"סינדרום אוסלו" והתקפת הטרור בנורווגיה
מאת בארי רובין | 31 ביולי 2011, הופיע במקור בבלוג "רובין ריפורט"
אחד ההיבטים הרגישים ביותר בנושא הרגיש של ההתקפה הטרוריסטית הרצחנית בנורווגיה על ידי תוקף מן הימין היא האירוניה הבאה: מחנה הנוער הפוליטי שאותו הוא תקף עסק באותה העת במה שהיה במהותו (למרות שהנופשים במחנה לא ראו זאת בדרך זאת, כמובן) בתכנית פרו-טרוריסטית.
המחנה שנוהל על ידי מפלגת השמאל הנורווגית, עסק בתעמלנות למען שבירת המצור על משטר החמאס הטרוריסטי ברצועת עזה ולמען הכרה מיידית במדינה פלשתינאית מבלי לדרוש מיישות זאת לעשות דבר שימנע ממנה להפוך לבסיס טרור נגד ישראל. הם גיבו והצדיקו כוחות אשר ביצעו מעשה טרור נגד ישראלים ורצחו אלפי אנשים כמותם.
אפילו איזכור האירונייה הזאת כרוך בסכנה היות ועלול מאן דהוא לחשוב כי הקורבנות "קיבלו את מה שמגיע להם". בשום מקרה אין הצדקה לרצח הקורבנות על ידי טרוריסטים. אפילו לא קורבנות שחושבים כי קורבנות של טרוריסטים אחרים קיבלו את "המגיע להם". בשום מקרה ודרך אין הצדקה למעשה טרוריסטי מחריד. ההיפך הגמור הוא הנכון: שיעור חיוני אך נשכח העולה מן האירוע עשוי להציל חיים בעתיד.
אפשר לציין אותו בשם סינדרום אוסלו.
סינדרום שטוקהולם נקרא כך בעקבות אירוע שבו בני ערובה שנלקחו על ידי קבוצה טרוריסטית הפכו במהירות לתומכי אותה קבוצה. שילוב של הפחדה (ששכנעה את אותם קורבנות שהם חברים של הטרוריסטים או שיהרגו אותנו)ף פסיכולוגיה אנושית (הקרבה וההכרות עם האנשים ועם סיפורם העצוב – ללא קשר אם הוא נכון או לא – והתעוררות האהדה); ואידאולוגיה (היותך מחזיק – או המחשבה שאתה מחזיק – ברעיונות משותפים ותחומי עניין משותפים עם התנועה הטרוריסטית).
ואז היה גם תהליך אוסלו, המאמץ בשנים 1993-2000 לעשות שלום בין ישראל לפלשתינאים. בהתבוננות לאחור, ניתן לראות זאת כנסיון לפתור קונפליקט על ידי הצעת הטבות רבות לאלו שמעדיפים לדחות את ההצעות, בהאמינם כי יוכלו להשיג ניצחון טוטאלי באמצעות אסטרטגיה הכוללת טרור כמרכיב מרכזי. רבים במערב – במיוחד בנורווגיה – חושבים שהתהליך כשל רק בגלל שלא מספיק הוצע ומצדיקים את הצד והאיסטרטגיה הטרוריסטית.
סינדרום אוסלו כולל את כל הדברים הללו אך כולל גם עוד דבר מעבר לכך, אחד הדברים המסוכנים ביותר שאתה יכול לעשות ביחס לטרור הוא לגרום לו להופיע כהצלחה פוליטית ומתוך כך כאילו הוא דבר גדול ורב חשיבות לעשותו. זאת משום שטרור אינו אידאולוגיה או תנועה אלא אסטרטגיה בלבד: לרצוח בלתי-לוחמים באופן שיטתי ומכוון למען מטרות פוליטיות על מנת לגרום לאוייביך להיכנע ולצד שלך להריע ולהצטרף למאבק.
אם תעשה זאת, האם אחרים, ובכלל זאת הקרבנות, יחששו כל כך מהטרור עד כי יתנו לך את כל מה שאתה דורש? האם הם יתעלמו מן ההשלכות המוסריות ויתמכו בך למרות הכל? האם תוכל להצליח לשכנע בטיעון כי אתה כה מדוכא עד כי הדבר מצדיק טרוריזם, כפי שמשתמע מדברי השגריר הנורווגי כי כך הדבר באשר לטרור נגד ישראל לאחר הרצח במחנה הקיץ? האם אפשרי לעסוק בטרור ויחד עם זאת לשכנע את רוב העולם כי קורבנותיך הם הטרוריסטים האמיתיים?
בתמונות: נוער מפלגת העבודה הנורווגית מפגין את תמיכתו בחרם על ישראל בפני שר החוץ הנורווגי בעת ביקור במחנה מספר ימים לפני הטבח. מקור: politisk.no
על פי הדיווח במעריב אמר השגריר: "הפלסטינים שתוקפים את ישראל באמצעות פיגועים. לא משנה כמה זה לא מקובל ונורא, הם עושים זאת במטרה מוגדרת הקשורה בכיבוש הישראלי. יש שם יסודות של נקמה בישראל ושנאה לישראל. … אנו הנורבגים רואים את הכיבוש כסיבה לטרור נגד ישראל. נורבגים רבים עדיין רואים את הכיבוש כסיבה להתקפות בישראל. מי שתומך בזה, לא ישנה את דעתו בגלל ההתקפה באוסלו".
אם תוכלו להשיב על חלק משאלות אלו בתשובה "כן" הרי שטרוריזם הינו אפשרות עבורכם. כמובן, לא כל ראיית עולם או תנועה ישתמשו בטרור אך עבור אלו המשתמשים בטרור מדובר בנושא מעשי לחלוטין אם השימוש בטרור יוביל לגינוי וסופו בכך שתהרג בעצמך או שתהפוך לדמות בינלאומית נערצת ותקבל סכומי כסף גדולים.
סינדרום אוסלו ניתן להגדרה כמנוגד לסינדרום שוטקהולם. במקום להיות מטרה לטרוריסטים ואז לשנות את עמדותיך על מנת לתמוך בצד הטרוריסטי, משמעותו – באופן פרטני, כחלק מתנועה, או כמדינה שלמה – לתמוך בצד הטרוריסטי ואז להפוך ליעד לטרור.
הנה ארבע דוגמאות לטרור שנתפס ככישלון וגווע מעצמו:
– הרעיון שטרור עובד נוצר על ידי גראצ'וס בביוף, מהפכן צרפתי ועיתונאי שטבע את המונח בשנת 1793. כמה חודשים לאחר מכן, עמיתו הקומורד פייר-פול רוייר-קולארד, תיאר את הטרור, "הדרך היחידה לעורר את האנשים ולהכריח אותם להציל את עצמם," בדיוק מה שהטרוריסטים של היום חושבים. בביוף הוצא להורג, והרעיון יצא מן האופנה למשך עשורים רבים.
– בשנות התשעים המאוחרות של המאה העשרים טרוריזם שמאלני או לאומני עסק ברציחות ובהפעלת פצצות באירופה ומעט בצפון אמריקה.
– הטרוריזם של אמריקה הלטינית בשנות ה-60' וה-70' של המאה העשרים כשל מלהשיג מהפכה ודוכא.
– טרור אירופאי בשנות ה-70' וה-80' של המאה העשרים הניע מעט אהדה.
בניגוד לכך, טרור במזרח התיכון (פלשתינאים לאומנים רדיקלים ואיסלמיסטים) נהנה מהרבה תמיכה מקומית ובהצלחה פוליטית אפילו במערב. זמן קצר לאחר ההתקפות של ה-11 בספטמבר, עוזר של אוסמה בינלאדן, אבו עובייד אל-קורשי, ציין כיצד הטרור הפלשתיני העניק השראה להתקפה על אמריקה: מיליוני אנשים ברחבי העולם שמעו את טענות הפלשתינאים ואת דרישותיהם; "אלפי פלשתינאים צעירים" הצטרפו לאש"פ.
יאסר עראפת עסק במשך עשרות שנים בטרור, זכה לתרועות באו"ם – לאחר נאום בו הוא איים ברציחות נוספות – ואז בילה עשורים נוספים כטרוריסט, לאחר מכן הפך לראש מדינה וירטואלי וזכה בפרס נובל לשלום. מדוע שאחרים לא יחלמו כי הדרך לניצחון מרוצפת בגוויות של אזרחים שנרצחו בכוונה תחילה?
אם רציחות טרוריסטיות של החמאס והאיסלמיסטים לא מנעו את המנהיגים בעלי הכוונות הטובות של נורווגיה מלראות אותם באהדה כמקופחים, עשוי גם מקומי מרושע לחשוב כי הפעולה הטרוריסטית שלו תזכה אותו באהדה ותשנה את הפוליטיקה האירופאית. אחרי הכל, היא כבר שינתה את המזרח התיכון ואף זכתה להכרה מן התקשורת המערבית, האינטלקטואלים והממשלות.
כאשר השגריר הנורווגי לישראל מבדיל בין טרור "רע" בנורווגיה לבין טרור "מובן" נגד ישראלים האין הדבר פותח דלת גם לאדם בנורווגיה החושב שארצו "נכבשת" על ידי שמאלנים ואיסלמיסטים?
במובן זה, הדבר החשוב ביותר ביחס לטרור בנורווגיה הוא לא שהוא מגיע מאגף ימני או אנטי-איסלמי, הדבר החשוב ביותר הוא שהוא מאמין שהטרור יפעל לטובת מטרותיו. אחרי הכל, אם הוא היה מחזיק בכל אמונותיו אך היה חושב שרצח מכוון אינו אסטרטגיה טובה, איש לא היה נרצח על ידי פעולותיו.
כמובן, הוא היה בלתי מאוזן נפשית אך עדיין היה לו בסיס לדמיונותיו. מה שהוא לא הבין הוא שאירופאים רבים מקבלים טרור נגד ישראלים או אפילו אמריקאים: מעטים מאד יריעו עבור טרור נגד אירופאים.
מלבד זאת, אנשים רבים העניקו לו את הרעיון כי טרור ישנה דעות, יזכה בתמיכה, ויוביל לניצחון. אלו לא היו האנשים שאת הבלוגים שלהם הוא ציטט מספר פעמים במניפסט בן 1500 העמודים שלו ואשר מגנים באופן מפורש אתהשימוש באלימות. הם רק נתנו לו רעיונות. היו אלו הטרוריסטים המצליחים ומאפשרי דברם במערב אשר העניקו לו את האסטרטגיה שהוא חשב כי תפעל ואותה יישם.
ועוד דבר אחד. אחד הניצולים הצעירים של ההתקפה הטרוריסטית במחנה בנורווגיה הסביר: "חלק מחברי ניסו לעצור אותו [את הרוצח] על ידי דיבור עימו. אנשים רבים חשבו שזה הוא מבחן… והשוו את זה לחיים בעזה. לכן הרבה אנשים ניגשו אליו וניסו לדבר עימו, אך הם נורו מייד".
הוא צודק אך בדרך שונה מאד מן הדרך בה הוא חושב. המצב היה דומה יותר לדימוי החיים בישראל כאשר הנך מטרה לטרוריסטים פלשתינאים או לבנונים אשר אינם מוכנים לדבר איתך או לחוס על חייך. אך אלו האנשים כמו הקורבנות בנורווגיה המבקשים מן הישראלים "לעצור" את הטרוריסטים בעזרת "דיבורים" עימם.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.