12 באוגוסט – יום הזיכרון לרצח הסופרים היהודים בבריה"מ

מאת: משה דוד חייט | מיידיש [תוך קיצורים]: יהודה גור-אריה, מתוך כתב-העת היידי "לעבנס-פראגן" [שאלות החיים], מס' 681-682 יולי-אוגוסט ‏2009. פורסם במכתבו של אהוד בן עזר.

12 באוגוסט 1952. תאריך זה נחרת עמוק בלוח של ההיסטוריה הטראגית-המרטירית של עמנו. ביום זה רצחה האינקוויזיציה הסובייטית, לפי פקודתו של סטאלין, לאחר משפט מבויים של יום אחד בלבד, 13 חברים של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שהיווה את הצמרת של תרבות היידיש בבריה"מ – סופרים, משוררים, עיתונאים, אמני-במה, פקידי-ממשלה בכירים ופעילי תרבות וחברה. בין הנרצחים היו הסופרים המעולים: דוד ברגלסון, לייב קוויטקו, פרץ מארקיש, איציק פפר, דוד הופשטיין ואחרים.

התאריך הזה של ה-12 באוגוסט נחרת בזיכרונו של העולם היהודי לא רק בשל הרצח של חברי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי, אלא מפני שזה היה כבר השיא של החלטתו הפראית של סטאלין לעקור מן השורש את שרידי הזהות היהודית הלאומית, על-ידי חיסולו של הלב היצירתי של תרבות היידיש, ולהשלים בכך את תוכניתו השטנית של היטלר "הפתרון הסופי", שלא עלה בידו לבצעו עד הסוף.

בימינו קשה להבין ולתפוס, שאותה עת כבר היו מוכנים בסיביר צריפים לש?כ??ן בהם את היהודים העומדים להיות מגורשים לשם, וכבר עמדו מוכנים קרונות של בקר, שבהם אמורים היו להוביל את היהודים המגורשים.

מותו הפתאומי של סטאלין ש?ם לא?ל את הגזירה הזו והציל את קורבנותיו העתידיים. מה שסטאלין לא צפה ולא שיער, שדווקא הרדיפות הללו ומעשי הרצח של בניה המעולים ביותר של היהדות הסובייטית יביאו להגברת התודעה הלאומית אצל מרבית יהודי בריה"מ, שרק אז נוכחו לדעת, שבריה"מ אינה מולדתם. למעשה, חיסול תרבות היידיש החל כבר בשנות העשרים [של המאה הקודמת] ודווקא אז, כאשר תרבות היידיש פרחה במלוא עוזה: בשנים הראשונות של השלטון הקומוניסטי ברוסיה קמו תיאטרונים רבים ביידיש, הופיעו עשרות עיתונים וכתבי-עת, פעלו בתי-ספר יידיים, סמינרים למורים ואפילו אקדמיה [ליידיש], הספרות היידית והתרבות היידית בכלל ידעו רגע של פריחה מואצת.

זו היתה רק אחת משיטות ההונאה של הקומוניסטים, שאחריהן באו התוצאות הטראגיות. למרות התמיכה בתרבות היידיש, לא הכיר המשטר הסטאליניסטי בייחודו של הקיום היהודי הלאומי. את הסתירה הזאת החליט סטאלין "לפתור" על-ידי חיסול תרבות היידיש בכלל.

לאחר שסטאלין ביסס את שילטונו הרודני, נסגרו האירגונים העבריים והוצאות הספרים בעברית, אירגוני ה"בו?נד", [תנועה סוציאליסטית יהודית, לא-ציונית, שדגלה בקיום תרבות היידיש במזרח אירופה ובאוטונומיה יהודית מקומית, לאו דווקא בארץ-ישראל. – המתרגם]. מוסדות דתיים, רבנים ומנהיגי ציבור נעלמו וגורלם לא נודע. סופרים ופעילי-תרבות הוגלו ונרצחו, ביניהם: משה קולבאק, איזי חאריק, אלי ק?גאן, גרישה ב??ר?זקין, זליק אקסלרוד, אייזיק פלאטנר, הרש ק?מ?נ?צקי, יעקב ברונשטיין ורבים אחרים.

לאחר פלישתה של גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 וחלוקתה בין גרמניה לבריה"מ, נמלטו לווילנה רבים ממנהיגי המפלגות היהודיות. עם כיבושן של הארצות הבלטיות על-ידי בריה"מ, נאסרו כולם בידי שלטונות הכיבוש הסובייטיים. ביניהם היה גם מנחם בגין, שנשלח ל"גולאג" [שוחרר לאחר שנה, עם פרוץ מלחמת היטלר נגד בריה"מ. הוא התנדב לצבא הפולני, "צבא אנדרס", שעימו הגיע מאוחר יותר לארץ-ישראל].

לפי הצעתו של בריה, מראשי ה"פוליטביורו", הוחלט להקים ועד יהודי אנטי-פשיסטי, כדי לגייס עזרה בינלאומית למען מאמץ-המלחמה נגד גרמניה. בפקודתו של סטאלין הוטלה הקמת הוועד על שלמה מיכואלס [שחקן ומנהל התיאטרון היידי במוסקבה] ואיציק פפר [סופר ומשורר] במרץ 1942. שני האישים הקימו את הוועד האמור, ולאחר מכן הם נסעו לביקור בארה"ב ובקנדה לגייס תמיכה פוליטית, מוראלית וכספית בין היהודים, למען בריה"מ. הם מילאו את משימתם במסירות ובהצלחה. באותה עת הפך הוועד היהודי האנטי-פשיסטי לנציג הרשמי של המיעוט היהודי ברוסיה הסובייטית.

גוף מאורגן כזה, המעניק גושפנקא רשמית לזהות היהודית הלאומית ברוסיה הסובייטית, היה לצנינים בעיני השליט הרודן, שראה בכך הפרכה מרגיזה של "התיאוריה הלאומית" שלו, שלא הכירה ביהודים בתור לאום, עם האטריבוטים האופייניים שלו. כאשר המלחמה נסתיימה ובוטל הצורך בסיוע יהודי ובינלאומי, היה נחוץ לו לסטאלין רק תירוץ רשמי כלשהו לפיזור הוועד. וחיסול מנהיגות כזו בשלטון הסובייטי היה כרוך תמיד, בתור הצדקה, באישומים חמורים, מעצרים, חקירות אכזריות והוצאות להורג.

את התירוץ המתאים מצא סטאלין בקבלת-הפנים הנלהבת שערכו היהודים לגולדה מאיר, השגרירה הישראלית הראשונה בברית המועצות, בבית-הכנסת הגדול ברחוב ארכיפוב במוסקווה.

זה היה ה"חטא" הגדול שהאיץ את חיסול הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. אך האות הראשון ניתן עוד בתחילת שנת 1948, כאשר בתאונה מבויימת נרצח שלמה מיכואלס. לאחר מכן ביים סטאלין הצגה מקאברית צינית, כאשר הורה לערוך למיכואלס לווייה רשמית-ממלכתית.

אותה שנה החלו המעצרים ההמוניים של פעילי תרבות היידיש, תוך הסתה אנטישמית פרועה והאשמת היהודים ב"קוסמופוליטיזם" וציונות. החל מסע ההסתה נגד הרופאים היהודים, "הרוצחים בחלוקים לבנים", ונגד ספרות היידיש. נסגרה ההוצאה-לאור "עמעס" [אמת], וכן העיתון היידי היחיד שעוד שרד עד אז, "אייניקייט" [אחדות].

כמה צער וייסורים גרמו הרוצח סטאלין ועוזריו בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית – סוסלוב, שצ'רבקוב, מאלנקוב וקגנוביץ' [יהודי] לאזרחי מדינתם, וביניהם רבים מנושאי תרבות היידיש, שעונו ונרצחו בפקודתם.

זאת לא נשכח ואסור לנו לשכוח.

ואלה שמות הנרצחים ב-12 באוגוסט 1952:

שלמה לוזובסקי דוד ברגלסון

איציק פפר דוד הופשטיין

יוסף יוזפוביץ' בנימין זוסקין

בוריס שימליוביץ' ליאונה תלמי

לייב קוויטקו אליהו ואטנברג

פרץ מארקיש צ'איקה [חייקה] ואטנברג-אוסטרובסקי

אמיליה טאומין

יהי זכרם ברוך!

הוספת תגובה