מדוע הג'יהאד צובר תאוצה ומצעד המוסלמים הפאנטיים מתקדם
האמת עשויה להכאיב
מאת: קרולין ב. גליק פורסם ב-11 באוגוסט 2006
בעת שאזרחי ישראל המתינו ביום חמישי שאהוד אולמרט יבצע את החלטות הקבינט שלו להרחבת ההתקפה הקרקעית בלבנון, בריטניה מצאה עצמה במצור. גורמי בטחון בריטיים הודיעו כי כל המדינה הוצבה בכוננות אדומה להתקפת טרור. בערב הקודם כוחות הביטחון הבריטיים סיכלו מזימה טרוריסטית לפוצץ כעשרה מטוסי נוסעים בנתיבם לארה"ב.
כפי שסגן מפקד משטרת לונדון פול סטפנסון סיפר לעיתונאים, "זה היה מכוון להיות רצח המוני בהיקף שלא יתואר" ביום חמישי בבוקר כוחות הביטחון אסרו כ-21 חשודים. כולם אזרחים בריטיים. כולם מוסלמים.
אין זה מנותק ודמיוני להעריך כי כל המוסלמים הבריטיים הללו הם ג'יהאדיסטים. אכן, כנראה הם הממשיכים של הטרוריסטים מה-7 ביולי שגמרו בדעתם לבצע זוועה בלתי ניתנת לתיאור נגד בני ארצם על מנת לקדם את השתלטות האיסלם על בריטניה.
ד
רך הג'יהאד הינה דרך הטרור. בהשתמשם בטרור, הג'יהדיסטים מאמינים כי הם יכולים להרוס את אמון האזרחים בחברה החופשית ולכפות עליהם את רצונם.
במכתבו לנשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש במאי האחרון הנשיא האיראני מחמוד אחמדי-נז'אד ביטא את המטרה הכפייתית של הג'יהאד כאשר איים על ארה"ב במלחמה אלא אם בוש ימיר דתו לאסלם. איראן, המובילה כיום את הג'יהאד הגלובלי, הצליחה להפוך את שפת הג'האד לשפה האוניברסלית [lingua franca ] של העולם המוסלמי.
רבים ציינו כי ההתקפה הראשונית של החזבאללה נגד ישראל ב-12 ביולי היתה נוחה במיוחד עבור טהראן. בהיותם מוסחים על ידי המלחמה בישראל ובלבנון, מדינות הG-8 ומועצת הבטחון של האו"ם הניחו את דיוניהם על תוכנית הנשק האטומי האיראנית, שעמדו להיערך באותו שבוע.
בעת שהמועד המדויק של ההתקפה ניתן להסבר מדויק, השאלה עדיין עולה, מדוע הג'יהאד צובר תאוצה כעת? מדוע המוסלמים הפנאטיים בתנועה בקיץ זה?
נראה כי התשובה לשאלה זאת נמצאת בחולשה התרבותית המתגברת של שתי המדינות המובילות את המלחמה נגד האיסלם הרדיקלי: ארה"ב ובריטניה. בשתי המדינות, במהלך השנתיים האחרונות הכוחות של השמאל הקיצוני ומדיניות הפיוס היו בעלייה. מנהיגי שתי המדינות שנואים על ידי שכבות הולכות וגדלות של בני ארצם בשל עמידתם במלחמה נגד הג'יהאד. וכך הם מתנדנדים.
ביום חמישי, מזכיר המדינה הבריטי ג'ון רייד דן בסכנות התאומות של הג'יהאד והחולשה התרבותית המערבית. רייד טען כי טרוריזם איסלמי הציב את בריטניה בסכנה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. רייד המשיך וביטא האשמה כואבת נגד מערכת המשפט הבריטית המעדיפה את "זכויות האדם" של חשודים בטרור על פני זכותם של אזרחי בריטניה לביטחון. רק בשבוע שעבר, פסק בית המשפט העליון בבריטניה כי כוחות הביטחון צריכים להרפות מהמגבלות שהוטלו על שישה חשודים עיראקיים שנחשדו בקשרים טרוריסטיים.
בום חמישי חזינו גם בתבוסה של הסנטור מקונטיקט ג'ו ליברמן בבחירות המקדימות עבור המועמדים הדמוקרטיים לסנאט. הוא הוכה על ידי איש העסקים העשיר נט למונט שביסס את כל המסע שלו על התקפת ליברמן בשל תמיכתו במלחמה בעיראק. המסע שנמשך חודשים נגד ליברמן היה מלא בהתקפות אנטישמיות ארסיות נגד ליברמן, משפחתו, יהודי אמריקה וישראל מטעם תומכי למונט.
תבוסתו של ליברמן על ידי מועמד "מתנגד-מלחמה" הינה סימן ברור כי המפלגה הדמוקרטית מתעצבת למפלגה שמאלנית קיצונית. אם מגמה זאת לא תתהפך, האקלים הפוליטי האמריקאי קרוב לוודאי שיהפוך הרבה פחות ידידותי ותומך בישראל והרבה יותר תומך במדינות כמו צרפת, מצרים וערב הסעודית. עלולה להתרחש גם התדרדרות במעמדם של יהודי ארה"ב.
תחת התקפה מבית, גם לבוש וגם לראש הממשלה טוני בלייר יש פחות זמן ויכולת לאחד את אומותיהם למלחמה נגד הכוחות של הג'יהאד הגלובלי. מעבר לכך, כתוצאה ממלחמות התרבות שלה, ישראל מוצאת עצמה היום מובלת על ידי הממשלה החלשה ביותר שהייתה לה אי פעם. החולשה של כל שלושת הממשלות מציגה לאיראן אפשרות שלא ניתן לטעות בה בכדי להכות.
בעת שחולשתם של בוש ובלייר הינה התוצאה של כוח פוליטי, חולשתו של אולמרט הינה מובנית. הוא אינו מנהיג אלא גנדרן חובבני. ועדיין היכולת של בלייר ובוש לשכנע את אומותיהם לתמוך במאמצי המלחמה שלהם נגד הכוחות המסורים להרס דרך החיים של אומותיהם תלויה על יכולתו של אולמרט להוביל את ישראל לניצחון במלחמה נגד החזבאללה.
כאשר רבע מתושבי ישראל תחת התקפה, ערינו ויערותינו בלהבות והכלכלה נעה לקראת מיתון וחובות, רוב הישראלים מסכימים כי המלחמה מולה אנו עומדים הינה מלחמה עבור קיומנו הלאומי. במובן זה, היא לא שונה לגמרי ממלחמות קודמות.
עם זאת יש הבדל איכותי בין המלחמה הזאת והמלחמות של הדורות הקודמים. בעבר, אוייבינו היו מדינות. הם ביקשו לכבוש את ישראל ולקחת את אדמותינו לעצמן. כיום אוייבינו אינם מבקשים לכבוש את ישראל. הם מבקשים להרוס את ישראל כצעד ראשון לשליטה עולמית. ניצחון או תבוסה לישראל במלחמה הנוכחית ישפיע לא רק על עתידה של ישראל. הוא ישפיע על עתיד העולם החופשי בכללו. אם ישראל תובס, אם לא נילחם לניצחון על החזבאללה, מצעד הג'יהאד ינוע קדימה בכוח ללא תקדים.
באופן לא מפתיע, אולמרט מהסס למול האתגרים. עמו אומר לו לבחור בניצחון. האינסטינקטים שלו לחפש את הנתיב בו יתקל במינימום התנגדות.
אם אולמרט יאפשר לצה"ל להילחם, אם הוא יורה על היישום של החלטות הקבינט הבטחוני להרחבת ההתקפה הקרקעית עד לנהר הליטני וכך לאפשר לנצח את החיזבאללה, נוכל לשנות את פני האיזור והעולם בכלל.
ניצחון ישראלי ברור על החיזבאללה שיהרוס את החיזבאללה ככוח לוחם יאפשר למנהיגים כבוש ובלייר להגן על עמדתם לנהל מלחמה נגד הג'יהאד. פשוט לגמרי, ניצחון ישראלי יסייע להם להעניק השראה לאומותיהם ולהאמין כי הם מסוגלים לנצח במלחמה זאת גם כן.
מאז עליתו לשלטון בשנה שעברה, מחמוד אחמדי-נז'אד הוא נע על מסלול נצחון ארוך. ניצחון ענק היה הצלחת מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליסה רייס לשכנע את בוש לפתוח בשיחות ישירות עם טהראן בנוגע לתוכנית הנשק הגרעיני שלה. ודבר אינו תורם להצלחה מאשר ההצלחה. היות וטרם הגיע הכישלון נהנה המנהיג האירני מהילה של בלתי-מנוצח המרתיע מנהיגים אחרים מלחלוק על כוחו. ניצחון ישראלי נגד ההתקדמות משמרות הצבא האירני ינפץ את ההילה הזאת ויאפשר עמידה אנגלו-אמריקאית חזקה בהרבה נגד טהרן ובת חסותה סוריה.
כמו כן, המאורעות בעיראק יושפעו עמוקות מן האופן בו ישראל תצא מהמלחמה. מצד אחד, תבוסה ישראלית הינה ערובה להתפרצות מרד שיעי אלים על ידי תומכי נאסרללה הכפופים למוקדעה אל סאדר וחוליות הטרור שלו. מצד שני, ניצחון ישראלי יחזק את כוחות המתונים השיעים בעיראק הפועלים למען ייצוב ארצם.
לבסוף, ניצחון ישראלי יפריך את האגדה כי ישראל הינה נטל אסטרטגי על המערב. הכוחות הקוראים לנטישת ישראל ול"התחברות" של ארה"ב לסורים ולאיראנים יוצגו כשוטים.
אולם לאפשרות שת תבוסה יש משיכה משל עצמה. תבוסה, או כפי שאולמרט עשוי להציגה, "כניעה ללחץ בינלאומי" יש את היתרון של היותה המסלול בו יש פחות התנגדויות. למרבה הצער עבור ישראל, אם אולמרט ייכנע לטבעו ויבחר בכניעה, התוצאה תהיה קטסטרופלית.
אם, כפי שרייס, שמעון פרס (ואולמרט עצמו) ממליצים, ישראל תנצור את אישה ותצפה לכוח בינלאומי שיתפרס על גבולה, ישראל תאבד את זכותה ההגנה העצמית. חוקי כוחות המשיכה הפוליטיים מכתיבים כי ויתור על הזכות להגנה עצמית כמוהו ככניעה וויתור על ריבונות. אם אולמרט יחליט כי הוא מעדיף סיורים זרים על גבולותינו על פני צה"ל, המסר שלו לעולם יהיה ברור. ככל שהוא מתייחס לעניין, ישראל אינה מערכיה את חירותה משום שהיא אינה מוכנה להקריב את שנדרש על מנת להגן עליה.
אם אולמרט רוצה שכוחות זרים יוצבו בדרום לבנון, הוא יכול לעשות לכולנו טובה ולהסכים לדרישות חיזבאללה להשאיר את כוחות יוני"פיל במקומם. לפחות יוני"פיל, עם כל חידלונו, הוא פחות או יותר בלתי מזיק. הוא אינו מוסמך להגביל את זכותה של ישראל להגנה עצמית.
אם אולמרט יחליט להיכנע ללחצים מבחוץ, הוא ישרת את האינטרסים של הכוחות בוושינגטון הטוענים כי ישראל אינה ראוייה לתמיכה אמריקאית. ישראל שאינה מוכנה להתעמת עם החיזבאללה היא ישראל שאין לסמוך עליה כבת ברית. זאת, אם הוא ימשיך במתווה של רייס ועמיתיה באו"ם ויסכים לא להילחם על מנת לנצח. אולמרט יסלול את הדרך לתבוסתם של הכוחות הפרו-ישראליים במעגלי הפוליטיקה והתווית המדיניות האמריקאית.
העובדה היא כי אלו הדוחפים לנטישת ישראל הם אותם האנשים הדוחפים לנסיגה אמריקאית-בריטית מעיראק ולסיום המלחמה על האיסלם הרדיקלי. אם ישראל תיכנע וכך תחזק את הכוחות המתנגדים לה בארה"ב וברחבי המערב, זאת תהיה גם תרומה לתבוסת הכוחות הפוליטיים הקוראים להבסת הג'יהאד. כך שבמובן עמוק ביותר, כפי שתלך קריית שמונה, כך תלך וושינגטון ולונדון.
כיום ישראל אחוזה בחרדה. אין בית בישראל שאינו מושפע ישירות ממלחמה זאת. לכולנו יש משפחה וחברים בצפון ובצה"ל. כולנו מודאגים לגבי העתיד של מדינתנו.
היה זה נעים לחשוב כי קיים קיצור דרך פחות יקר שאותו נוכל לקחת להבטחת ארצנו וחירותינו. זאת היא הנטייה הטבעית של אנשים כמו אולמרט לחפש קיצורי דרך כאלו.
אך אין קיצורי דרך במלחמה זאת, זאת מלחמה קיומית שבמובנים רבים הובאה עלינו על ידי ניסיוננו להתנתק מן המציאות של סביבתנו.
בישיבת הקבינט ביום רביעי, אולמרט דרש כי שריו ינהגו כבוגרים משום "שכל האומה מביטה בנו כעת". זה נכון. אנו מתבוננים. ובעת זאת, זאת המטלה של האומה לכפות על מנהיגינו להוביל אותנו לניצחון.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.