השיח החדש מאת דני רשף

השיח החדש

מאת דני רשף | 22 ביוני 2010

לאט לאט ובלי שממש שמנו לב מתחיל השיח העולמי סביב הסכסוך הישראלי ערבי להשתנות ומערכת מושגים חדשה, שמשקפת גם גישה שונה, משמשת את הצדדים בסכסוך. אפשר להגיד שהמונחים "שלום" בין ישראל לעולם הערבי מוסלמי והמושג "שתי מדינות לשתי עמים" מפנים את מקומם למושגים חדשים – חדים יותר, ברורים יותר.

ב 08/02/2010 הוזמן סגן שר החוץ דני אילון להרצות בפני סטודנטים באוקספורד, בריטניה. כרגיל המתינו לו שם מפגינים פרו פלשתינים רבים. ככול הידוע לא התנוססו שם שלטים בזכות השלום עם ישראל, בוודאי לא בסגנון שתי מדינות לשתי עמים. המתונים צעקו 'פלשתין תשוחרר מהים עד הנהר' והקיצונים צעקו פשוט "אטבח אל יהוד". לא ישראל ולא בטיח סתם להרוג יהודים. כמעט במקביל הרצה באוניברסיטה המתחרה קימברידג, ד"ר עזאם תמימי, אקדמאי אנטי ישראלי בוטה ממוצא חברוני שמושבו בלונדון ושידוע בתמיכתו בחמאס בפיגועי התאבדות. הוא אמר לסטודנטים מהאגודה האסלאמית באוניברסיטה שהקשיבו לו באופן חד וחלק ש"ישראל צריכה להגיע לסופה". הקריאה להשמדת ישראל אינה מזמן נחלתו הבלעדית של אחמדינג'אד נשיא איראן. באמצעות הברית בין השמאל האירופי לג'יהאד המוסלמי מחלחלת התובנה לאקדמיה האירופית בעוצמה הולכת וגדלה. למעשה מאז פרשת מוחמד א דורה ב 2000 וועידת דרבן, חודש לפני כן בדרום אפריקה, כמעט כול הפגנה של השמאל הג'יהאדי באירופה ובעולם קוראת בצורות שונות להשמדת ישראל בצורה ישירה, לשילוח היהודים לארצות מהם הם באו, או בצורה הכי מתונה למדינה דו לאומית וביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל – במילים אחרות השמדתה בתהליך מתמשך. ככול הידוע, למרות שמשטרת בריטניה פתחה בחקירה בחשד להסתה פעילה לא נעצר שם איש בפרשיות שהוזכרו לעיל.

מהרחוב והאקדמיה חלחל רעיון חיסול ישראל לעולם הדיפלומטי מדיני. אבו מאזן עצמו, מי שסרב בבוטות להצעותיו של אולמרט ב 11/2008, בדיון במכון מחקר וושינגטוני ב 09/06/2010, אמר שעקרון שתי המדינות הולך ומאבד רלוונטיות ו"חוששתני כי רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל הולך ונשחק". כנראה העריך אבו מאזן שדרגת אי הלגיטימיות של ישראל היא כזו שהעולם כשר לעקל את הרעיון ושהשיח עבר למישור אחר – לא מישור של השלמה ודו קיום אלא מישור חיסול הזהות הלאומית של ישראל.

אתמול, יום שני 21/06/2010 אמר שר החוץ המצרי אבו אל-רייט לכתבים בקהיר כי ישראל אינה יכולה להמשיך ולהתעלם מבעית הפליטים "באמצעות שכתוב ההיסטוריה באופן שיעלה בקנה אחד עם כוונתה לשלוט בשטחים הפלסטינים". לדבריו, האחריות של ישראל ליצירת בעיית הפליטים "מעוגנת בהחלטות האו"ם, ובראשן החלטה 194 של מועצת הביטחון".

הוא הבטיח לעמוד נגד הניסיונות הישראלים החוזרים ונשנים "להתנער מהאחריות" ולחייב אותה לקבל על עצמה את האחריות לסבלם של 7 מיליון פליטים החיים חיי המתנה ותקווה. הוא הוסיף ואמר כי סוגית הפליטים, לצד סוגית השטחים, יישארו הסוגיות המרכזיות בסכסוך הישראלי-ערבי. למעשה הכריז שר החוץ המצרי, תוך ניפוח פרוע של מספר הפליטים הפלשתינים, שהנוסחה הערפאתית של חיסול ישראל כמדינה יהודית באמצעות הצפתה בפליטים היא אתה המדיניות הרישמית של ממשלת מצרים.

חוששני שתהליך השלום כפי שהוא נתפס בעולם כפתרון של שתי מדינות לשתי עמים (יהודי וערבי) החיות בשלום זו לצד זו בגבולות בטוחים ומוכרים הוא נחלת העבר, רעיון הסטורי שאבד עליו הקלח – העולם והסכסוך עצמו כבר נמצאים במקום אחר לגמרי ואנחנו אפילו לא יודעים.

השיח החדש – חלק ב': הקואליצייה הפרו ישראלית החדשה

בחלק הקודם עסקנו בשיח החדש כלפי הסכסוך הישראלי פלשתיני מצד השמאל הג'יהאדי (הברית בין שמאל כביכול ליברלי לאסלאם רדיקלי ג'יהאדי) העוסק בהכשרת הלבבות לקראת השמדת ישראל בשלוש רמות. הרמה הנאצית- אטבח אל יהוד, הרמה האיראנית – שימו סוף לישראל, אנחנו לא נגד יהודים ככאלה, והרמה הרכה יותר, האירופית יותר – מדינה דו לאומית. אבל גם בצד המצדד בישראל בעולם משתמשים בטיעונים חדשים לתמוך בישראל.
חוזה מריה אסנאר, מי שהיה ראש ממשלת ספרד עד 04/2004 ודמות מרכזית בקרב ההנהגה השמרנית של אירופה יצא במאמר גדול בטיימס הלונדוני ביום חמישי 17/06/2010. במאמר הוא טען שאם ירושלים תיפול תיפול אחריה אירופה. המאמר ממקם את ישראל בצד האירופי של התנגשות הציבילזציות בין אירופה המערבית, הדמוקרטית והליברלית החפצה להשאר כזו, לבין האסלאם השמרן המאיים לכבוש את אירופה. השימוש במושג "אם ישראל תיפול" מבטא את ההבנהשל מריהאסנר שהמאבק הוא בעצם על קיומה של ישראל ולא על עזרה לעזה.

יום לפני כן, ב 16/06/2010 התבטא הפוליטיקאי ההולנדי הימני, האנטי מוסלמי והשנוי במחלוקת חירט ווילדרס, שמפלגתו, מפלגת החופש, טיפסה מ 9 מושבים ל 24 מושבים בפרלמנט ההולנדי שנבחר לפני שבוע, בנאום בהאג ש "אם ירושלים תיפול יבואו אחריה אתונה ורמא". הוא גם זרק פצצה פוליטית כאשר אמר שלפלשתינים יש כבר מדינה – ירדן וכי ראוי למלך ירדן שיקראו לו "מלך פלשתין". הסערה הפוליטית שיצר העלתה לקדמת הבמה בהולנד וגם קצת בשאר אירופה את סוגיית הזהות הלאומית של הפלשתינים בכלל ובעיקר בירדן.

ב 15/06/2010 התפרסם באתרי אינטרנט רבים בארה"ב ראיון עם הפרופסור למדעי המדינה מנסור סאלים מאוניברסיטת מערב אונטריו בקנדה. הפרופסור המוסלמי ממוצא בנגלדשי טען בתוקף שהאלימות הפנים מוסלמית פוגעת באנטרסים של ארה"ב הרבה יותר מתמיכת ארה"ב בישראל וכי אירועי המשט וההתנפלות הבין לאומית על ישראל נועדו להסיח את הדעת מהאלימות והעליבות של העולם המוסלמי. ישראל, כך הפרופסור, היא התרוץ ולא הבעיה. המאמר זכה לתהודה רבה בכול צפון אמריקה.

בארה"ב מקובל, בתדירות הולכת וגדלה, לכנות את ישראל גם בתקשורת וגם בחוגי הממשל כ"מדינה היהודית". השימוש בזהות הלאומית של ישראל כמדינה יהודית מקובל ונפוץ בארה"ב ולמרות שאין סקרים ומדדים לביטוי ,"המדינה היהודית", לאופן השימוש בו ולהקשרים של הביטוי זה נראה הימור סביר להניח שהשימוש הוא בדרך כלל בהקשרים חיוביים ובתדירות העולה על השימוש בביטוי כאן בארץ.
לסיכום ההתייחסות לסכסוך הישראלי פלשתיני באירופה עברה בעשור האחרון מדיון טכני על שלום, שטחים והסדרים שבו יש "אוהבי שלום" ו"אויבי השלום" – מושגים קצת עמומים עם קצוות מעורפלים, לדיון מקוטב יותר על מהות – זכותם של היהודים לקיום להגדרה עצמית כשאר העמים. הדיון הרבה יותר חד ונוגע, אולי לראשונה בתולדות הסכסוך, בעיקר בשאלת ההגדרה הלאומית, שלנו ושל הפלשתינים, הזכות הקיומית והכוונות האמיתיות של קואליציית השמאל הג'יהאדי. בסוף, גם באירופה, מחלחלת לאט ההבנה שהשמאל הגיהאדי מאיים על אירופה וארה"ב. למרות שקשה לישראלים לשאת את השנאה למדינה בטווח הארוך ההסתלקות מהלשון הכפולה המפזרת אשליות ומטשטשת כוונות והשימוש הבוטה בדיבור הישיר עם הכוונות גלויות ובוטות עשוי דווקא לשרת את ישראל. יש כבר כאלו גם באירופה ובארה"ב שמבינים זאת היטב.