ישראל, גאורגיה וטבע האדם מאת קרוליין גליק

לגאורגיה יש מספר צינורות נפט וגז החוצים את שטחה מארביז'אן לטורקיה, המרכזי בהם הוא צינור באקו-טיביליסי-שיהאן.יחד הם מובילים יותר מ-1% מאספקת הנפט העולמית מהמזרח למערב. בתקובה לפלישה הרוסית, הודיעה בריטיש פטרוליום (BP ), בעלת הצינורות כי היא תסגור אותם.

משמעות הדבר הוא שרוסיה ניצחה. בעתיד אותה כמות של נפט וגז יובלו דרך רוסיה או דרך גאורגיה תחת נדיבות השליטה של כוחות רוסיים "שומרי שלום" שיוצבו לצמיתות בגורי. למערב אין כעת כל ברירה אחרת מאשר לפייס את רוסיה אם הוא מעוניין לקבל את הנפט שלו מהקווקז.

השליטה הרוסית על עורקי הנפט הללו מייצגת איום משמעותי לאינטרסים האיסטרטגיים של המערב בדומה לכיבוש של כווית על ידי סאדם חוסיין לפני 18 שנה, מה שהשתנה הוא תגובת העולם. לפני שמונה עשרה שנה, הובילה ארה"ב קואליצייה בינלאומית תחת מנדט האו"ם על מנת להביס את עיראק ולמנוע את התוקפנות של סאדם. כיום המערב מעודד את גאורגיה להיכנע.

אם בשל אפיסת כוחות מהקרב הפנימי על המלחמות באפגניסטן ועיראק, תלות בספקי נפט רוסים, משקעים בלתי מוצדקים של האמונה כי רוסיה תתיצב לצד המערב בעימות עם תוכנית הנשק האטומי של איראן, או העדרה של אפשרות קלה להגנת גאורגיה, המערב ברור במוצהר כי נכון לגמרי לקבל את השליטה הגמורה של רוסיה בספקי הנפט ממרכז אסיה.

חרף ההצהרות החזקות שהוכרזו ביום רביעי על ידי בוש ורייס, המערב נקט בשני צעדים הפוכים שהעידו בבירור על מוכנותו לקבלת צעדה של רוסיה. ראשית, הנשיא הצרפתי ניקולא סרקוזי ערך תיור תיווך מצולם למוסקבה וטיביליסי ביום שלישי. ושנית הייתה התגובה האמריקאית לדיפלומטיית הדילוגים של סרקוזי ביום רביעי.

מאמצי התיווך של סרקוזי סימנו לא פחות מאשר את נטישתה של גאורגיה על ידי אירופה. במהלך ביקורו במוסקבה, בה נפגש עם הדיקטטור הרוסי ולאדימיר פוטין ועם בובת המק'קארתי שלו, "הנשיא" דימיטרי מדבייב, הסכים סרקוזי למסמך בן שש נקודות המציב את התנאים להפסקת אש ואת הבסיס לשיחות "שלום" שיעקבו אחריה.

ששת הנקודות במסמך כוללות את העקרונות הבאים: אי-שימוש בכוח; הפסקת אש; ערבות לכניסת סיוע הומניטרי; התכנסות הצבא הגאורגי במחנות; המשך ההצבה של כוחות רוסיים בדרום אוסטיה ובאבחזיה, ובכל מקום אחר אליו הם רוצים להגיע; ודיון בינלאומי על המעמד הפוליטי של אבחזיה ודרום אוסטיה.

כתב מה"פרנס ליברסיון" העיר, כי על ידי הסכמה למסמך צרפת נטשה את הנחת המוצא כי על רוסיה לכבד את שלמותה הטריטוריאלית של גאורגיה. מעבר לכך, בהשארת כוחות רוסיים במדינה ובהענקת הזכות להתפרס בכל מקום אותו הם רואים כהכרחי, קיבלת סרקוזי את השליטה הרוסית על גאורגיה. בקרקוע כוחות גאורגיה בבסיסיהם, (או מה שנותר מהם אחרי שרוב הבסיסים המרכזיים נהרסו או נכבשו על ידי הכוחות הרוסיים), מתכחש מסמך סרקוזי לזכותה של גאורגיה להגן על עצמה מתוקפנות רוסית עתידית.

בהופעתם ביום רביעי, גם בוש וגם רייס שיבחו את מאמצי סארקוזי ורייס הסבירה כי ארה"ב מעוניינת בהמשך מאמצי צרפת לתיווך בין רוסיה וגאורגיה. למרות ששני המנהיגים האמריקאים התעקשו על ההכרח לכבד את שמירת שלמותה הטריטוריאלית של גאורגיה, איש מהם לא הציע שום כיוון להגשמת יעד זה. איש מהם לא הסביר כיצד יעד זה מתיישב עם הסכם הפסקת-האש בתיווך הצרפתי המעניק גיבוי בינלאומי לכיבוש הרוסי של המדינה.

תגובת המערב מלמדת אותנו שלושה דברים בסיסים לגבי טבע המדיניות העולמית. ראשית היא מלמדת אותנו כי "לגיטימיות בינלאומית" מוגדרת לא על ידי דבקותה של מדינה בחוק הבינלאומי ולא על ידי ברית עם מעצמות. לגיטימיות בינלאומית מוגדרת, לכן, על ידי מספר הדיוויזיות שמדינה מחזיקה.

לאחר שרוסיה פלשה באופן בלתי חוקי לגאורגיה, נציגי ממשל אמריקאים ואירופאים כמו גם המועמד הדמוקרטי לנשיאות, הסנטור ברק אובמה רמז כי לרוסיה הייתה זכות לגיטימית לפלוש, כאשר הוא התייחס בטעות לדרום אוסטיה כ"שטחים במחלוקת".

בעוד דרום אוסטיה ואבחזיה הם מחוזות בדלניים, הריבונות עליהן אינה מוטלת במחלוקת. הם חלק מגאורגיה. גאורגיה פעלה באופן חוקי כאשר היא ניסתה להגן על הטריטוריות שלה מפני אלימות בדלנית ביום שישי האחרון. רוסיה פעלה באופן בלתי חוקי כאשר היא פלשה. אך חוץ מהממשלה הגאורגית עצמה, איש לא הבחין בהבדל בסיסי זה.

"אין לנו את הזמן  להיכנס לדיון ארוך על האשמהכעת", אמר שר החוץ הגרמני פרנק וולטר שטיינמאייר ביום שלישי.

"אל לנו לבצע כל שיפוט מוסרי על המלחמה הזאת, זה הדבר בו אנו מעונינים", הסביר שר החוץ הצרפתי ברנרד קושניר, והוסיף, "אל תשאלו אותנו מי הטוב ומי הרע כאן".

ובנוסף על כך העובדה כי גאורגיה עשתה כל מאמץ של ליברליזציה ודמוקרטיזציה של חברתה ושל שיטתה השלטונית על מנת להיות לבת ברית נאמנה לארה"ב. היא שלחה כוח משמעותי לעיראק, אפגניסטן וקוסובו. רחוקה מלהשיב טובה, בשעת צרתה של גאורגיה, כל מה שארה"ב החליטה לעשות היה לתת לכוחות הגאורגים בעיראק טיסה חינם הביתה. העובדה שהממשל אינו מתכוון להגן על בת הברית הנאמנה שלו הובהרה ביום רביעי אחה"צ כאשר הפנטגון הכחיש בחריפות את הטענות הגאורגיות כי ארה"ב תגן על נמלי התעופה והים הגאורגיים מפני תוקפנות רוסית.

ההכחשה הבוטה של הפנטגון של כל תוכנית להחזרת הריבונות הגאורגית היתה אחת ההצהרות האמינות הראשונות שפורסמו על ידי מחלקת ההגנה האמריקאית בנוגע לעימות. זה לקח לארה"ב ארבעה ימים להכיר בתוקפנות הרוסית מעבר לדרום אוסטיה. אפילו כאשר שיירות של עיתונאים הופגזו, בתי אזרחים הופצצו, ובסיסי הצבא הגיאורגי נהרסו על ידי הכוחות הרוסים בגורי, אמר נציג ממחלקת ההגנה, "אנו לא רואים דבר שתומך בטענות שהם [הרוסים ] נמצאים בגורי. אני לא יודע מדוע הגאורגים אומרים את זה".

השיעור הכללי העולה מטענות הבורות של וושינגטון הוא שהמציאות עצמה אינה מעניינת את עושי המדיניות הנחושים להתעלם ממנה. דרך השקרים הברורים, הצליחה וושינגטון להצדיק את חוסר המעש מכל סוג כלפי רוסיה ואי ההתייצבות להגנת גאורגיה עד לאחר שרוסיה כפתה על גאורגיה להסגיר את ריבונותה באמצעות התיווך הצרפתי.

הנכונות האמריקאית והאירופאית להניח לגאורגיה ליפול למרות חשיבותה האיסטרטגית, למרות העובדה שהיא פעלה לגמרי במסגרת החוק הבינלאומי, ולמרות קירבתה האידיאולוגית ונאמנותה להן תהיה בעלת השלכה עצומה ליחסי המערב עם אוקראינה, המדיניות הבלטיות, פולין והרפובליקה הצ'כית. גלי ההדף המשניים לא יהיו מוגבלים לאירופה. הם יהדהדו גם במזרח התיכון. הפעם, ישראל צריכה לשים לב למה שהתברר.

בשנותיה המוקדמות של ישראל, בעוד זיכרון השואה עדיין טרי בתודעות מנהיגיה, ישראל ייצבה את עמידתה האיסטרטגית על קבלת העובדה כי הכוח הרך של לגיטימיות בינלאומית, הסכמי שלום, בריתות ואינטרסים משותפים נחשבים רק בנוכחות כוח צבאי קשה. אנשים מסוגו של דויד בן-גוריון זיהו כי מה שהיה מיוחד מיוחד בשואה הוא לא הנכונות של בנות הברית לשבת מן הצד ולהתבונן בזוועה המתחוללת אלא סדר-הגודל של הזוועה שלמניעתה הם לא עשו דבר. לשבת בחוסר מעש ולהמנע ממניעת הרס של אומה חפה מפשע היה מאז ומעולם ממנהגם הנורמלי של האומות.

למרות זאת, בחלוף הזמן, ובמיוחד לאחר ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, הראייה היסודית הזאת של העולם כפי שהוא אבדה. היא עומעמה בתדהמה הישראלית שבגילוי כוחה. והיא עורפלה עוד יותר לאחר המלחמה כאשר הסובייטים והערבים החלו להפיץ את המיתוס של התוקפנות הישראלית. בשנים האחרונות, ההבנה כי הערבות היחידה להישרדותה של ישראל היא יכולתה להביס את כל אויביה באופן נחרץ נשכחה לגמרי על ידי רוב מנהיגי המדינה והאליטה האינטלקטואלית שלה.

מאז 1979 ובעוצמה גוברת מאז 1993, מנהיגי ישראל נטו לפייס כל אחד החל מהמצרים והמשך בפלסטינאים, הסורים והלבנונים, קראו להכללת ישראל בנאט"ו, או להצבת כוחות מערביים על גבולותיה או עסקו בשתדלנות בוושינגטון למען ברית אסטרטגית רשמית. הם טענו כי כוחות אלו ובריתות אלו יסירו את נטל ההגנה העצמית מעל למדינה במקרה של התקפה מצד השכנים לאחר שניתן להם את השטחים הנחוצים למען ניהול מלחמה נגדנו.

זה מעולם לא שינה למנהיגים אלו שאף אחד מהכוחות הרבים שהוצבו לאורך גבולותינו מעולם לא הגן עלינו. העובדה היא שבמקום להגן על ישראל, הם שימשו כמגנים אשר מאחוריהם בנו אויבינו את כוחותיהם ולאחר מכן תקפו אותנו לא הותירה כל רישום. במקום זאת, מנהיגינו טענו כי ברגע שנגיע לצורה הראויה של פייסנות כולם יקומו להגן עלינו.

אם שום דבר אחר לא יצא מזה, תגובת המערב לאונס של גאורגיה צריך לסיים אשליה זאת. גאורגיה עשתה כמעט הכל נכון. במערב היללו את פעולותיה באמירות שטחיות של ידידות נצח והבטחות ריקות של בריתות שהושלכו ברגע בו פלשה רוסיה.

גאורגיה עשתה טעות אחת, ועבור טעות זאת היא תשלם מחיר עצום. בעת שהיא בנתה בעקביות בריתות, היא שכחה לבנות צבא. לישראל יש צבא. היא רק שכחה מדוע שרידותה תלויה בנכונותנו להשתמש בו.

אם אין אנו מוכנים להשתמש בצבאנו על מנת להביס את אויבינו, נאבד הכל. זאת היא האמת הבסיסית, הנצחית של יחסים בינלאומיים שממנה התעלמנו תוך סיכון עצמי. לא חשוב מה נעשה, זה תמיד יהיה המצב. כי זה הוא טבעו של העולם, וטבע האדם.