קרוליין גליק: ובתפקיד דרום וייטנאם ? ישראל

ובתפקיד דרום וייטנאם – ישראל
מדוע מקרין ערוץ 2 סרט תעמולה ג´יהאדיסטי שסי-אן-אן שידרה לפני שבוע? המטרה התעמולתית של דיווחי התקשורת היא להחדיר תחושה של תבוסה אמריקנית בעיראק. נסיגה אמריקנית תקים לתחייה את החזית המזרחית, זאת שהוכרז על מותה רק לפני שלוש שנים

מאת: קרולין גליק, פורסם: 1/11/2006

ללא סיבה נראית לעין, באמצע מהדורת החדשות של ערוץ 2 ביום רביעי בערב, הוקרן סרט תעמולה של הג'יהאד. הסרט, שהופק על ידי ארגון עיראקי המכנה את עצמו 'הצבא האסלאמי של אללה', מתיימר להראות צלף שלו הורג חיילים אמריקנים רבים. הווידיאו כולל קליפ אחר קליפ שבהם הצלף יורה מרחוק על חיילים אמריקנים ומפיל אותם אחד אחד.

כצפוי מסרט תעמולה, הצופה אינו רואה שום תגובה של החיילים לירי. הרי המטרה של הסרט היא לזרוע דמורליזציה בקרב האמריקנים ובנות בריתם מצד אחד, ולגייס מחבלים מצד שני. על כן, בסרט החיילים מוצגים כברווזים במטווח. ואם ברווזים הם, הרי כדאי שהם יברחו הביתה לפני שזה מאוחר מדי.

קרונקייט מודיע

אבל הסרט אינו משקף את המציאות. החיילים האמריקנים בעיראק אינם חסרי ישע. נכון שיש צלפים שהורגים חיילים פה ושם, אך בכל קרב מול כוחות האויב יוצאים האמריקנים עם ידם על העליונה, אלא אם מסיבות פוליטיות הם מקבלים פקודה לחדול להילחם.

הדיון הציבורי המרכזי בארצות הברית נסב כיום על שאלה אחת בלבד: מתי עוזבים את עיראק. במהלך השנה האחרונה, בסיוע התקשורת האמריקנית, נוצר הרושם המעוות כי ארצות הברית איננה יכולה להצליח בעיראק בפרט ובמלחמה נגד כוחות הג'יהאד בכלל, ועל כן מוטב שתתחיל לבנות לעצמה "אסטרטגיית יציאה". ההשוואות בין המלחמה בעיראק לבין המלחמה בווייטנאם נעשות תכופות יותר ויותר.

ביום רביעי שעבר נשאל הנשיא ג'ורג' בוש בראיון טלוויזיוני אם ניתן להשוות בין העלייה החדה באלימות בעיראק בחודש האחרון לבין מתקפת 'טט' של צפון-וייטנאם נגד הדרום בינואר 1968. בוש השיב שיש דמיון, שכן כאז כמו היום "יש עלייה ברמת האלימות ואנו מתקרבים לבחירות".

באותה מתקפת טט הצפון-וייטנאמים, עם כוח אדיר של 84 אלף חיילים, תקפו בו-זמנית ארבעים כפרים בדרום-וייטנאם. ברמה הצבאית, המתקפה היתה כישלון מוחלט. 45 אלף חיילים צפון-וייטנאמיים נהרגו והצפון איבד את היכולת להילחם באופן קונבנציונלי. אף שהנשיא דאז לינדון ג'ונסון הכריז ניצחון, האמריקנים, שראו את המלחמה דרך הטלוויזיה בסלון ביתם, לא הבינו כך את התוצאה.

וולטר קרונקייט, השדרן רב העוצמה של רשת CBS, הודיע כי ארצות הברית הפסידה בקרבות. ג'ונסון לא היה מסוגל לנצח בוויכוח נגד קרונקייט. במארס 1968 הודיע ג'ונסון כי לא ירוץ לכהונה נוספת בבחירות לנשיאות באותה שנה. לאור כל זה ברור כי משמעות השאלה אם יש הקבלה בין עיראק לווייטנאם היא, האם התקשורת האמריקנית מסוגלת לשכנע את העם האמריקני שארצות הברית מפסידה במלחמה בעיראק או לא.

בוש מתאמץ להסביר

בשבועות האחרונים, לקראת הבחירות לקונגרס ב-7 בנובמבר, בוש מנסה בכל כוחו לשכנע את האמריקנים כי הצבא אינו מפסיד כיום בעיראק ושארצות הברית מנצחת במלחמה נגד הטרור והג'יהאד. במסגרת אותם מאמצים ערך בוש מסיבת עיתונאים ביום רביעי, וכדי לוודא שדבריו יובאו לציבור האמריקני באופן מהימן, הוא נפגש גם עם קבוצה של כתבים שמרנים בכירים וחזר עמם על הנקודות שהעלה במסיבת העיתונאים.

בשתי ההופעות פרס בוש ארבע טענות עיקריות. ראשית, הוא הסביר, ארצות הברית נמצאת במלחמה. המלחמה רחבה ואיראן מובילה אותה כיום. מטרה מרכזית של איראן ובנות חסותה היא לחסל את הכוחות המתונים במזרח התיכון. אגב כך, בוש רואה במלחמה הקיץ בלבנון ובעזה עדות לכך שמרבית ארגוני הג'יהאד פועלים בגיבוי איראני וסורי. מכך עולה כי בוש רואה את המלחמה נגד ישראל כחזית במלחמה הרחבה.

שנית, הנשיא הדגיש כי עיראק היא חזית חיונית במלחמה הזאת. הדרך היחידה שארצות הברית יכולה להפסיד את המערכה בעיראק, אמר בוש, היא על ידי נטישה. ואם ארצות הברית תסיג את כוחותיה מעיראק, כוחות האויב יבואו לתקוף בתוך ארצות הברית עצמה, ויעמידו את העולם כולו בסכנה.

שלישית, בוש הסביר כי ניתן לנצח במלחמה רק אם העם האמריקני יתמוך במלחמה. הדרך היחידה להבטיח את תמיכת העם האמריקני במלחמה היא על ידי מסירת ראיות שארצות הברית אכן מנצחת בה. יחד עם זאת, בוש הודה כי הוכחת ההישגים האמריקניים היא משימה קשה, שכן "האויב מגדיר ניצחון כהריגת אנשים".

לבסוף הטעים בוש כי כדי לנצח במלחמה בעיראק ונגד איראן, צפון-קוריאה וסוריה, ארצות הברית חייבת לקבל את תמיכת העולם. עליה לשכנע את הקהילה הבינלאומית כי מדינות אלו מסכנות גם אותן, ועל כן יש להטיל עליהן עיצומים משמעותיים שיביאו לבידודן בעולם.

מחלקת המדינה החתרנית

בוש עקבי ועיקש בהופעותיו, אולם יש לו בעיה חמורה. לא רק שהתקשורת והדמוקרטים מנסים להכשיל אותו, אנשי ממשלו – ובמיוחד אנשי מחלקת המדינה – חותרים נגדו ומסייעים לתקשורת ולדמוקרטים להגיד כי עיראק היא וייטנאם חדשה. במישור הזה, הגוף המרכזי שחותר נגד הנשיא הוא מחלקת המדינה.

הדוגמה הבולטת היא תת-מזכירת המדינה להסברה אלברטו פרננדז. התפקיד העיקרי של פרננדז הוא להגן על ארצות הברית ברשתות ערביות. השבוע נודע כי בראיון עם אל-ג'זירה בשבוע שעבר, פרננדז אמר כי ארצות הברית היתה "יהירה" ו"מטומטמת" בעיראק. בספטמבר הוא אמר לרשת כי "היום ללא ספק אמריקנים, משטרים ערביים מושחתים ואנשים אחרים, ארגונים ואנשים בודדים, מנסים במתכוון לעודד גיהנום בעולם הערבי".

ומזכירת המדינה קונדוליסה רייס מצידה, במקום לדבר על החובה לנצח את כוחות הגי'האד, משבחת את העם הפלשתיני שבחר בחמאס בבחירות דמוקרטיות בינואר. במקום לדבר על הצורך לפרק את חמאס, רייס משווה את המאבק הפלשתיני למאבק של השחורים האמריקנים למען זכויות האזרח. על פי המדיניות של רייס, על נציגים אמריקנים להדגיש את האהדה שהם רוחשים לעולם הערבי ולא לדבר על המפלצתיות של כוחות הג'יהאד ותומכיהם.

בוש הסביר ביום רביעי כי המדד להצלחה אינו יכול להיות רמת האלימות, אף שהתקשורת מודדת את ההתקדמות בעיראק לפי מספר החיילים ההרוגים מדי חודש. זאת, משום שהפסקת אש שאיננה פועל יוצא מתבוסת האויב רק מאפשרת לו לצבור כוחות להילחם בעתיד. לדבריו,"אם היעדר אלימות משמעו ניצחון, אז אף אחד אף פעם לא ינצח כי זה אומר שנתת כוח לכנופיית מתאבדים ובריונים להרוג".

אך בניגוד לעמדת הנשיא, מחלקת המדינה חותרת להפסקות אש כל הזמן – עיין ערך הפסקת האש בלבנון שמאפשרת לחיזבאללה לתחזק את עצמו. בעיראק, מחלקת המדינה תומכת בהפסקות אש עם ארגוני מחבלים שונים מבלי שיפורקו מנשקם. כך קרה שצבא המאהדי הפרו-איראני-חיזבאללאי של מוקטדה אל-סאדר לא חוסל בקרבות 2004 והפך להיות כוח מרכזי במערך הפוליטי של השיעים בעיראק. בזכות התמיכה של מחלקת המדינה בהפסקת האש ב-2004, אל-סאדר כה חזק כיום עד שראש ממשלת עיראק, נורי אל-מליקי, נאלץ לבקר בחריפות את המבצע שכוחות אמריקניים ועיראקיים ערכו נגד בסיסיו של אל-סאדר בבגדאד ביום שלישי.

הדחף לסגת מעיראק

הדיפלומט האמריקני היחיד אולי שרואה את תכלית הדיפלומטיה כהשגת היעדים של ארצות הברית בזירה הבינלאומית הוא שגריר ארצות הברית באו"ם, ג'ון בולטון. רק השבוע חסם בולטון את דרכה של ונצואלה להיבחר כחברה במועצת הביטחון. אך רייס איננה תומכת בבולטון. על פי גורמים בסנאט, היעדר תמיכה ממנה הוא הסיבה שבולטון ייאלץ כנראה לפרוש בעוד חודש, משום שמינויו לא אושר בסנאט.

התנהלותה של רייס וחבריה במחלקת המדינה אמנם מעניקה לה תמיכה בעמודי ה'ניו-יורק טיימס', אולם הגיבוי הזה בא על חשבון בניית תמיכה ציבורית ובינלאומית למטרות המלחמה של ארצות הברית. וכך קורה שכאשר הכוחות האמריקנים מגבירים מדי חודש את המיומנות שלהם בלחימה נגד אויביהם הרבים והמגוונים בעיראק, העם האמריקני סובר כי המלחמה הולכת רע מאוד. וכך קורה שאיראן, סוריה וצפון-קוריאה מתנהגות כמדינות המשוכנעות שארצות הברית איננה מעצמה אלא נמר של נייר, ומדינות אירופה סוברות כי האינטרס שלהן הוא לבדל את עצמן מארצות הברית עד כמה שניתן.

המצב הזה הפיך. בקיץ האחרון בישראל, אחת הסיבות שהתקשורת לרוב גיבתה את צה"ל היתה שהציבור דרש זאת. הציבור בארץ אינו רואה את התקשורת כסמכות מוסרית או מדינית מקודשת. להפך. בעוד התקשורת בארצות הברית סובלת עוד יותר מחשדנות הולכת וגוברת בקרב הציבור.

בשבוע שעבר הקרינה רשת CNNאת סרט הצלף העיראקי. ההחלטה הביאה את חבר הקונגרס דנקן האנטר, המכהן כראש ועדת שירותי הביטחון בבית הנבחרים, לקרוא להחרמת כל כתבי הרשת על ידי הכוחות האמריקניים בעיראק. האנטר אמר כי החלטתה של CNNלהקרין את הסרט היתה בגדר שיתוף פעולה עם אויבי ארצות הברית ועל כן, כתבי הרשת לא יכולים לצפות לשיתוף הפעולה של הכוחות בעיראק. הרשת, מתוך התגוננות, נאלצה להזמין את האנטר להתראיין בתוכנית של צפיית שיא, שם חזר האנטר ואף החריף את המתקפה שלו. קשה להאמין כי CNNתמהר להקרין עוד סרטי תעמולה.

מן הסתם, הדיון האמריקני סביב שאלת המשך הנוכחות של כוחות ארצות הברית בעיראק הוא בעל משמעות דחופה לישראל. אם ארצות הברית תיסוג, הסכנה שנעמוד מולה תגבר. החזית המזרחית, שכל ה'מומחים' הצבאיים מיהרו להספיד ב-2003, תתעורר לחיים עם כמויות נשק אדירות ועם עשרות אלפי חיילי ג'יהאד. צה"ל ימצא את עצמו מול צבא שיעי גדול שאומן וחומש על ידי הצבא האמריקני. זאת אומרת, צבא שפוטנציאלית עלול להיות מתקדם יותר מצה"ל.

ראשי המפלגה הדמוקרטית מתחרים ביניהם מי יודע להיות יותר תבוסתני. אם הדמוקרטים ינצחו בבחירות ויקבלו את השליטה בשני בתי הקונגרס או אפילו באחד מהם, הדחף לסגת יגבר מאוד. לאור זאת, יש לקוות כי בקרוב הנשיא ישתלט על אנשי ממשלו, ובראשם קונדוליסה רייס, ושארצות הברית בשנתיים האחרונות של תקופת בוש תצא לאופנסיבה מדינית והסברתית אמיתית.

אם יעשה כך, נראה כי הנשיא יזכה גם באמון עמו וגם בתמיכה מספקת של הקהילה הבינלאומית. אם בוש לא יעשה כך, ההקבלה למתקפת טט עלולה להפוך לאנלוגיה מדויקת, וישראל עלולה למצוא עצמה בתפקיד דרום-וייטנאם.