על קוטג’, דירות וערכים ימניים כלכליים (כן, יש דבר כזה)

מחאת הקוטג’ שסחפה אחריה רבים לאחרונה נגעה בויכוח הישן בהקשר קונקרטי במיוחד. הרבה אומרים שהדבר הכי טוב שעשתה לנו מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית היה שהיא נתנה לנו רשת ביטחון סוציאלית. לדידנו, זהו הדבר הכי גרוע שהיא עשתה. מדינת ישראל בשם רשת הביטחון הסוציאלית התנהלה במשך שנים ארוכות על ידי מחירים בפיקוח, הגדלת גרעון, הסכמים קיבוציים ומיתוס הצנע. התוצאה הייתה שכולנו התרגלנו שהכוח, היכולת והרצון לשלוט בכלכלה נמצא בידיים אחרות. הוא מתנהל מעלינו בהסכמים בין ארגונים כלכליים, ארגוני עובדים ומשרדי הממשלה. אלה לא עניינים הנוגעים לאדם הפרטי אלא למדינה. המקסימום שאנחנו יכולים לעשות זה להפגין מחוץ לבניין שבו מחליטים את ההחלטות שלנו במקומנו. מה שמרגש במחאת הקוטג’ הוא העובדה שאזרחים במדינת ישראל זיהו בעיה ולא פנו לממשלה שתפתור להם אותה. הם לקחו את העניין לידיים והשתמשו בכלי היחיד שבאמת עובד על יצרנים – הכוח הצרכני שלהם.

התברר שהבעיה רחבה הרבה יותר מקוטג’. מחירי המזון בארץ יקרים באופן דרמטי יותר מרוב המדינות המערביות בעולם, ואנשים התחילו לתהות מדוע. וזה לא רק המזון: מוצרי צריכה, מכוניות, דלק, דירות. יקר לחיות פה, והמשכורת הממוצעת במשק לא מצדיקה את יוקר המחייה. שורה ארוכה של מחקרים, עובדות ומאמרים חשפו את האמת העגומה – בכל מקום שהייתה התייקרות חריגה התברר שזה מקום שהמדינה מעורבת בו, על ידי מיסוי, מכסי מגן, חסמי יבוא או תחרותיות ירודה. המדינה לא אשמה. היא רק ניסתה לעשות מה שציפו ממנה – להיות מוסרית. כל אלה הם ביטויים של אותו ניסיון להיות “מוסריים” כפי שהסוציאליזם הכתיב את המוסר. מכסי מגן לא מבקשים להזיק לאיש, כשמם כן הם, הם מבקשים להגן על התעשייה המקומית. חסמי יבוא מבקשים להגן על הצרכנים מפני סחורה לא מקורית ולא איכותית. מיסים רק נועדו להבטיח את אותה “רשת ביטחון סוציאלית”. אבל בשורה תחתונה, מה שמגן על אחד פוגע באחר. הרפתנים זוכים להגנה מפני תחרות של מוצרי חלב מיובאים, אבל תחת מטריית ההגנה הזאת חוסות גם תנובה ושטראוס, וכל ציבור אוכלי הקוטג’ נפגע.
שכחנו שמוסר הוא פונקציה של יכולת בחירה. לבחור להעניק את כספך לעני ברחוב או לעמותה לקידום המחול, לבחור לשלם יותר על תוצרת ישראלית או פחות על תוצרת מיובאת כשאינך יכול להרשות זאת לעצמך. פוליטיקאים וכלכלנים ליברלים אומרים את האמירה הבסיסית הבאה: תנו לאנשים לבחור בעצמם כיצד להגשים את המוסר שלהם. זוהי אמירה ערכית ומוסרית מאין כמותה, כיוון שבחירה מוסרית שנעשית בשמך על ידי אחרים אינה בחירה מוסרית כלל.

יעילות וצמיחה כלכלית טובות גם (ובמיוחד) לעניים

בציבוריות הישראלית משום מה מקובל לדבר על יעילות כעומדת מנגד למוסר. ‘נערי האוצר’ דואגים ליעילות על חשבן ערכים כמו סולידריות ועזרה לחלשים. אבל יעילות היא רק אופן פעולה ולא מטרה ערכית. למען האמת, יעילות וצמיחה כלכלית הם דברים מבורכים – ולא רק בשביל העשירים, אלא גם בשביל העניים. בין השנים 1000-1820, כלכלת העולם גדלה פי 6 פעמים. בין השנים 1820-1998, בעולם ההולך לפי תפיסת עולם קפיטליסטית (העולם המערבי), הכלכלה צמחה פי 19. בעולם שלא התנהל לפי תפיסת עולם קפיטליסטית, הכלכלה צמחה רק פי 5. אלה הן עובדות שקשה להתכחש אליהן, גם אם חוקרים לא הצליחו למצוא מתאם מדויק בין צמיחה לתפיסה כלכלית. לכן, עם העובדות האלו, חשוב לשאול שאלה חשובה: איפה חיים העניים חיים טובים יותר? במדינות שהתפתחו דרך השוק החופשי? או במדינות הלא מפותחות?

יעילות היא לא רק כלי לקידום מטרות מטרות, היא גם מטרה מוסרית בפני עצמה. יעילות אומרת אמירה ערכית – שבכספך האישי אתה יכול להיות נדיב כרצונך אבל כשמדובר בכספי ציבור נזהרים במיוחד. לא מוציאים כספי ציבור בפזרנות סתמית. לא עושים בהם ניסויים ולא נותנים אותם כלאחר יד.

תחרות כערך

בכלכלה חופשית, תחרות היא מנוע הצמיחה. ההיגיון פשוט: כשאין תחרות, לעסקים אין תמריץ לשפר את עצמם. כשיש תחרות לעסקים יש תמריץ להעניק לצרכנים את המוצר הטוב ביותר במחיר הזול ביותר. אנשים סבורים משום מה, שהטייקונים הגדולים של המשק הם הקפיטליסטים הגדולים ביותר, המבקשים לדרוס את כולנו בתחרות חסרת המוסר שלהם. למעשה, הטייקונים הגדולים של המשק מפחדים מתחרות כמו מאש. תנובה, למרות שתיקתה המופגנת והעברת האחריות על גובה המוצר לרשתות השיווק, הורידה את המחיר די מהר. תנובה התחילה לשמוע מה שכתבו בעיתונים ודיברו עליו ברחוב והתחילה לדאוג, כי אם השוק המקומי ייפתח לתחרות בינלאומית אמיתית, רווחיה יקוצצו בצורה קיצונית. תנובה דאגה כל כך עד שהורידה את מחיר הקוטג’ והתפללה שהציבור יאכל וישתוק, כי המשך הדרישה לפתיחת המשק לתחרות אמיתית הוא מה שהם במיוחד פוחדים ממנו. תחרות חופשית תעביר את הרווחים במשק מהטייקונים אל ציבור הצרכנים, ללא התערבות ממשלתית וללא אובדן כספים הנובע ממנגנוני המיסוי ותשלומי ההעברה.

כמו יעילות, תחרות היא כלי, אבל היא ביטוי של עמדה מוסרית. תחרות אומרת שהבחירה נמצאת בידי האזרח הבודד. לקנות או לא לקנות. לקנות את זה או אחר. תחרות מאפשרת חופש בחירה. בעולם בו יש יצרן אחד, ויהא זה היצרן הכי מוסרי, המונע משיקולים של טובת הציבור בלבד, ניטלה מאיתנו יכולת הבחירה החופשית שלנו.

אי שוויון?

נקודת המחלוקת הגדולה ביותר בין הימין הכלכלי לשמאל הכלכלי היא שאלת אי השוויון. כל כך התרגלנו לשמוע שאי-שוויון הוא מקור כל הרע, שהתרגלנו לקשור יחד עוני ואי שוויון, יחד עם שאר תחלואי החברה. רק לשם הבהרה – אי שוויון אינו עוני. היום מודדים עוני לפי מדדי אי שוויון ומדובר בתופעה בעייתית. מדידה של עוני כאי שוויון הופכת את העוני לבעיה שאינה ניתנת לפתרון, אלא אם כן כולם ירוויחו בדיוק אותו דבר. לשם הדגמה, נניח שצוות מומחים החליט מה דרוש לאדם כדי לחיות בכבוד, נניח שכללו שם את כל הצרכים האפשריים מצרכי מחייה בסיסיים ועד מחשב, דירה ומכונית. גם אם ניתן לכל אדם בישראל את הסכום הדרוש לרכישת כל אלה, מספר העניים במדינה לא יפחת באחד, כיוון שהמדידה של עוני בישראל היא יחסית. אם מבקשים באמת למגר את העוני צריך לחשוב מה אדם צריך כדי לא להיות עני ולחשוב מה הדרך היעילה ביותר להעניק לו את אלה. מדידה יחסית רק תשמר מצב שבו אחוז גבוה מהאוכלוסייה רואה עצמו כעני וכך מתייחסים אליו. עוד בעיה, אולי יותר רצינית, היא שהמלחמה נגד האי-שוויון פירושה לא רק מלחמה נגד העוני, אלא גם מלחמה נגד עושר. לפעמים נוצר מצב שכדי להילחם באי-שוויון, מנסים להוריד את ההכנסות של העשירים במקום להעלות את ההכנסות של העניים.

מקור הבעיה הוא באותה מדינת רווחה שצריכה לחלק עוגת תקציב מוגבלת. התפיסה המושרשת בנו היא שרווח של אדם אחד הוא תמיד הפסד של אחר. בכלכלה חופשית אין עוגת תקציב ואין מגבלת משאבים, יש כל הזמן משאבים חדשים הנכנסים לשוק, מוצרים חדשים שמייצרים הון חדש שמגדיל כוח קנייה של מוצרים אחרים וכן הלאה. פייסבוק לדוגמא הוא משאב ענק שלא היה קיים לפני מספר שנים והיום מהווה חלק ניכר מהכלכלה העולמית (שלא לומר הפוליטיקה). במקום להגביל אנשים יצירתיים המצליחים ליצור משאבים חשובים חדשים, עדיף לעודד את היצירתיות ולתת לה חופש פעולה. בסופו של דבר, פייסבוק, מלבד הרבה שעות הנאה שהיא מעניקה לאנשים רבים, מספקת עבודה למספר רב של עובדים, כולל עובדים שנמצאים בחלק התחתון של חלוקת המשאבים. ההתרחבות של השוק לא נשארת מרוכזת במרום הסולם אלא אם כן מדינה מאפשרת זאת על ידי חסמי שוק.

המלחמה באי השוויון הפכה מזמן למלחמת קודש, והיא מסיטה את המבט מהפתרון האמיתי לבעיית העוני. רק דרך תחרות שתאפשר מחירים סבירים וצמיחה כלכלית שתייצר מקומות עבודה נוכל למגר את העוני בישראל.

לסיכום

מחאת הקוטג’ העלתה לכותרות את הריכוזיות במשק וישראל יכולה לבחור עכשיו באיזו דרך תלך. היא יכולה להמשיך לבחור בסט המוסרי של השמאל ולהרחיב את מדינת הרווחה. המשמעות היא להמשיך לבחור בחירות מוסריות בשם אזרחיה ולהעדיף בשמם את האינטרס של הרפתנים והמחלבות על פני האינטרס של הציבור הרחב. היא יכולה לבחור בסט המוסרי של הימין ולהעניק להם חופש ואפשרות בחירה אמיתית. היום ברור לכולם שאת הטייקונים הגדולים של המשק יצרה מדינת הרווחה על ידי חנק התחרות וחוסר יעילות. הפתרון – הפרגמטי והמוסרי – חייב להיות שוק חופשי יותר.

ריקי ממן ודן אילוז הינם סטודנטים בתכנית המצטיינים לתואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. דן גם היה עמית במכללה למדינאות יהודית (מחזור ד’) וריקי עומדת ללמוד שם השנה (מחזור ה).