמת קדש הסתבר כי הריכוזיות שהופקדה בידי המטכ"ל וראשו בניהול מרוחק של קרבות מתל-אביב לעבר מרחבי סיני היא לא רק בלתי אפשרית, אלא מסוכנת לכוחות הלוחמים בשטח, וכי המשכה של שיטה זו הייתה קטסטרופאלית במלחמות הבאות, כפי שתיאר מילשטיין בספרו קריסה ולקחה [2]. מבנה נכה ולקוי זה של פיקוד צה"ל לדורותיו, הוא שורש הרע והמקור המרכזי, אך לא בלעדי, לאי-תפקודה הפונקציונאלי של זרוע היבשה של צה"ל בעיתות מלחמה וברגיעה.

אם נשווה את דו"ח ולד לדוחות ועדת החקירה של מלחמת יום הכיפורים בראשות השופט אגרנט, נמצא שחשיבות הדברים, היקפם ועומקם האינטלקטואלי ברמה הצבאית, המדינית והחברתית עולים בחשיבותם על מסקנות הוועדה, שירדה אל ים של פרטים טכנו-טקטיים, לוגיסטיים ומתודולוגיים בחקירת המלחמה, אבל החטיאה את מטרתה בהתעלמותה מהכשלים המהותיים שנבעו מהקיבעון של מדינת ישראל ברמת מדיניות הביטחון, "תורת-הביטחון", ובהמשכם, בדוקטרינה צבאית שצה"ל אז, כמו היום, אימץ וקיבע בדוגמאטיות ובשמרנות חסרות שחר מאז ועד היום.

יתרונו של דו"ח ולד על פני דו"חות ועדת אגרנט, שהממונים עליו לא הגבילו אותו במחקרו בכתב מינוי אשר לא תחם את היקף הנושאים ואת עומק יריעתם האינטלקטואלית והמחקרית. (הגבלה שכזו לא הוטלה על ולד, כנראה מהסיבה שהממונים העריכו ששום איש צבא לא יעז להפר את ההרמוניה השוררת בלטיפונדיות של חילות היבשה של צה"ל, שאליהן מתייחסים מפקדיהן מאז ומתמיד, כאילו היו נחלות פרטיות של בעלי אינטרסים בצבא ובמערכת הביטחון).

ולד תאר בפעם הראשונה, ואולי האחרונה, כיצד מאבקים על תקציבים, יוקרה ושליטה בחילות השונים בכלל, ובמטה הכללי של צה"ל בפרט, הפכו את צה"ל לצבא ביורוקרטי, מנופח, מסורבל, ובלתי מתאים לתפקידו כזרוע ההכרעה העיקרית המיועדת להבטיח את קיומה של מדינת ישראל. ולד את על צבא הקבע של צה"ל במונחים של פירמידה הפוכה, שמצד אחד גורמת לפער משווע באיכות ובכמות המפקדים בדרג הנמוך והבינוני של חילות השדה, ומצד שני עודף מלאכתי – אינפלציה של מפקדים ברמות הבכירות, זאת בנוסף לחוסר איזון משווע בהקצאת תשומות ביורוקרטיות ("שומן") ברמת המטה בעיקר, ועל חשבון התשומות הדרושות לבניין הכוח ברמת קו-הדם של צה"ל.
הניפוח העצום בתשומות הביורוקרטיות איננו רק כשל מוסרי מנקר עיניים של שימוש לא ראוי בתקציב לצרכים פרטיים או קבוצתיים בצבא – אלא גורם עיקרי שהוביל את צה"ל מאז מלחמת יוה"כ, ובמיוחד מאז הסכמי אוסלו, לתובנה מוטעית מיסודה, שתמו המלחמות הכוללות באזורנו, וכי סבירותן כה נמוכה שדי לנו אם נתכונן קצת לכל איום כדי שנכסה את ערוות חולשתנו הצבאית במה שולד הגדיר "כתפיסת הביטחון המוחלט" של ישראל.

דברים אלה נפלו בצה"ל על אוזניים ערלות, וכך קרה, שמי שמתכונן לכל דבר לא מתכונן לשום דבר ברמת סיכוני המלחמה שיש להיערך אליהן במקביל להנחה שמי שמנסה להגן על כל מקום (בקרב) בסופו של דבר איננו מסוגל להגן על שום מקום. ולד ניתח את עקרונות האסטרטגיה במונחים של פיזור הכוח, קרי היערכות הגנתית מול יכולות האויב, והצורך לריכוז הכוח מול כוונות האויב. (אלה בהשלכה המתאימה לתחום הצבאי הצר, כמו בהכנות של המערכת לבנין הכוח לפני המלחמה).

צה"ל לפי ולד, פיזר את כוחו בתשומות ובמשימות, המנוגדות לייעודה המרכזי של זרוע יבשה בהכרעת האויב ובסיכול האיומים הצבאיים, כאשר זרועות הים והאוויר משמשים ככוחות מסייעים במשימות ההגנה על מדינת ישראל ותושביה.

בתהליך שנמשך שנים רבות גברה הביורוקרטיה הצה"לית וניוונה את עוצמתה הצבאית של זרוע היבשה. מכוח תיאורטי של כ- 11 אוגדות משוריינות לאחר מלחמת לבנון, פורקו מסגרות לוחמות רבות, ומערכות נשק רבות הושלכו למגרשי הגרוטאות.

כך הגיע צה"ל למצב שבו לחיל ההנדסה של צה"ל אין היום יכולת צליחת מכשולי מים כמו זו שהייתה לו לאחר מלחמת יום הכיפורים, והוא אף וויתר על צי הנחתות שאיפשר לו נחיתה והפתעה מוצלחות בשפך האוואלי במלחמת לבנון הראשונה (הגם שציוד כושל כמו גשר הגלילים, וציוד צליחה מעודפי מלה"ע השנייה אפשר את צליחת התעלה במחיר כבד).

זרוע היבשה של צה"ל גם הוציאה משירות את המרגמות הבינוניות והכבדות, כולל מרגמות קלות שהותקנו על טנקי מרכבה. כך פטרה עצמה זרוע היבשה מהצורך להתמודד הדרכתית עם נשק מסייע תלול מסלול יחידתי צמוד, והסתפקה בארטילריה חת"מ מתנייעת בצורה כמעט בלעדית. כך ראינו במלחמת לבנון השנייה כיצד כוחות חי"ר תקועים בשטח מוכה מרגמות של החיזבאללה, בלא יכולת להשיב אש למקורות הירי של המרגמות ולמשגרי טלי הנ"ט, במענה של ירי תלול מסלול קצר טווח יחסית.

כך גם הונצחה החלוקה הפיאודלית של חרמ"ש מנוון שאיננו כשיר תורתית לפעול כחי"ר במשימות הלחימה הקלאסיות שלו, משום שהוא "שייך" מסורתית לחיל השיריון, בעוד הדרכת חיל הרגלים נותרה כתורה חילית נפרדה. כל זאת בא על חשבון יצירת כוח מאוזן ברמת העוצבה הצה"לית, שחייבת הייתה ללמוד מלקחי מלחמות העבר וליישם אותן.

כך מגלים היום שהקמת המפח"ש בהוראת משה ארנס בוצעה רק למראית עין, וזרוע היבשה שהוקמה בהמשך על יסודותיה הרעועים, הוכיחה כי קרבות לבנון 2 הראו כיצד צה"ל ממשיך עדיין לדבוק בדוקטרינת "הלם השיריון", וכי הוא ממשיך לשלוח את הטנקים לתנועה-מתאבדת ללא חי"ר מסייע, ללא ארטילריה צמודה וללא הנדסה המשולבת בתוכנית אוגדתית לפריצת צירי תנועה. לאלה התווסף גם מיתוס מטורף של "מרכבה חסינת טילים", ששלח עשרות לוחמים אל מותם. מלחמת לבנון 2006 הוכיחה ששוב הזניח צה"ל את התמרון לטובת כוח אש, ואת המיגון כתחליף לחוכמת-מלחמה ולתורות הקרב הקלאסיות של חילות השדה.

יתירה מכך, הכשל החמור ביותר שמסביר את קריסת מפקדות צה"ל כולן וללא יוצא מהכלל מוסבר היטב בכתביו של ולד. מבנהו הבלתי אפשרי של צה"ל מאז תקופת ההגנה ועד עצם היום הזה, הוא ביסוד ההתנוונות והכישלונות הרצופים שלו בהכרעת מלחמות ישראל.

מי שסבור כי "נצחנו" במלחמת ההתשה, יצאנו בתיקו ממליוה"כ, גילה כי מאז מלחמת ששת הימים הלכה ופחתה יכולת צה"ל להכריע במלחמות ישראל. ולד תאר במפורט כיצד כשל צה"ל לחלוטין גם מלחמת לבנון הראשונה. שום כוח משלושת הכוחות המרכזיים שפעלו אז בלבנון, לא השיג את היעדים הצבאיים שהוטלו עליו, מעבר לכשל המדיני בהגדרת מטרות אותה מלחמה.

אוגדת יצחק מרדכי בגזרה המערבית לא הצליחה לחבור לכוח ירון שנחת בהפתעה מלאה בשפך האוואלי, וכוח זה התבטל יומיים שלמים ללא תנועה, כאשר אוגדת מרדכי מסתבכת ללא צורך בקרב לא מתכונן בעיר צידון, לא מצליחה לפרוץ צירי תנועה נוספים לציר החוף, והכוח האדיר הזה לא מצליח להתגבר על כוח קטן מאוד של מחבלים וסורים בכפר סיל ולחבור לכוח העוצבתי הצולח באוואלי.

חרפת אי מילוי משימות זו חזרה על עצמה בגזרת האוגדה המרכזית של מנחם עינן בקרב הכושל שניהלה חטיבת שיריון שלמה בעין זחלתה, בעודה נבלמת ע"י כוח קומנדו סורי קטן. כך סוכל כליל האיגוף האסטרטגי שהיה אמור להביא אוגדה זו לכביש בירות דמשק באזור זחלה – בעל בק, וליצור יחד עם גיס בן גל אפקט של פטיש וסדן שיכתר וישמיד את הכוח הסורי בבקע. משימה מערכתית זו לא רק שלא בוצעה, אלא שהגיס של ינוש בן גל ותת אלוף אהוד ברק, כשל לחלוטין בקרב סולטאן יעקב ונעצר שם מול כוח נ"ט סורי ומחבלים ששהה על מורדות ההר. בעוד קרב זה מתנהל, לחרפת מח"ט השיריון שפחד לחלץ את גדודו הלכוד, נותר הכביש המוביל צפונה מהקרעון לעבר בעל בק, פתוח לחלוטין. צה"ל לא ניצל עובדה זאת כדי למלא את המשימה המערכתית, לחבור לכביש בירות דמשק ,להגיע לבירות ולהנהיג יחד עם הנוצרים "סדר חדש". בן גל, אותו שמענו מבקר את רא"ל חלוץ בחריפות, נכשל במשימתו אז כמו יתר מפקדי השדה של צה"ל במלחמה ההיא.

ולד תאר כבר ב- 1983 מה שעתיד לקרות לרמטכ"ל דן חלוץ לאלוף פיקוד צפון אדם, לבני גנץ, "מפקד" לכאורה של זרוע היבשה, כמו גם לתא"ל גל הירש, אוגדונר 91, צור אוגדונר 162, למפקד חטיבת השיריון 7 המהוללת, כמו למח"טים של אלכסנדרוני חטיבת הצנחנים וגדוד 9 של השיריון, שבפעם השנייה לאחר מלחמת יום הכיפורים 1973 – הושלך אל השמדתו הגמורה בנחל הסלוקי בלבנון, בדיוק כפי שנזרק אל מוצבי תעלת סואץ בצהריי הששה באוקטובר 1973 – בהתאם לתוכנית ההגנה האובדנית והכושלת של "שובך יונים" בקו "בר-לב" [3].

מי שירצה לחקור את כשלי מלחמת לבנון השנייה ימצא בבסיס התבוסה את דוקטרינת בר-לב אדן שהתבססה אז, כמו היום, על "טוטאליות הטנק ועל הלם השיריון" . מי שיקרא את כתבי ולד ימצא בהם את הדוקטרינה שנבנתה אז יחד עם "המצאה" ישראלית חסרת בסיס הקרויה קרב "בלימה" כתחליף לתורת הגנה – התקפה שלא קיימת כלל בצה"ל, ויוכל להבין מה קרה לפני 33 שנים בקרבות התעלה, ולמצוא מקורות מתועדים לתבוסה המוחלטת של הזרוע היבשתית של צה"ל בלבנון 2006.

ולד תאר את הצורך עליו עמדו מזה דורות הוגי דעות צבאיים בדבר אחידות הפיקוד הצבאי בשלום כמו במלחמה, את עקרון אי ההפרדה בין האחריות של המפקד בשטח לבין הסמכויות המוקנות לו. שלא יטעה אתכם המושג השקרי והמטעה "זרוע היבשה" של צה"ל . מפקד אותה זרוע, האלוף בני גנץ כפי שראינו במלחמה האחרונה, איננו מפקד זרוע יבשה לוחמת, כי אם פקיד ממונה מטעם הרמטכ"ל (או אולי גורם בלתי מוגדר מטעמו כמו סגנו, האלוף קפלינסקי או ראש אג"מ האלוף אייזנקוט?) הנדרש לבצע משימות צבאיות דרך גורם ביורוקרטי נוסף המוגדר "אלוף פיקוד", כל זאת כאשר לפחות שנים או יותר גופי מטה פועלים כמפקדות-יתירות מול מפקדות הקו בשדה.

ישאל הקורא: מיהו המפקד בשטח? מי אחראי לחיי החיילים הנשלחים לקרב: חלוץ? קפלינסקי? אייזנקוט? אדם? גנץ? גל הירש? מח"ט 7? מג"ד 77? מ"פ פלוגה ז' של מרכבות סימן 4? מ"מ ג'? או אולי המט"ק, סמל ישראל ישראלי שנהרג בטנק המרכבה בעת שספג מטען קלע מתחת לגחון וטיל פגוט בצריח? ואולי מ"פ פלוגת המילואים בצנחנים שתשעה מחייליה נהרגו בבית לבנוני שקרס מטיל של החיזבאללה ?

רק מי שראה כיצד בכל מלחמות ישראל מפקדות קדמיות ואחוריות של צה"ל "נכבשות" מידי מפקדיהן המקוריים, המוחלפים על ידי אינטרסנטים הנשלחים (בפקודת מי?) להחליף מפקדים מקצועיים מסיבות יוקרה או קידום, כאשר עיתונאים, חברות ויח"צנים מקדמים בח"פקים את יוקרתם של מפקדים לא ראויים בצה"ל, בעוד חיילים בקו החזית משלמים בנפגעים, אינם מקבלים אספקה, ואינם זוכים לפינוי פצועים כראוי בגלל הנחיות מפקד חיל האוויר.

זהו הצבא הביורוקראטי עליו דיבר ולד המנוח וזהו הפיקוד ששלח את חיילנו ואזרחנו למוות בלבנון מתוך יוהרה, פזיזות ושחצנות. הוא שלח אותם לשם מתוך הבנה שאנו הכל יכולים, בידנו הכוח המשחית לגרום לכך שחיילים בשר ודם, קיר המגן האחרון שבין אובדן קיומנו לחיים – יקבלו פקודות ממפקדים רשלנים, בלתי מקצועיים וזחוחים, מפקדים שכל שנתיים מקבלים מחליפים תפקיד, עולים בדרגה נגד כל הגיון צבאי.

נוצר לנו צה"ל של מפקדים בכירים המכינים עצמם לקריירה שנייה רבת הטבות בגיל 50- 45 באשר פורשים הצבא עם פנסיה שמנה, אך בתמורה אינם מסוגלים להוביל לקרב אוגדה, חטיבה, גדוד ואפילו לא פלוגה בשדה קרב מודרני, ועם כל הטכנולוגיה שלרשותו, צבא זה לא מסוגל להכריע אפילו כוח גרילה קטן יחסית, כוח החסר סיוע אווירי, שאין לו, לא מסוקים, לא ארטילריה כבדה ולא טנקים; כוח מחבלים הפועל ללא קווי אספקה מסודרים, אך מסוגל להכות מדינה שלמה באש טילים קצרי טווח ולהפוך מיליון איש לפליטים בארצם. צבא שכזה שלא מסוגל להגן עלינו מכל אלה, מה יעשה מחר בבוקר לו, חלילה תיפתח עלינו מתקפה כוללת?

זרוע היב??שה היא היום ידו היב?שה של צה"ל,שקצרה מהושיענו במלחמת לבנון השנייה. שוב אין מדובר בתיאוריה אלא בקיומנו הפיזי ממש.

הרפורמה של צה"ל היא משימה שכל אזרח חייב לתבוע מהממשלה, מהכנסת ומהצבא.

סיכום

צבא הגנה לישראל מצוי בפיגור עמוק במרוץ נגד הזמן, ומדינת ישראל חיה על זמן שאול הדוחק באזרחיה לעשות מעשה. להערכת הכותב, רפורמה מעמיקה בצה"ל תאחר את המלחמה הקרובה, והיא תהיה חייבת להיעשות בתהליך מודרג שייתן את אותותיו בעשור הבא. כל אלה אינם פוטרים את הפיקוד הנוכחי לתקן כשלים קריטיים מיידיים כבר עתה ולהכין את כוחות היבשה למלחמה הבאה כמשימה לאומית ראשונה במעלה [4]. בעדיפות ראשונה יש לחזור אל הסד"כ המינימאלי של 11 אוגדות ולאמן אותן אינטנסיבית אפילו יחייב הדבר שינוי דרסטי של תוכנית העבודה הרב שנתית לצה"ל, שממילא איננה שווה את המצגות הצבעוניות שלה, ביחס לתוצאות המלחמה. דבריו של סגן מז"י שלא יחול שינוי בתר"ש של זרוע היבשה ב- 2007 בעקבות המלחמה, היא בבחינת דגל אדום לקיומה וביטחונה של מדינת ישראל. בעקבות דברים שערורייתיים אלה צריכה הייתה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לדרוש את הדחתו לאלתר של הפיקוד הבכיר במז"י.