מכתב פתוח לאמני ישראל מאת רליק פרי-נוי

מכתב פתוח לאמני ישראל

מאת: רליק פרי-נוי, פורסם במאי 1998

אמן יקר,
פרישתה המאולצת של להקת המחול בת-שבע ממופע היובל בלחץ גורמים דתיים קוממה אומנים רבים בישראל כנגד כפייה דתית. ברצוני להתייחס לאירוע זה ולמשמעותו מהזווית שלי כאדם המחזיק בפילוסופיה האובייקטיביסטית (הפילוסופיה של איין ראנד).

פילוסופיה הנה התחום המדעי החוקר את טבעה של המציאות, טבעו של האדם ואת הקשר של האדם למציאות. הפילוסופיה האובייקטיביסטית מזהה כי כלי ההישרדות העיקריים של האדם הנם שיכלו וחושיו. החושים מספקים לאדם מידע לגבי המציאות ושיכלו מעבד את המידע ומדריך את פעולותיו של האדם במציאות הקיימת. ומכיוון שפעולותיו של האדם מונחים על-ידי שיכלו הרי שלרעיונות תפקיד מרכזי בחייו.

אחד הענפים החשובים בפילוסופיה נקרא אסתטיקה. ענף זה חוקר את האומנות. לאומנות תפקיד רב חשיבות עבור האדם ותפקידה להמחיש רעיונות מופשטים בצורה הניתנת לתפיסה ישירה. בדיוק כפי שהמתמטיקה מאפשרת לאדם להתייחס למרחקים בין גלקסיות על-ידי שימוש בסטנדרט מדידה הניתן לתפיסה ישירה כמו מטר, כך מאפשרת האומנות לאדם להתקדם בעולם הרעיונות על-ידי הבאתם לתפיסתו הישירה בצורת תמונה, ספר, מחול וכו'.

האומן איננו יוצר מציאות חדשה אלא משחזר את המציאות תוך הדגשת הפרטים להם הוא מייחס חשיבות והשמטת הפרטים החשובים פחות. על האומן לשפוט שוב ושוב מה חשוב ולבצע סינון על-ידי שימוש במערכת הערכים שלו.

לולא האמנות ייתכן ולעולם לא היינו מבחינים ביופיה של קרן שמש החודרת דרך ענן גשם מעל הים או ביופיה של שקיעה, לא היינו יודעים כיצד נראו הפרעונים ולא היינו יודעים לזהות "גבורה" או "נחישות". זמן רב לפני שהמדע עשה זאת התחבטו אומנים בשאלות כגון כיצד נראה החלל החיצון, אילו כלי תחבורה נחוצים בכדי לנוע בחלל, אילו תנאים נחוצים לאדם בכדי להתקיים בחללית ומה יהיו ערכיו של אדם זה. האמנות ממחישה לאדם את העולם אליו הוא שואף ובכך מקדמת את האדם בתחום בעל חשיבות מכרעת עבורו – רעיונות.

בכדי להביע את רעיונותיו על האומן להיות חופשי להעריך ולשפוט. אך אין הכוונה לחופש מהמציאות. האמן לוחם את מלחמת קיומו כמו כל אדם אחר על-ידי מכירת אומנותו. כך נשפטים ומוערכים האמן עצמו, רעיונותיו ודרך הבעתם על ידי אחיו בני האדם. אמן המבטא רעיונות שאינם מוערכים ייאלץ לעסוק בעבודות אחרות בכדי לקיים את עצמו או אפילו יפסיק לעסוק באמנות. זוהי מלחמת הקיום העליונה של האנושות כולה – מלחמת הרעיונות.

במדינת ישראל שלטת תפיסת העולם הרואה בחברה ערך עליון, שאותו יש לשמר על-ידי הקרבת האינדיווידואלים. על-פי תפיסת עולם זו תפקידו של האומן איננו להביע את רעיונותיו כאדם אלא לשרת את כלל החברה, להביע רעיונות המציבים את החברה כערך עליון ולשמר את התרבות. תפיסת עולם זו איננה רואה באדם ערך עליון ואיננה רואה במלחמת הקיום קוד התנהגות מוסרי. בהתאם לתפיסה זו מנוטרל האומן מהצורך ללחום מלחמת קיום ועבודתו ממומנת מכסף "ציבורי" – כסף שנלקח מבעליו ללא הסכמתו.

אך מהמציאות אי אפשר להתעלם. מימון ציבורי איננו חסר גבולות, לא ניתן לסבסד כל אחד שיטען כי הוא אמן, ועל הטוענים להיותם שליחי הציבור להחליט מיהו אמן – או לתפיסתם, עליהם להחליט איזה אמן מציג רעיונות החשובים לחברה. בכדי לקבל החלטה צריך סטנדרט שלפיו תתקבל ההחלטה, ולכן שליח הציבור בוחר באומנים המציגים רעיונות שלדעתו קולעים לטעמי הציבור או שהוא בוחר ברעיונות שאותם הוא מעוניין לקדם. במצב זה במקום לקדם רעיונות, פועלים האומנים להנציח רעיונות כושלים קיימים. במקום לשנות ולהשפיע על חייהם של בני האדם מביעים האומנים רעיונות המוכתבים על-ידי השפלים שבשפלים – אלו הלוקחים כסף מבעליו ללא רשות. במצב זה, אלו ערכים מחזיקים אותם אומנים הנכנעים לשיטה? אילו רעיונות יכולים הם להביע? האם תרבות שכזו ראויה לשימור?

עגום לא פחות מצבם של האומנים שלא הוכרו כזכאים לתמיכה. הללו "חופשיים" להביע את רעיונותיהם אך מכיוון שאינם יכולים להתמודד כלכלית עם האמנות המסובסדת הרי שרק לעיתים נדירות יגיעו רעיונותיהם לאחרים. במלחמת הרעיונות בישראל בעלי המחשבה העצמאית מופלים לרעה ומכך כל אחד מאתנו סובל.

לאסוננו אומנים רבים אימצו לחיקם תפיסת עולם זו ובכך הפכו עצמם לכלי שרת בידי אלו הטוענים להיותם מייצגי החברה. אומנים אלו אינם מכירים בערכה של אומנותם ובוחרים לסחוט כסף ציבורי במקום להביא את רעיונותיהם להערכה כספית על-ידי אנשים חופשיים. אומנים אלו מבזים את אומנותם ברדיפתם אחר שרים ושליחי ציבור כדי להצדיק את אומנותם באמצעות רכוש גנוב. עד כדי כך הגיעו הדברים עד שאומנים רבים נראים כאומרים "אני אינני מבין דבר בכסף, פוליטיקה, מוסר או ערכים – אני רק אמן".

אמנות מיוצרת ברמה האישית, היא מביעה רעיונות של אמן אינדיווידואלי, הנתפסים על ידי כל אדם באופן אישי. תרבות איננה אלא סכימה של סך הרעיונות הקיימים אצל האינדיווידואליים בחברה. גם הפעולות הנדרשות מהאומנים לתיקון המצב הקיים הנן בעלות אופי אינדיווידואלי וכקבוצה.

העובדה כי להקת בת-שבע סולקה ממופע היובל מטעמים דתיים הנה פרט שולי וחסר חשיבות, וטועים האומנים המזהים כפייה דתית כשורש הבעיה. השאלה האמיתית היא מדוע להקת בת-שבע (או כל אמן אחר) הסכימה מלכתחילה להשתתף במופע שמומן בכסף ציבורי? מדוע נתמכת הלהקה באופן קבוע מכספים ציבוריים? והאם יש ללהקה זו זכות קיום אמיתית, קרי, האם הייתה הלהקה מתקיימת לו הייתה תלויה במכירת כרטיסים להופעותיה?

בכדי להחיות את האמנות בישראל על האמנים לנתק עצמם מעטיני השלטון, להביא את רעיונותיהם לשוק הרעיונות החופשי ולסחור באומנותם ביושר. ברמה האינדיווידואלית אני קורא לך האמן לסרב לקבל כספים מידי השלטון, על כל זרועותיו ובכל צורה ולסרב להציג את עבודתך במקומות המקבלים תמיכה ציבורית. כקבוצה עליכם ללחום למען הפסקת הסבסוד הממשלתי לאמנות המונע מאמנות אמיתית מלהתקיים. רק כך תוכל להשיב את כבודך האבוד ואת המשמעות העמוקה של יצירתך. המלחמה על רעיון זה הנה האתגר החשוב ביותר העומד כיום בפני אלו הרואים עצמם כאמנים בישראל ותוצאותיה תלויות רק בך. ומי כמוך יודע את חשיבותם של רעיונות.