אסטרטגיה מדינית בגרוש מאת שמעון מנדס

מאת: שמעון מנדס | פורסם ב26 בינואר 2008

רק אצל היהודים יש חשיבה אחרת. משום מה, מאז הסכם "השלום" הראשון שישראל חתמה עם מצרים, נבחרינו רדופים כל הזמן על ידי יצר העשייה למען השלום, יהיה מחירו אשר יהיה. מרגע שמנחם בגין מסר את סיני בתמורה לפיסת נייר, כל אלה שבאו אחריו נוהגים בחופשיות יתרה למען מסירת האינטרסים החיוניים של ישראל – והעיקר שיהיה איזה שהוא דוקומנט חתום על שמם ובחתימת ידם. התקדים של חציית רפיח על ידי גבול בינלאומי, לפי דרישה מצרית, כאילו נעלם מעיני המציעים הצעות שלום שונות.

לפני כשנה העלה האלוף (מיל.) גיורא איילנד הצעת שלום שתתבסס על חילופי שטחים בין ישראל ושכנותיה. אם אינני טועה הדברים נאמרו לראשונה ביום עיון שנערך באוניברסיטת תל-אביב . ההצעה לא גררה אחריה תגובות כלשהן, לא מצד פרשנים ו/או מזרחנים, ולא מצד אנשי מדינה. ההצעה תועלה בימים הקרובים בכנס הרצליה. אלא שהפעם, הפורום יהווה שופר גדול לרעיון עוועים, שעלול להכניס את ישראל ומדינאיה , יהיו אשר יהיו, לסד מדיני אינקוויזציוני.

הרעיון המוצע אומר, שמצרים תעביר לפלסטינים רצועת-חוף בצפון מזרח סיני – כהמשך לרצועת עזה; השטח שמצרים תתבקש לספח לרצועת עזה הוא 600 קמ"ר ובתמורה לכך ישראל תצטרך לתת למצרים 150 קמ"ר,צפונית לאילת.
אורך הרצועה יהיה כ-15 ק"מ, ובהמשכה תורשה מצרים לחפור מנהרה באורך של 5 ק"מ עד לגבול הירדני. על ידי כך יהיה למצרים "מעבר בטוח" אל העולם הערבי מזרחית לסואץ. ובא לציון גואל ושלום על ישראל. וגמאל עבד אל-נאצר מתהפך בקבר ישמעאל. (מפת איור מתוך אתר emap וFAZ ).
כדי לצמצם את מידת האיוולת שבהצעה, נצא מתוך הנחה שלא נעשתה שום עבודת-מטה בסוגיה זו. כי אילו הנושא היה נבדק מכל היבטיו, יש להניח שהצעה כזאת לא היתה עולה. שכן בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, בתקופה שמצרים היתה מאוחדת עם סוריה (מדינת קע"ם), לנשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל-נאצר, היתה תחושה ששליטתו בסוריה רופפת. הוא חפש דרכים כדי לחזק את השליטה המצרית בסוריה. מצד אחד הוא חפש דרכים להפיל את משטרו של המלך חוסיין, ולהפוך את ירדן לרפובליקה תחת השפעה מצרית. אלא שבכך לא סגי. נשיא מצרים דרש שישראל תעניק לו פרוזדור יבשתי צפונית לאילת, שיחבר את מצרים עם ממלכת ירדן. הסכמה ישראלית, רמז נאצר, תביא לרגיעה בגבול הרצועה. חוסיין מלך ירדן, עם כל היותו מטרה לחיסול בידי הסורים והמצרים גם יחד – נכנס ללחץ. אלא שבן-גוריון דחה את ההצעה על הסף. והרעיון ירד מן הפרק.

ישראל וירדן שומרות אחת על השניה כ"מדינת חיץ" מפני מרעין בישין ערביים. מסיבה זו עבדאללה הראשון, איפשר לצה"ל הצעיר, בשנת 1949 לרדוף את המצרים אל תוך סיני – מבלי להתערב; נתן לישראל את המשולש בשרון, כדי שקו הרכבת לחיפה יוכל לתפקד, ואת אום אל-פחם ובנותיה בואדי ערה – כדי שעפולה וטבריה לא תנותקנה ממרכז הארץ. לפני מלחמת יום הכפורים, הגיע המלך חוסיין לתל-אביב כדי להזהיר אותנו מפני המלחמה המשמשת ובאה מצד הסורים. ישראל גייסה כוחות שריון בגולן בשנת 1970, כאשר כוחות שריון סורים פלשו לירדן. עקב כך סוריה נסוגה מהר חזרה.

אפילו מארק סייקס, איש משרד החוץ הבריטי, התווכח קשות עם עמיתו הצרפתי, פרנסואה ז'ורז' פיקו, על הגבולות של ארץ ישראל. מארק סייקס דרש שגבולות ארץ ישראל יהיו בני הגנה, ולכן עשה כל מאמץ לעגן את ההגנה בתוואי קרקע טבעיים. עם כל זאת, שגיאה אחת הוא עשה באזור הכנרת, כאשר הסכים שהגבול בצפון-מזרח הכנרת יעבור 10 מטרים מקו המים. הוא צריך היה להתעקש שהגבול יעבור למרגלות ההרים. עד מלחמת ששת הימים, הדייגים של טבריה לא יכלו לדוג בצפון הכנרת, כי הסורים לא איפשרו זאת. אבל היום יש בינינו כאלה הסבורים שבעידן הטילים כבר אין שום חשיבות לשטח.

האם אנו צריכים לסכן את בטחוננו, כדי לפתור בעיית צפיפות אוכלוסין של הפלסטינים? הנסיון מראה שמצרים לא הסכימה לוותר על גרגר אדמה בתמורה ל"שלום", מדוע שאנו נוותר על שטחים חיוניים לנו? יתרה מזאת, האם כל הפעילות הענפה שנעשית בימים אלה במנהרות רפיח, אינן מדליקות נורה אדומה אצל בעל ההצעה? האין הוא מתאר לעצמו איזו העברת כוחות ואמצעים עלולים לזרום שם?

לדאבון לבנו, שכנינו אינם אירופאים, לא דומים ואף לא מתקרבים לאירופאי המצוי. אנחנו חיים באזור הרה-אסונות טבעיים ואנושיים. בנביאים ראשונים כאשר הכתוב מתייחס לנושא השלום עם שכנינו, מצויין "ותשקוט הארץ X שנים". ללמדך, כי מעת לעת יש מלחמה באזורנו. אין זה מקרי שנביאי ישראל הביעו חזונות שלום ומאוויים לשקט כל כך נשגבים. הם ממש ערגו, הייתי אומר כמונו, לשלום. אבל דבר לא השתנה. את החיווי והיבוסי החליפו הסורי והעירקי. הפלישתים הם אותם פלישתים, והמצרים הם אותם מצרים.