פזמונים ארצישראליים ראשונים על אהבה וחיזור מאת אליהו הכהן

"היא הופיעה יעלת חן…" – פזמונים ארצישראליים ראשונים על אהבה וחיזור

מאת: אליהו הכהן | 12 באוגוסט 2009 הופיע במקור במכתבו של אהוד בן עזר

נפתח בעובדות: בעשרים וחמש שנות העלייה הראשונה (1878-1903) בהן התפרסמו כ-150 שירי זמר עבריים נפקד מקומו של הקול האישי בשדה הרומנטיקה, ולא נמצא בין הפזמונים ולו פזמון אהבים אחד.

ולא שלא הייתה תשוקה באוויר (כמאמר אבן עזרא: "אין איש חי לא יחשוק") אלא שהיא התלקחה בחדרי חדרים. המחשקים בעבעו במחשכים. והיתה גם 'הפוסטה המעופפת' – מין טקס חינני שהתרחש בנשפי הווי ראשונים ביישוב: נער כי חשק בנערה, או עלמת חן אם נתנה עינה בבחיר לבה, מיהרו וכתבו על גבי פתק בכתב יד ללא חתימת שמם מבע אינטימי קצר, ולקראת סיום הנשף הטמינו את פתקי הנייר המקופלים בתוך שקית או כובע, ואחר כך היו אלה מועפים אל-על ונוחתים ארצה לקול תרועת הצעירים. בסופו של דבר קיבל כל משתתף את הפתק שעליו היה רשום שמו.

אמנם מעת לעת כתבו צעירים מאוהבים חרוזי אהבה לאהובותיהם, אך אלה לא נתגבשו לידי שירי זמר מולחנים. רק בחלוף שלושה דורות נחשפו לציבור בשירים הצהרות האהבה החושפניות של בני העלייה הראשונה איתמר בן אבי ("לו אהבתיני ל?א?ת?י, חיי לך ומותי") ואבשלום פיינברג ("אלף נשיקות לך אהובתי"), ושולבו בתוך שירי זמר ישראליים, בעוד מכתב האהבה הפיוטי של דוד ילין (יליד הארץ 1864) לאהובתו איטה, עדיין ממתין למלחין שיצליל את יפי מילותיו (ה'דגם השירי' שלי – [א.ה.]):

 

הידמו שמים לספירי עיניך

ה?ת?ד?מ?ה ש??מ?ש? ל?נ?ג?ה? פ??נ?י?ך??

ה?ת?ד?מ?ינ?ה ש?ו?ש??נ?ים פ?ו?ר?חו?ת ל?יפ?י ש??פ?תו?ת?י?ך?

ו?צ?פ??ר?ים ש??רו?ת ל?נ?ע?ם מ?ד??ב??רו?ת?י?ך??"

ובכל-זאת, המחפשים ביטויי אהבה בשירים בני התקופה ודאי ימצאו אותם בזמר "א?ו?ית?יך?" שהקדיש המשורר מנחם מנדל דוליצקי לבת ציון והושר בלחן עממי:

ב??ת צ?י?ו?ן א?ה?ב?ך?,

א?ת?? ח?ל?ד?י, נ?ש?מ?ת?י,

א?ה?ב?ך?, א?ת?א?ו?ך?,

א?ת?? ס?מ?ל א?ה?ב?ת?י.

אף כי עלמות חן לא מעטות נשאו באותם ימים את השם הפרטי "בת ציון", הרי האהובה בשיר אליה מתאווה המשורר איננה אלא ארץ חמדת אבות הנכספת (ומן המפורסמות היא האנלוגיה בין האהובה בשר ודם לבין כנסת ישראל בשירה העברית עוד מתקופת ימי הביניים).

בתקופת חיבת ציון ידעו האוהבים היטב כי קלושים הסיכויים לפלס נתיב אל לב אהובותיהם בנות ציון בשירי אהבהבים בלשונות ניכר, שכונו אז "פזמוני מזמוטין". את ליבן יצליחו לרכוש אך ורק בשירים שדיברו ללב, קרי: שירי ציון. "גרשו מגבוליכם את השירים הנלעגים אסופי חוץ, ושירי ציון היקרים והנעימים יקחו עמדתם" – הפציר בקוראיו אחד מעורכי השירונים העבריים הראשונים של ימי העלייה הראשונה. המורה והמחנך ישראל דושמן, שלימד בראשית המאה העשרים בבתי הספר הכפריים בראש פינה ובמטולה, שורר לעמיתיו ולתלמידיו את זו הקריאה: "שירו נא המשוררים רק שירים מעוררים: שירו לנו משירי ציון."

אנקדוטה קטנה תעיד כאלף מילים על המרת 'רגשות חמות' כלפי האהובה ב'רגשות חמות בעד ציון': על עמוד השער של השירון "כינור ציון" (ורשה תר"ס; השירון שמור עמי) נרשמה הקדשה בכתב יד קליגראפי של צעיר המגיש את קובץ השירים כשי לחברתו:

יעירו נא בך השירים האלה

רגשות חמות בעד ציון ובעד עמנו

ויהי לך הספר הזה מוגש ביחד עם

ברכת רבות ליום הולדך.

מאת רעך המוקירך מאד

מרדכי בישניצר

רק בימי העלייה השנייה, כימי דור לאחר ייסוד פתח תקווה, הושרו בארץ שירי אהבה ראשונים בשפה העברית. עד ראשית המאה העשרים היו בפי אחדים מן המתיישבים רק שירי אהבה ברוסית, ברומנית וביידיש שאותם הביאו מארצות מוצאם, שהרי לאהוב ולחלום נוח יותר בשפת אם. פה ושם התענגו פקידי הברון בין כותלי בתיהם על שירי אהבה צרפתיים, ולא אחת נשמעו שירים כאלה גם בפי תלמידי מקווה ישראל ששפת הלימוד בבית ספרם היתה צרפתית. רק עולי תימן שהשתכנו בכפר השילוח ובפאתי ירושלים, זימרו בד בבד עם "אהבת הדסה" שהיה שיר אהבה לציון, גם מזמרת האהבה של משוררי תימן. אך זמירות אלה הושרו אז בדל"ת אמות העדה בלבד, וטרם חלחלו אל זמרת הארץ.

שירת התחייה העברית הביאה בכנפי רנניה פזמוני אהבה ראשונים מקהילות מזרח אירופה. תחילה היו אלה שירים שמילותיהם כמו גם לחנם הגיעו ארצה מן הגולה, כדוגמת שירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך". אחר כך הגיע גם השילוב: מילים מן הגולה בלוויית לחנים שהותאמו להן בארץ, כדוגמת שירו של זלמן שניאור "יד ענוגה", ופזמוני העם של ביאליק "בין נהר פרת", "יש לי גן".

במקביל החלו מבצבצים ניצנים ראשונים של פזמוני אהבה ארצישראלים ששיקפו את ההווי החדש במושבות, כדוגמת "שיר של נוטרים" המוכר שחיבר קדיש יהודה סילמן. (יצוין כי ביישוב ובזמר העברי אימצו את המושג 'נוטר' לשומרים בשדות ובכרמים עוד בימי העלייה השנייה, כימי דור לפני שהוא זוהה עם ה"גאפירים" – שוטרי משטרת היישובים שנסעו על טנדרים). שיר החיזור המשעשע הזה בנוי במתכונת של דו-שיח בין שומר בכרמים לבין נערה שהוא מזמין אליו לסוכתו:

ב?ו?א?י ה?נ??ה י?ל?ד??ת?י, ב?ו?א?י ה?נ??ה נ?ש?מ?ת?י,

ב?ו?א?י ה?נ??ה ת??מ??ת?י, יו?נ?ת ח?ן ש??ל??י.

ש??ם ש?ו?ע?ל?ים י?ש?, ב??חו?ר טו?ב ש??ל??י,

ש??ם ש?ו?ע?ל?ים י?ש?, ח?ב?יב?י ש??ל??י.

לאורך השיר מביעה יונת החן התמה את חששה מפני המזומן לה ומקשה קושיות, ואילו השומר מחליק לשונו בתשובות מרגיעות. ברי כי השועלים המופיעים בפתח השיר כמו-גם בסיומו והמשקפים את המציאות הארצישראלית של אז, גוררים אל השיר את הנופך האירוטי משיר השירים ("שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר", "ש?מו?ני נוטרה את הכרמים").

הזמר העממי "הוי כמה ציוותה לי אמא" משקף את ק?נ??י האהבהבים שהחלו פורחים בסוכות השומרים ("ש?ו?מ?רו?ת") בכרמים. השיר המונולוגי (מפי הבת) פותח בתיאור ניסיונה הנואש של האם לאסור על בתה להזמין בחורים אל הכרם. המציאות, מתחוור, חזקה מכל איסו?ר:

ע?ר?ב רו?ח? צ?ח י?פו?ח?, ה?ס?מ?ד?ר נו?ת?ן ר?יח?ו,

ו?מ?ב??ין ד??ל??יו?ת ה?ג??פ?ן א?הו?ב?י פ??ל??ס ד??ר?כ?ו?.*

* (עוד על השיר ראו "חדשות בן-עזר" 321).

בשלהי שנות העשרים הצטרף להילולה "שיר השומר" ("למה עזבתיני") של עמנואל הרוסי, שגם בו הוזמנה עלמת החן העברייה אל כרם אהובה? שבמעלה ההר:

א?הו?ב?ת?י,

ב?ו?א?י א?ת??י,

י?ח?ד נ?ע?פ??יל?ה ה?ר?ים.

ש??ם י?ש? ל?י כ??ר?ם

ו?א?נ?י עו?ד ט?ר?ם

ב??צ?ר?ת?י ע?נ?ב?י ב??כ?ו?ר?ים.

שלושת השירים לעיל שנכתבו בארץ, הותאמו למנגינות שמקורן במזרח אירופה.

ערב הפצעתה של העלייה השלישית, זו שהפריחה לא רק את נופי הארץ אלא גם את זמרתה, נולד אחד מפזמוני החיזור הארצישראליים האהובים ביותר, פרי קולמוסו של אהרון פלדמן, תלמיד הגימנסיה הרצליה. "כחום היום על מעיין זך" קראו לו על פי משפט הפתיחה שלו, אך למעשה היה שמו המקורי "בחורשה על גבעות השומרון". היה זה שיר קצבי אהוד ורב תפוצה, שהושר בכל פורום אפשרי: במסיבות רעים, במחנות נוער וגם ברשות היחיד, אך משום מה לא שפר עליו גורלו וללא כל סיבה נראית לעין פשוט נעלם מן הקורפוס המודפס של הזמר העברי.

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן

המילים: אהרון פלדמן הלחן: גרמני

כ??ח?ם ה?י?ו?ם ע?ל מ?ע?י?ן ז?ך?,

הו?ז?ה, חו?ל?ם, ב??צ?ל ה?ס??ב?ך?,

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן

ה?יא הו?פ?יע?ה י?ע?ל?ת ח?ן,

ג??ז?ר?ת ת??מ?ר, ח?טו?ב?ת ש??ן,

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן.

א?ך ר?א?ת?נ?י ו?נ?ב?ה?ל?ה,

פ??ר?ח?ה ל?ה כ??צ?פ?ו?ר ק?ל??ה,

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן

א?נ?י נ?ח?פ??ז?ת??י – הו?י ש??ל??מ?ה

ת??ת?ח?מ??ק?י י?ל?ד??ה ת??מ??ה?

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן

א?ל נ?א ע?ל?ם, א?ל נ?א ת??ג??ע ב??י,

ב??ש?ו?ר?ה ר?ע?ה מ?ב?ש???ר ל?ב??י,

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן

פ??ח?ד א?פ?ח?ד מ?ע?ל?מ?ים,

מ?ה?ג??ב?ר?ים – ח?י?ו?ת ד??מ?ים,

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן.

הו?י, ש??ג?ית?! ל?ב??ך? ט?ע?ה כ??ל?יל!

ע?ינ?י ש??חו?רו?ת, ש??פ?ת?י ח?כ?ל?יל,

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן.

ר?א?ית?יך? ו?ב?ך? ב??ח?ר?ת??י,

א?ת?? ל?נ?צ?ח ל?י, א?מ?ר?ת??י,

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן.

פ??נ?י י?פ?ת?י או?רו?, ז?כ?ו?,

ש??ת??י ע?ינ?יה? ל?י צ?ח?קו?,

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן.

צ?פ?צו?ף צ?פ?ו?ר ו?ב?ד?מ?מ?ה

נ?ש??ק נ?ש??ק?ה ל?י ה?ת??מ??ה,

ב??ח?ר?ש??ה ע?ל ג??ב?עו?ת ה?ש??ו?מ?רו?ן.

ברובד הסמוי של השיר מסתתרת אחת הפרשיות המסעירות והטרגיות ביותר שידעה הארץ בתקופת היישוב (שאמנם לא העיבה על שמחת החיים העולה מן השיר): גירוש תושבי תל אביב באביב תרע"ז (1917), בעיצומם של קרבות מלחמת העולם הראשונה.

ירושלים נכבשה בידי הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל אלנבי חודשים ספורים לפני כן. מרכז הארץ וצפונה עדיין היו תחת מרותה של האימפריה העות'מאנית, שגם אם התפוגגה והלכה, עדיין הטילה מוראה והכבידה עולה על היישוב.

תל אביב פונתה אז מכל תושביה בצו השלטון הטורקי. לא רק אחוזת בית, אלא גם כל השכונות הסובבות אותה. כתשעת אלפים איש ואישה, ביניהם יהודי יפו, הצטוו לעזוב את ביתם תוך שלושה ימים.

"הארמנים נטבחים בהמוניהם" – כתב אבשלום פיינברג זמן קצר לפני כן להנרייטה סולד – "והשאלה המנסרת בחלל האוויר היא מתי יגיע תורנו." אימת חסן בק אחזה בתושבי תל אביב שמיהרו לצאת, מי בעגלות ובכרכרות ומי ששירכו דרכם ברגל למושבות יהודה, השרון, השומרון והגליל. מאות ניספו במגפות וברעב במהלך המסע המפרך ובמחנות העראי שהוקמו בפתח תקווה, בכפר סבא וביתר היישובים.

גם תלמידי הגימנסיה "הרצליה" נאלצו להתפנות. הספסלים והשולחנות הועמסו על עגלות, והתלמידים הסתדרו בשלשות אל מול בניין הגימנסיה, פצחו בשירת "התקווה" ועם דגלים בידם פתחו במסע ארוך ומפרך צפונה, כשבראשם המנהל י"ל מטמן כהן והמורה לספרות המזוקן יוסף חיים ברנר, בן ה-35. שלושה ימים צעדו בדרכי עפר עד שהגיעו לשפיה, ושם, בצל הסבך, בחורשות על גבעות השומרון תקעו יתדם.

הגימנסיה המשיכה ותיפקדה למופת תחת כיפת השמיים. כל קרחת יער נוצלה למיקום של כיתה, והסלע שימש כלוח עליו כתבו המורים בגיר. כך באין מפריע התנהלו הלימודים ונערכו הבחינות במשך חודשים אחדים, כאילו היה זה בית ספר לטבע.

בערבים הסבו התלמידים לערבי שירה ונגינה, שרו מסביב למדורה ואף הביאו פסנתר וערכו קונצרטים. "ערבי שפיה" קראו להם. ובלילות, לפני אשמורת שלישית, היו חומקים אל הכרמים, ושם בין דליות הגפן התקרבו הלבבות והבשילו האהבות.

אותם לילות חמדה בשפיה היו מקור השראתו של תלמיד הכיתה השמינית בגימנסיה אהרון פלדמן, שחיבר בעצם הימים ההם יצירת ביכורים ראויה לכל שבח: פזמון אהבהבים חושני בשם "בחורשה על גבעות השומרון" על פי לחן של שיר לכת גרמני. שיעורי התנ"ך שהרביץ המורה והמנהל ד"ר בן ציון מוסינזון בתלמידיו, טבעו חותמם בשיר העשיר בצירופי לשון מקראיים. כדרך רוב שירי העת ההיא, הוא נכתב עדיין בהטעמה המלעילית האשכנזית.

פזמון חינני זה זכה תוך זמן קצר להתפשט בכל הארץ. אנשי "השומר" שרו אותו בהתכנסויותיהם וחברי 'ניל"י' זימזמוהו בסתרי מחבואם. מתנדבי הגדוד העברי צעדו בסך לצליליו. במשך עשרות בשנים נישא השיר בפי ותיקי היישוב, ולפלא בעיניי שלא נמצא לו זכר בשירונים הרבים שראו אור בארץ מאז ועד היום, והוא אף לא הונצח בתקליטים. מתעדי זמרת הארץ לא יאתרו אותו אלא במחברות זמר פרטיות של אנשי העליות הראשונות ובפנקסי שירים של תלמידים ובני נוער מתקופת היישוב.

ומה עלה בגורלו של המחבר המוכשר?

עם תום לימודיו בגימנסיה התנדב אהרון פלדמן לגדוד העברי ולימים אימץ לו שם עט – "עבר הדני". בשם הזה התפרסם כסופר פורה ("צריף העץ", "המפעל בערבה", הטרילוגיה "נהלולים" ועוד), כמחזאי (מחזהו "שומרים" הועלה ב"הבימה"), כרושם קורותיו של היישוב (ספרי "השומר", "חדרה", "בנימינה", "משמר הירדן", "עם במלחמתו" ועוד) וכמתעד פועלם של אנשי דור המייסדים (קרל נטר מייסד מקווה ישראל, אהרון אייזנברג ממייסדי רחובות, וחיים צימרמן איש הגליל).

בשנת 1972 נפטר עבר הדני והותיר אחריו עשרות ספרים, מאות מאמרים ומחקרים, וגם שיר זמר אחד אהוב ונשכח, שהיום ודאי יעלה חיוך על שפתותינו ואולי גם יעורר בנו את זכר טעם נשיקתה של עלמת חן תמה.