עופרת יצוקה 9
מאת: אביתר בן-צדף |14 בינואר 2009
במלחמה אסור לשמח את הפלשתים – קבע דוד המלך בקינתו על שאול ועל יהונתן * על התקשורת במלחמה – להיות כמו שמשון המסכן * תקשורת הנה זירה למלחמה, והזירה החיונית ללוחמה בטרור * על התקשורת במלחמה בטרור * מאמר תשיעי בסדרה *
"באזור באר-שבע נחתו בשעה האחרונה שתי רקטות …" – דיווח קול ישראל במהדורת החדשות של שעה תשע בבוקר ביום ראשון (11 בינואר). איזה ביטוי נהדר. איזו עברית מעולה. אם איני טועה (ואיני תותחן), רקטה יורים. כלומר, אינה יורה את עצמה לדעת. כמובן, לא צוין בידיעה מי ירה את הרקטות האומללות.
הביטוי המכובס היטב מדגים היטב כיצד אנחנו תוקעים לעצמנו כל הזמן גול עצמי.
"כושר ההסברה שלנו מעולם לא היה טוב. חלק ניכר נובע מכך, שבתוכנו אנשי רוח מסבירים לנו ולעולם את עוולותינו …" – כותב לי יואב, ידיד ותיק – "כן, התקשורת אשמה".
והוסיף: "מדוע אינך תוקף את ידידיך בעיתונות הישראלית, שיחדלו להילחם בצה"ל לפחות בעת מלחמה". כפי שכתבתי כבר, הים אותו הים, וכל הממסד שלנו – במלחמה – נראה בטלן כמתמיד. גם הסברתנו.
האם ניתן להילחם בתעמולה הערבית והאנטי-ישראלית (עד אנטישמית)?
תשובתי, אי אפשר לשלוח את הצבא ללחום, מבלי להכין לו את הרקע ההסברתי. קראתי לזה, "הארטילריה של התקשורת", והשוויתי את חשיבותה לארטילריה התקנית.
אלא שחוסר שכל הוא משפט הקיום להתנהלות ממשלת ישראל כמעט בכל התחומים (את משבר המים, את הישגי החינוך, את תאונות הדרכים, את הזקנה החולה במסדרון בית-החולים ועוד כמה דברים "פעוטים" הזכרתי כבר?!). מה שכיניתי פעם – בלי שׁום-שכל (ולא בשׂום-שכל).
אנחנו במלחמה, ושמחת הפלשתים הנה תוגתנו
דוד המלך הסביר לנו את הא"ב להסברה במלחמה. בקינתו המפורסמת על שאול ויונתן, אמר: "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים" (שמואל ב', א', כ').
כמה עשרת עמודים אחר כך בספר הישן והטוב, מסופר על מצור סנחריב, מלך אשור, על ירושלים בימי חזקיה המלך (מלכים ב', י"ח, פסוק י"ג ואילך). "וישלח מלך אשור את תרתן ואת רב-סריס ואת רבשקה מן לכיש … [אל] ירושלים … ויקראו אל המלך [חזקיה] ויצא אליהם אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנה הסופר ויואח בן אסף המזכיר … ויאמר אליקים בן חלקיהו ושבנה ויואח אל רבשקה דבר-נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר אתנו יהודית באוזני העם אשר על החומה. ויאמר רבשקה העל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה הלא על האנשים היושבים על החומה … ויעמוד רבשקה ויקרא בקול גדול יהודית וידבר ויאמר שמעו דבר המלך הגדול מלך אשור …".
כלומר, רבשקה הבין היטב את המסר של דוד המלך: מידע במלחמה נועד לרפות את ידי האויב, ולחזק את ידינו – גם בדמוקרטיה. משמע, אסור לשמח את הפלשתים. אלא שאצלנו נשדדה התקשורת מהעם בידי השדרים בערוצים הציבוריים – בלשון המדע – זו אוּזורפציה – ולשדרים יש סדר-יום (אג'נדה) אחרת. בין השאר, חייבים שדרינו להראות לכל, שהם אנשי העולם הגדול (בהנחה, שאינם תומכי האויב), גם המלחמה.
כלומר, הם יראו בפירוט את האויב, שסובל לכאורה; הם יציגו בצמצום תמונות נקיות של הפגיעה בנו; וידווחו על ירי עלינו מבלי לציין מי ירה.
לא הייתי מעיר, אלמלא הטעות החמורה דלעיל הופיעה בחדשות של קול ישראל, שנחשבות בעיניי לאחד האיים האחרונים של שפיות מקצועית בעיתונות הישראלית. אשתקד קיבלנו עדות בעל-דבר: ד"ר חנן נווה (עורך חדשות ותיק בדימוס בקול ישראל; כיום מרצה לתקשורת במכללת ספיר) הודה, כי "קודם לנסיגה מדרום לבנון, הוא ומגישי חדשות בקול ישראל לקחו על עצמם משימה לא-מוכרזת להוציא את צה"ל מלבנון … [בהמשך הדיון ב'כנס הרדיו' בחיפה] נווה … [אמר,] כי הוא לא ממש מכה על חטא, משום שהדבר נעשה מן הלב בשל המעורבות האישית במתרחש בלבנון – 'שלושה שדרים, אבות לבנים בלבנון, שהחליטו שצריך להוציא את הצבא מלבנון', והכל נבע מתוך דאגה …".
שמשון המסכן
אפשר לפלח את ציבור צרכני התקשורת לשלושה פלחים: קהל הבית, קהל האויב וקהל בין-לאומי. לכל אחד מהפלחים יש להגיש מידע שונה (מבודל). זה מזכיר, כמובן, את עצת ראש הממשלה לוי אשכול לאלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם במטכ"ל, לפני יציאתו למסע לארצות-הברית, אחרי מלחמת ששת הימים, "הצג שם את שמשון המסכן (שמשון דער נעבעכדיקער)".
בהנחה, שממשלת הזדון לא רצתה להודות בכישלונה, שגרם להפגזת יישובי הנגב המערבי – הרי לא הייתה מניעה להציג את ההפגזות בפני הקהל בעולם, כדי לרכוש את אהדתו. זאת היו צריכים לעשות כל שמונה השנים האחרונות; ואולי אף קודם לכן.
"דוגית נוסעת, מפרשיה שניים / ומלחיה – נרדמו כולם / רוח נושבת על פני המים / ילד פעוט הוא ועגום-עיניים / שוטפים המים … למרחק אין-סוף / אם לא ייעורו כל מלחיה / איכה תגיע הדוגית לחוף?" – שר נתן יונתן. אלא שדוגית משרד החוץ לא תגיע, כנראה, לעולם לשום חוף בגלל שמלחיה ישנים שינה עמוקה מים.
לעניות דעתי, גם לא נעשה הרבה להעביר לעולם הערבי ולערביי ישראל את המסרים ההולמים, כדי לרפות את ידיהם.
במלחמה חייבים להתנהג אחרת
אנחנו במלחמה, וזה מחייב את התקשורת להתנהג אחרת. אי אפשר לאזן שידורים, כיוון שאין איזון בין הצדדים. כאן – אנחנו, ושם – הם. כאן צודקים, ושם – לא! הדרישה לאיזון הנה שחיתות מוסרית, או ניוון. כמותה כדרישה להתחשב ברוצח הוריו – כיוון שהוא יתום; או להתחשב באנס, או ברוצח.
במלחמה ייקוב הדין את ההר, ויש רק צד אחד צודק – גם אם זה לא יתאים במיוחד לסדר-היום של השדרים. הצד הצודק הוא הצד, שאני נמצא בו. זה אינו הוגן, אך חיוני. זה אינו תקין פוליטית, אך מחויב המציאות. לכן, העם (שהבין כבר מזמן, שהוא במלחמה ארוכה מאוד על חייו, ושום להטוטי-מלים, או הוזים, לא יסיימוה) דורש, שהתקשורת שלו – זו שמשתמשת בערוצים הממלכתיים (ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10 בטלוויזיה; קול ישראל וגלי צה"ל ברדיו) – תשתתף במאמץ המלחמתי, ותתגייס למענו – דרישה די הוגנת, מבחינתי.
כשזה אינו קורה, והתקשורת מגלה איזון בין הרוצחים – המחבלים – לבין קרבנותיהם – העם די שונא את התקשורת, המצליחה להשתבץ תמיד במקומות האחרונים בכל סקר על אמון ציבורי במוסדות החברה. התקשורת משחקת בסקרים הללו "כיסאות מוסיקליים" עם הכנסת, המתחרה אתה על המקום האחרון ברשימה.
זה קרה במדינות אחרות – שהדמוקרטיה בהן יותר מושלמת מהכאילו-דמוקרטיה שלנו – כמו ארצות-הברית וכמו בריטניה. במדינות הללו סתמו את הפה למי שנחשד בתמיכה באויב (למשל, חברי פרלמנט בריטיים, שייצגו את העניין האירי, ו"לורד האו-האו" במלחמת העולם השנייה; "שושנת טוקיו" בארצות-הברית). ואילו אצלנו, המדינה – כאילו מבלי-משים – תומכת בהפקת סרטים עלילתיים אנטי-ישראליים (עיינו בערך "גן-עדן עכשיו" של האני אבו אסד, למשל, שאינו יחיד בדורו).
טרור ותקשורת
טרור אינו נועד מלכתחילה להסב קרבנות, אלא לשנות מדיניות. זו שיטה אלימה במיוחד ללוחמה פסיכולוגית, שכוונתה לאכוף על היריב יעדים מדיניים. למשל, נסיגה ישראלית (משטחים – כמו חוות שבעה), ויתורים מדיניים, חיסולה של מדינת ישראל ועוד. הרוגים, פצועים, בני-ערובה ושבויים (אני מתחלחל כשאני שומע על "חייל חטוף". חייל נשבה בקרב – גם אם הקרב נוהל בטיפשות תהומית – כמו בפרשות, שאנו דנים בהן) הם רק אמצעים להשיג את המטרה המדינית. יוסף סטאלין הגדירם היטב, "שבבים, הניתזים כשכורתים עץ".
צריך להבין זאת – ואצלנו (בצבא ובמערכת המדינית) לא הבינו זאת לחלוטין – תקשורת הנה זירה למלחמה, והזירה החיונית ללוחמה בטרור – כיוון שהתקשורת הנה זירה מרכזית בלחימת הטרור. הטרור עוסק בגיוס משאבים – כספים, אמצעי לחימה, אנשים ותמיכה – כדי לנהל את פעילותו, ולהצליח בהשגת מטרותיו. זאת הוא משיג באמצעות טפלול (מניפולציה) התקשורת.
במקביל למלחמתו בנו – ובאמצעותה – הטרור נלחם על לבם ועל מוחם של אזרחי העולם. כדי לנצח, הוא צריך לגייסם למענו. כדי לנצחו, צריכים להכותו בזירת התקשורת – בזירה הערבית, בזירה הפלשתינאית, בזירה היהודית, בקרב יהודי העולם ובעולם כולו. ברוב הזירות הללו הובסנו כבר מזמן בנוק-אאוט, או שמנהיגינו זרקו את המגבת הלבנה. כלומר, ברחו באמצע, וויתרו על הקרב.
דמוקרטיה צריכה לנהל מלחמה, תוך ויתור זמני על חירויות מסוימות, כדי לזכות בחירותה. אם החירות חשובה, מוטב להשעותה, כדי ליהנות ממנה לאחר שננצח את הטרור, המאיים עליה. ואני מאמין – בניגוד לתעמולת הכזב, שמפיצה העלית הישראלית – שניתן לנצח טרור. אם תרצו, אין זו אגדה.
טרור הנה מלחמה על התקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל. אנחנו לוחמים בתקשורת (גם ישראלית) מוסתת, שיש בתוכה חלקים רבים, השונאים אותנו, ומייחלים להשמדתנו, או לפחות לביטול מדינת ישראל כמדינה יהודית. אנחנו אשמים בהרבה מזה, כיוון שלא ידענו להציג את עמדתנו. חלק הנו תולדה של אווירה כללית בעולם, שבו "מדוכאים" ו"כיבוש" הנן ססמאות, שאי אפשר להילחם נגדן. תויגנו – גם בגלל כישלון נורא של ממשלות ישראל בהסברה – כמדינה מתועבת, כובשת, שתומכת אוטומטית במעשי הרעים; כלומר, האמריקנים.
לוחמה תקשורתית במחבלים
כדי לנצח במלחמה בטרור, עלינו לנהל מלחמה תקשורתית בארגוני הטרור. חלק מזה הוא לוחמה פסיכולוגית.
אפשר להילחם פסיכולוגית במחבלים, ובעיקר להשמיט את הקרקע מאחורי טיעוניהם. בשביל זה צריך להכיר את הערבים, אסלאם ועוד. כשהמחלקות למזרח תיכון ברוב האוניברסיטאות בעולם – כולל אצלנו – הנן חממה לאנטי-ישראליות ואולי גם לאנטישמיות, די קשה הדבר. נכשלנו אפילו בידע בסיסי על המזרח והבנה של תהליכים מדיניים וצבאיים בו (עיינו בערך מלחמת יום הכיפורים, אך לא רק בו).
חלק אחר הוא פעילות מתמדת ביחסי ציבור (public affairs, במונח האמריקני) – שאמור לעשות דובר צה"ל. מי שמכיר את חטיבת דובר צה"ל יפרוץ בבכי/צחוק. זו פלוגת החוד של יחידה, הכמהה להיות מובסת.
אתן לכם דוגמה נחמדה למה שקורה אצלנו: בשלושים בספטמבר 2000, נהרג כביכול נער ערבי בירי ליד צומת נצרים. קראו לו, כביכול, מוחמד א-דורה, והוא נקלע לאזור כביכול בטעות עם אביו. הדיווח היה של הצלם טלאל אבו רחמה – ערבי, שעובד עבור רשת פראנס 2 הצרפתית. את הידיעה ערך לשידור שארל אנדרלין – יהודי ישראלי, שדרך אגב היה אז עדיין איש מילואים בדובר צה"ל. צה"ל חנטרש חקירה, כהרגלו, והודיע על הבלתי-אפשרי: כוחותיו הרגו בטעות את הילד, והוא מתנצל על כך.
דרך אגב, אם לא שמתם לב, ערבים עד גיל 66 הנם ילדים, ואילו יהודים זכאים לתואר הזה רק עד גיל שמונה חודשים …
"מוחמד א-דורה", הנו שם הקוד לעלילת-דם בזויה, שממשלת ישראל נתנה לה להירקם. במחדליה הגבירה את נזקיה. פרשת א-דורה מלמדת, כנראה, שהעלית הישראלית אינה רוצה לנצח (כפי שנאמר לא אחת במהלך מלחמת לבנון 2 – כולל מפי גיא צור, מפקד אוגדה 162, שאמר, שרק צרות יצרו לנו ניצחונותינו).
זכות הציבור לדעת
למרות שאינה מובטחת ברוב חוקות העולם הדמוקרטי, זכות הציבור לדעת הנה תולדה מתחייבת מהמחשבה הדמוקרטית. היסטורית, הרעיון נקבע בראשונה רק בשנות השישים.
ענף-משנה של יחסי הציבור הנו הסתרת מידע, העלול לסכל מבצעים, או לסכן חיי אדם. את העבודה עושות מחלקת ביטחון שדה/מידע והצנזורה הצבאית. בג"ץ קבע בשנת 1990, כי מותר לצנזר רק מידע, המסכן בעליל חיי אדם.
כפי שאמר הנשיא האמריקני ג'ימס מדיסון, דמוקרטיה מושתת על בקרת הריבון – העם – על השליטים מטעמו. לפיכך, אמורה התקשורת לפעול בשם העם, כדי לדווח לו "דיווח מלא, מתמצת ואינטליגנטי על אירועי היום שחלף".
אלא שאיננו יכולים לייחס לתקשורת את טוהר הכוונות בהגדרות הנפלאות של הנשיאים ג'ורג' ג'פרסון ומדיסון (למרות ששניהם ידעו – כבר אז, לפני מאתיים שנה – שאינה צחה כשלג). התקשורת נעה בין שני קטבים בתפקודה: מחד גיסא, היא עסק מסחרי, שצריך למכור את מוצריו (עיתונים ושטח פרסום), וצריך להיות רווחי כדי לשרוד. מאידך גיסא, היא שירות לאזרח ולאומה. החלק השני בפעילותה – שליחותה – הבטיח לתקשורת הגנה חוקתית. זו התעשייה היחידה, המוגנת חוקתית. בשום חוקה אין חופש התחתונים, ואין חרות הסנדל.
בפועל, הראה כבר בן בגדיקיאן, חוקר תקשורת אמריקני, שהיה עיתונאי, כי התקשורת משרתת את בעלי הונה. היא תמית סיפורים, שמתנכלים למוטביה (לרוב, מפרסמים גדולים), אך גם למקורות המידע שלה. לכן, רק ואשינגטון פוסט חקר לעומק את פרשת ואטרגייט. לכן, אף עיתון לא עושה כתבות מעקב על תחקירים, שפרסם יואב יצחק על ראש ממשלתנו. עורך צריך להיות עולה חדש חסר-דעת מיפן (חיוני – כדי שיידע לעשות חראקירי), כדי לתקוף ראש ממשלה, או שר ביטחון (אם אינו עמיר פרץ, או משה ארנס – שהגיעו מחוץ לממסד הביטחוני). גם מעט מאוד פורסם על שחיתות ועל ליקויי ניהול במערכת הביטחון הישראלית. שאלו כל אחד – הייתה ויש שם שחיתות – כפי שאומר הפתגם האמריקני – שתספיק לזבל את כל חצי-האי סיני.
התקשורת תאבה כביכול לספר הכל – כביכול בשם זכות הציבור לדעת – עד שזה מגיע לענייניה. אז היא יודעת לשמור סוד. כשבמלחמת המפרץ הראשונה, נפל בוב סימון מ-CBS בשבי העיראקי, שתקה התקשורת העולמית. הכול ידעו, שהוא יהודי, והתנאי לשרידותו בכלא העיראקי היה אי-פרסום היותו ישראלי. כך היה גם בשנת 2002, כשדניאל פרל מוול סטריט ג'ורנאל נחטף בקראצ'י. ולא קרה כשמניגיסטו היילה מארים, שליט אתיופיה, התנה את עליית יהודי אתיופיה באי-פרסום הדבר בעיתוני ישראל. הייתה תקלה כביכול; הדברים פורסמו, ועליית יהודי אתיופיה ב"מבצע משה" הופסקה לעשר שנים. כמה יהודים אתיופיים שילמו בחייהם על המחדל?
צריבה תודעתית
קומץ קוראיי יוכלו להגיד, כל סוג של ניהול מידע בידי הממשלה מנוגד לרוחה של דמוקרטיה. ואסכים עם חלק מטענותיהם.
בתוך השיגעון הכללי, שהכניסו לצבאנו שמעון נווה ודוביק תמרי (בין השאר, מייחסים להם את הרצון לא לנצח, שדבק בצה"ל), היה מונח, שנדבק כספחת לרמטכ"ל משה-בוֹגי יעלון, שלא הבינוֹ כיאות: צריבה תודעתית. אכן, כדי לנצח את היריב, מוטב לשכנעו, שאין לו סיכוי … אנשים שפויים – ומנהיגי הטרור הערבי מוסלמי הנם אנשים שפויים (ולדעתי, חלקם חכמים ממנהיגינו) – לא יסתכנו במפלה. בזמן התקוממות הערבים (שאנחנו קוראים לה – כיוון שהחלטנו להפסיד במערכה, במונח ערבי – אינתיפדה – לעומת אבותינו, שקראו להתקוממויותיהם במונח עברי – מאורעות), אכלתי עם חבר אצל שיח' ערבי בגליל. "החזרנו אתכם שבעים שנה אחורה", אמר לי השיח'.
אנחנו מתנהגים כמו מי שהפסידו במערכה; וכך נוהגים בנו. כך, מפרשים אותנו יריבינו. למשל, בהיתר להקרין בארץ את סרט התעמולה ג'נין, ג'נין, המשקר במצח נחושה לגבי אירועי "חומת מגן". מה נלין על מוחמד בכרי, כאשר ערן ריקליס היהודי מעביר מסר אנטי-ישראלי בעץ הלימון, ומשרד התמ"ת מימן סרט הולנדי-גרמני-פלשתינאי (גן-עדן עכשיו של האני אבו אסד), המפאר מחבלים מתאבדים. בשורה זו נזכיר יהודי טוב מאמריקה, שעושה הרבה למען המדינה, סטיוון ספילברג. סרטו הרע, מינכן, מציג את הלוחמה הישראלית בטרור באור מגוחך, ומקשר בינו לבין אחד-עשר בספטמבר. "שני הצדדים טועים", היא מסקנת הסרט מינכן … וספילברג נחשב לאוהד ישראל.
למי שחושבים, שסרט הוא אמנות – אספר, שבתחילת שנות השישים מימנה המפלגה הקומוניסטית של איטליה את הסרט התעמולה הקרב על אלז'יר של ג'ילו פונט?קורוו, שהופק בסיוע ממשלת אלז'יריה, ותורגם לעשרות שפות.
ובאותו העניין של מעשינו/מחדלינו כחול-לבן, ראוי לציין, כי הוצאת מערכות הצבאית טרחה לתרגם לעברית ספר, שאוהד למלחמת הטרור באלז'יריה (מלחמה פראית לשלום לאליסטר הורן), והרמטכ"ל רפול הורה לחלקו כשי לכל קציני צה"ל.
התקשורת מאמצת את עמדת הטרור
התקשורת הממלכתית שלנו נותנת חינם זמן שידור לטרוריסטים; וכל שטות שלהם זוכה לכותרות. לפחות, שישלמו – כמו כל מפרסם הגון.
מנהיגי טרור הופכים למרואייני-על, שהתקשורת רצה אליהם, ומתחננת לראיינם – גם אם אין להם מה להגיד. בשנת 1980, התפטר פורד רואן, כתב הפנטגון של NBC, כיוון שהרשת שלו נענתה לדרישות של "משמרות המהפכה" באיראן להעמיד לרשותם זמן שידור – כתנאי לאפשרות לראיין בני-ערובה אמריקניים בטהרן. כיום, כולם שכחו את לקח אחד-עשר בספטמבר, ומשחרים לשמץ מידע, שיעניקו הטרוריסטים – רצוי בריאיון בלעדי.
כשאוסאמה בין לאדן, או יאסר ערפאת, התראיינו בתקשורת האמריקנית, או בתקשורת הישראלית, בהתאמה, הם דרשו – וקיבלו – זכות לא להישאל שאלות מביכות; ולמעשה, ניהלו נאום, ולא ריאיון. לשום מרואיין אחר לא ניתנה פריווילגיה כזו. לשום גורם אחר – ובעיקר, לא ממשלות – לא ניתנת הזכות, שקומוניקטים שלו יוקראו מלה במלה בתקשורת.
למה התקשורת עושה זאת?
א. פחד מתחרות, המוגבר על-ידי הימצאות טכנולוגיה מתקדמת לטלקומוניקציה, המאפשרת שידור "חי" בזמן אמיתי.
ב. אהדה לטרור
ג. טיפשות
ד. רוע-לב.
ה. תסמונת סטוקהולם
זוכרים את פיטר ארנט, ששידר מבגדאד במלחמת המפרץ הראשונה ובתחילת מלחמת המפרץ השנייה? לפני כמה שנים התברר, שרשתCNN הגיעה להסכם עם סאדם חוסין: תמורת הזכות לשדר מעיראק, שידרה רק דברים אוהדים לו ולמשטרו. יתר על כן, במארס 2003, התראיין ארנט לטלוויזיה העיראקית, ודיבר בעד המשטר בבגדאד ונגד ארצות-הברית. התברר, שזה חלק מהתשלום לסאדם חוסין תמורת הזכות לשדר מעיראק. דעת הקהל בארצות-הברית יצאה נגדו, והוא פוטר מייצוג נשיונל ג'יאוגרפיק, NBC ו-MSNBC.
בסוף שנות השבעים, שלח ניו יורק טיימס לביירות את תומאס פרידמן, כדי שיעמוד בראש משרד העיתון בעיר, כשברור לכול, שהוא יהודי. בעולם, "פרידמן" זה כמעט כמו "כהן". בנוסף, מאחורי פרידמן רץ שובל של שמועות, שהיה צוער ב-CIA. הפלא ופלא (פעם קראו לזה, חזיז ורעם), היהודי שרד שלוש-ארבע שנות שירות בביירות. איך? דיווחיו אהדו את המחבלים, והמעיטו בנזק, שהמיטו על לבנון. כתבתי כבר, שאויבינו חכמים?
איך תסבירו את הכתבים הישראליים, שהתרוצצו בחוצות עזה לפני "עופרת יצוקה"? אלמלא שירתו את תעמולת חמא"ס, כבר מזמן היו מחסלים אותם. שם אין אי-סדר דמוקרטי כמו אצלנו. פה רבים כל שועי המדינה על הזכות להתראיין לאל-ג'זירה, שמשמשת אליבא דכולי עלמא מסלקה לתעמולת הטרור.
הסוף הברור של "מסמך שפיים"
אצלנו, כשיש פיגוע, העיתונים מתחרים ביניהם מי יביא יותר דם, סבל וזוועה – גם בניגוד לתקנות האתיקה של אגודת העיתונאים. כאילו זה מוכר יותר עיתונים. ואפילו אם זה נכון – למה?! איפה האחריות החברתית של עורכי העיתונים ושל מוסד התקשורת?! השוו למה שקרה בעיתוני בריטניה לאחר הפיגועים בלונדון בשבעה ביולי 2005. האיפוק הבריטי – כמו הימנעות מזוועה בעיתונים האמריקניים לאחר אחד-עשר בספטמבר – נחשבים בתקשורת הישראלית לסימן לרמתה הנמוכה של התקשורת האמריקנית, או הבריטית.
אם לא נדווח על הזוועה – יילך הציבור לערוצים אחרים, קובע התירוץ העיתונאי, או שיאזין לרשתות זרות. כיוון שאני מעריך מאוד את גודל הבוּרות של הישראלי המצוי – איני חושב, שזה יקרה.
כמה מכם ראו אירוע טרור?
מחקר בפסיכיאטריה מצא, ששידור של אירוע טרור, משפיע על דעתנו כמו נוכחות באירוע טרור. ובנוסף, שידור חוזר של אירוע טרור אינו נחשב כמשהו ישן, אלא משפיע עלינו כמו שידור של משהו חדש. רשתות הטלוויזיה יודעות זאת, ולמרות זאת, משדרות ללא הרף שידורים חוזרים של אירועי טרור – כיוון שהן ב"גל פתוח", ואין להן דבר אחר לשדר, כדי למלא את הזמן. אז מקשקשים ומקשקשים, ומריצים שוב ושוב את הסרטים הישנים.
ולא אדבר על שידור של תמונות זוועה – כפי שהיה בדיזנגוף (ולא היה באחד-עשר בספטמבר, או בשבעה ביולי), או על תמונה של שוטרת הרוגה (בפיגוע בנווה-יעקב), שצוותי הרפואה שכחו לכסות את גווייתה העירומה.
התקשורת נמצאת בקרב נואש על רייטינג, כדי לקבל עוד הכנסות, ואנחנו קרבנותיה. ראשית, אתמה מדוע משתתפת התקשורת הממלכתית – קול ישראל, גלי צה"ל והערוץ הראשון – במרוץ העכברים הזה, שפוגע בכל חלקה טובה. גונבים מאתנו אגרה, כדי שתשוחרר רשות השידור מאימת הרייטינג. אך אצלנו, בישראבלוף, גונבים אגרה מכל אזרח, ונלחמים על עוגת הפרסום באמצעות הצהבת השידורים.
שנית, ידיי לא היו במעל. בשנת 1997 ניסיתי עם אחרים, במרכז ההארחה של קיבוץ שפיים, להתוות מדיניות לסיקור אירועי טרור. קוראים לה, מסמך שפיים, והיא נמצאת לתפארה באתר מכון ICT, ורק שם. התקשורת הישראלית דחתה אותה מכל וכל.
בטורקיה, מאמצת התקשורת קווי מדיניות דומה, שתאפשר סיקור הוגן ולא פוגעני בעת אירוע טרור.
כנראה, אין ברירה, ורק לחץ של דעת הקהל – או חקיקה, שאני מתנגד לה – יביאו לאימוץ מדינות נבונה בארץ. אני חסיד של ויסות עצמי של התקשורת – כיאות לציבור בוגר.
אבל בישראבלוף, כמו בישראבלוף: ראינו מה אירע במלחמת לבנון 2. הציבור מחה, והתקשורת נזעקה לתחמן אותו. מועצת העיתונות בראשותה של השופטת לשעבר דליה דורנר כינסה בדחיפות (מטאטא חדש מטאטא היטב …) ועדה, שדנה בנושא, והסבירה, בסיועו של צה"ל, שבעצם לא אירע כל דבר רע. דרך אגב, זו אינה מסקנתו של קורא תמים בדו"ח וינוגרד.
ועוד בעיות
סוגיה אחרת – שקשה לפתור – הנה ייצוג הטרור בפרלמנט של העם המותקף. לא אפרט את המצב אצלנו. כולכם מכירים אותו. בבריטניה אסרו על מנהיגי הטרור – כולל חברי הפרלמנט שבהם – להופיע ב-BBC בקולם, כדי לצמצם יכולתם לעשות תעמולה. בספרד העיפו מהפרלמנט את המפלגה, התומכת במחתרת הבאסקית ETA.
באותה ההזדמנות חשוב להזכיר, כי האזנה לדרשות אימאמים יכולה ללמד על תעמולת טרור. בישראל, רובם עובדי מדינה. אז מה?!
אלא שבמקומות מסוימים – למשל, ארצות-הברית – התערבות שלטונית בניהול כנסייה מנוגדת לחוק. באותה המידה, בדיקה של חשבונות צדקה ושל קרנות צדקה דתיות יכולה להיות מנוגדת לחוקה, וממשלת ארצות-הברית עושה זאת בהתמדה לאחר שמצאה, כי חמא"ס ולא רק הוא מנהלים גיוס כספים במסווה של פעילות תרבות וצדקה במסגדים.
ואם רציתם לתמוה – הרי לכם חומר למחשבה: כל חודש מעבירה מדינת ישראל, דרך מעברי הגבול, מיליוני שקלים במזומן לממן את הרשות הפלשתינאית – כמובן, כדי לסייע לה באחזקת מנגנון הרשות. בפועל, מדינת ישראל מממנת טרור ביודעין. המדינה שלנו, ששולחת את חייליה להיהרג בלוחמה נגד טרור, ומפקירה את אזרחיה לטרור, הנה המדינה היחידה במערב, שמעבירה בגלוי הון עתק למימון ארגוני הטרור.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.