סיכון מוסרי
מאת רוברט טרז'ינסקי | 18 בספטמבר 2008, פורסם לראשונה ב- TIA Daily
הפרשנים בישראל ובעולם מאשימים את תאוות הבצע אך מוסריות הנזקקות, לא הבצע היא האשמה במשבר המשכנתאות.
הזרם המרכזי בתקשורת והפוליטיקאים הדמוקרטים – האם עדיין יש הבדל בין השניים? – מנסים לנצל את משבר המשכנתאות על מנת לשכנע את הציבור כי אין לתת אמון בשווקים החופשיים. כותב דוחה במיוחד מה"אטלנטה ז'ורנל קונסטיטיושין" אפילו מרחיק עד כדי לדרוש לדעת, "מה קרה ל… [אלו] שגינו את הרגולציה הממשלתית וקראו מתוך הכתבים הקדושים כפי שנכתבו על ידי איין ראנד?"
ובכן, הנה אנחנו – או לפחות, הנה אני – ואני לא מתרשם מהמהומה של האנטי-קפיטליסטים, משום שהם אלו שטועים לחלוטין בהבנת הסיפור.
גם ברק אובאמה וגם ג'ון מק'קיין מסכימים כי, במילותיו של מק'קיין, הסיבה הבסיסית למשבר הפיננסי היא "אינטרס-עצמי, בצע, חוסר אחריות, ושחיתות" בוול סטריט – כאילו היה זה האינטרס העצמי, תאב הבצע, וחסר האחריות של הפירמות בוול סטריט לפשוט את הרגל.
זה הזכיר לי בדיחה ישנה מהסרט "נינוצקה" משנת 1939, שבה פקיד סובייטי אינו מבין פעילות עסקית בסיסית ומסביר אותה לחבריו: "שיטות קפיטליסטיות – הם צוברים מיליונים על ידי צבירת הפסד אחרי הפסד." למרבה הצער, רוב הפוליטיקאים דומים בחוסר הישע שלהם כשהם מנסים להבין את אופן הפעולה של כלכלה פרטית.
במציאות, הפושע האמיתי מאחורי המשבר הפיננסי אינו המוסר של תאוות בצע, אלא מוסר הנזקקות. ובדברנו על איין ראנד, מה שעולה בדעתי בסקירת המשבר הזה הינה פסקה מיצירת המופת שלה, מרד הנפילים. כאשר טייקון הנחושת הדרום אמריקאי פרנסיסקו דא'נקוניה נשאל על ההתמוטטות הרועמת של מיזם כרייה ענק, הוא מסביר כי הוא ניהל אותו על פי העקרונות שכולם הורו לו לציית להם: הוא דואג רק לגבי תעסוקתם של עובדיו, ולא בנוגע לייצור מוצר של ממש, והוא שוכר את עובדיו רק על בסיס של "צורך". למשל, כאשר הוא שכר מומחה כרייה להפעלת המפעלים, הסביר דא'נקוניה כי "הוא לא היה מומחה טוב במיוחד, אולם הוא היה זקוק נואשות למשרה".
אותו מודל חל גם על משבר המשכנתאות הנוכחי. מלווי המשכנתאות העניקו הלוואות רבות מאד לאנשים שלא היו טובים במיוחד כסיכון אשראי, אך נזקקו נואשות להלוואה. וכמו דא'נקוניה, פעלו מלווים אלו על פי העקרונות המוסריים שכולם הטיפו להם לשמור – כמו גם המדיניות שנדרשה מהם על ידי מפקחי הממשל שהגיעו מוושינגטון שכפו על המלווים להרחיב את היקף ההלוואות ללווים חסרי יציבות פיננסית. כל זה נעשה למען המטרה של הענקת "דיור בר השגה" – ללווים שכעת אנו יודעים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם.
ההתקפה על המדדים למתן הלוואות החלה בעשור של 1990, כאשר חוק ההשקעה המחודשת הקהילתי הופעל על מנת להילחם באפליה לכאורה של מלווים נגד מיעוטים ותושבי השכונות בערים. הסתבר כי הטענה על אפליה הייתה מבוססת על מחקר לקוי אך את הנזק כבר לא ניתן להשיב. על מנת לתקן את האפליה לכאורה, מלווים נתבקשו להשתמש ב"כללי חיתום גמישים". "מדריך להזדמנות שווה ללווים" מטעם הפדרל רזרב, הציע למשל, לבנקים את העצה הבאה על הדרך בה נתבקשו להתאים את מדדי ההלוואה שלהם על מנת להימנע מענישה. על הבנקים להשליך את הנוסחה הרגילה לגבי היחס המקסימלי בין גובה תשלום המשכנתא והכנסת הלווה, משום ש"רבים מבתי האב בעלי ההכנסות הנמוכות רגילים להקצות אחוז ניכר מהכנסותיהם למטרות שכירות". תשלומי מקדמה קטנים יותר ועליות סגירה נמוכות יותר צריכים להתקבל משום ש"צבירת חסכונות מספיקים על מנת לכסות את העלויות הנלוות להלוואת משכנתא הינן מכשלה משמעותית לעיתים רבות לבעלות על בית על ידי מבקשים בעלי משכורות נמוכות". אין צורך לפרש את הקטע הבא: "כללי מדיניות ביחס מבקשי משכנתאות ללא היסטורית אשראי או בעלי היסטוריית אשראי בעייתית צריכות להיבחן מחדש". והמסמך מדרבן ליישום גישה גמישה יותר לבירור משכורתו של הלווה, ובכלל זאת הענקת אשראי עבור "תשלומי תמיכות רווחה ודמי אבטלה" – שבדרך כלל משמשים כהוכחה לחוסר יכולת השתכרות של הלווה.
כל אלו כוונו על מנת להגדיל את מספר ההלוואות לשחורים מרוששים בשכונות. אולם הבנקים הוזהרו ש"אם מוסד ירשה גמישות במדדי החיתום" – כפי שהם נדרשו לעשות על ידי הממשל – אזי "עליו לעשות זאת באופן עקבי". שכוונתו כי אותם מדדי הלוואה חסרי בסיס נדרשים ורצויים כלפי כולם.
פרשנים מתלוננים כעת כי המלווים כשלו מבירור הסיכונים שכרוכים בהלוואות אותן העניקו – אך העובדה היא שריפו את ידיהם באופן נמרץ מלערוך בירורים כאלו, או מלפעול על בסיס המידע במקרה שהם גילו אותו.
ההאשמה באפליה גזעית הייתה המקל שבו נהגה הממשלה להשתמש על מנת להוריד ממדדי ההלוואה. אך לא שמענו תלונות רבות מהמלווים לאחר זמן מה, משום שהממשלה הייתה עסוקה גם בחלוקת גזרים.
המלווים התרגלו לייצר הלוואות, ואז למכור אותן לרוכשים מצד שלישי אשר ארזו את ההכנסה מהלוואות אלו לתוך "בטחונות מגובי משכנתאות". משמעות דבר זה הייתה שהמלווה המקורי יכול היה לבצע הלוואות מסוכנות יותר ללא הפחד שהוא יישאר בעל ההלוואה במועד בו הלווה ישתמט מהחזר. אולם מדוע הקונים של בטחונות מגובי-משכנתאות אלו לא הקפידו יותר במדדיהם לגבי רכישותיהם?
והנה החלק הנוסף בפאזל. כחלק מאותו מסע צלב של "דיור בר-השגה", הקונגרס עודד באופן שיטתי את ההתרחבות של פאני מאי ופרדי מק, שני "מוסדות בחסות ממשלתית" שנוצרו בדיוק למען המטרה של רכישת משכנתאות מהמלווים המקוריים, בהבטיחם את ההכנסה ממשכנתאות אלו, ואז מכירתן מחדש למשקיעים אחרים. פאני מאי ופרדי מאק יכלו להמשיך הלאה ולהבטיח את המשכנתאות הללו מבלי לחסל את דירוג האשראי שלהם משום שהם היו מגובים על ידי הממשלה הפדרלית, אשר הציבה את כספי משלם המיסים על הכף להבטחת כל הסיכונים המעורבים.
זו הפכה להיות באר ללא תחתית עבור פאני מיי ופרדי מק. גיבוי ממשלתם אפשר להם לגייס כסף בריבית נמוכה יותר מאשר המלווים האחרים. משמעות דבר זה היא שהם יכלו לרכוש משכנתאות שנוצרו בריבית גבוהה יותר עם כספים אותם גייסו בריבית נמוכה יותר – ולהרוויח את ההפרש בין שתי רמות הריבית.
האנליסט הפיננסי ביל בורנהם, שייעץ לפאני מיי בעשור של 1990, מתאר את התוצאות של הונאה זאת: פאני החלה בסידרה של קמפיינים פוליטיים מוצלחים על מנת להגדיל את הערך של ערבויות למשכנתאות שהוקצו על מנת לממן את התנהלותם… הם מצאו במהירות.. דרך פוליטית נוחה להגדלת מאגר המשכנתאות שאותן יכלו לרכוש: הם הורידו את מדדי החיתום תוך שימוש במסווה של "בעלות על בתים" שהיא "ברת השגה"…
פאני מיי החלה במסע תעמולה להגדלת "בעלות על בתים" ו"יכולת לבעלות". היא יצרה "קרן" לבעלות על בתים שפתחה סניף כמעט בכל מחוז בחירה לקונגרס וללא שהיות פנתה לגייס את כל התומכים המקומיים למען דיור "בר השגה" על מנת להפעיל לחץ על נציגיהם הנבחרים בכדי שיאפשרו לפאני מיי להציע "תוכנית בעלות בית ברת-השגה"…
דבר זה הוכח כקואליציה יעילה עבור פאני מיי. לא רק שהם בנו רשת גדולה של פעילות שטח של תמיכה פוליטית באמצאות ה"קרן" שלהם, אלא גם שפוליטיקאים זיהו את היתרון הפוליטי בתמיכה בתוכנית משום שהיא ליהקה אותם בתפקיד של ניסיון לסייע למשפחות לרכוש בית חדש (ובניגוד להורדת מדדי החיתום שנועדו לסייע לתאגידי ענק להמשיך ולתחזק את צמיחת רווחיהם תוך שהם תופסים טרמפ חופשי על ערבויות ממשלת ארה"ב).
אולם לא כל הלחץ להורדת המדדים נבע מפאני מיי ופרדי מק. חלק ממנו הגיע חזרה מן הקונגרס. מאמר שפורסם לאחרונה בניו-יורק טיימס מתאר כיצד "מנהלים משתי החברות טענו כי אחת הסיבות שהחברות החזיקו הלוואות רעות כה רבות הייתה משום שהקונגרס לחץ עליהם במשך שנים לרכוש משכנתאות של לווים בעלי שכר-נמוך על מנת לעודד דיור בר-השגה". בפועל, "באחת הפעמים התקשר דמוקרט במעמד בכיר למנהלים וצרח עליהם בכדי שירכשו יותר הלוואות מלווים בעלי הכנסות נמוכות, על פי מקורות בקונגרס".
באופן דומה, קיבלתי מקורא במייל קישור להודעת יחסי ציבור משנת 2006 מהמחלקה הפדרלית לשיכון ופיתוח עירוני, שהתפארה בתפקידה בעידוד פאני מיי ופרדי מק להשיג את יעדיהם המונחים על ידי הממשל להבטחת מיליוני הלוואות ללווים בעלי הכנסות נמוכות ובינוניות בערים ובשכונות "בלתי ראויות", ז"א בלתי מבוקשות.
מעבר לכל זה, הייתה צורה נוספת של התערבות ממשלתית שהמשיכה להזרים את ההלוואות הרעות. הבנק המרכזי (פדרל רזרב) החזיק באופן עיקבי את הריבית נמוכה, גם בסיכון של הגברת האינפלציה, בדיוק בכדי להמשיך להזרים הון בריבית נמוכה לשווקים הפיננסיים, בנסיון מלאכותי לעורר את הכלכלה.
אינכם יכולים לומר שהפד לא הצליח, משום שמתן ההלוואות התעורר – באופן מלאכותי, וזאת הסיבה לכך שהגיע מועד הפירעון.
איני מתכוון לרמז כי התעצמות הדיור בעשורים האחרונים הייתה "בועה" גמורה. מחירי הדיור צנחו, אך הם עדיין הרבה מעל מחירי טרום הצמיחה. עלייה אמיתית בערך הדיור נתמכת על ידי אוכלוסייה גדלה ועליית העושר שמאפשר לרוב האמריקאים לבנות בתים יפים וגדולים יותר מאשר היו להם לפני 30 שנה.
צמיחת שוק הדיור הזאת היא אמיתית, ולא הממשלה יצרה אותה. כל מה שהממשלה עשתה היה לערער את יציבות הצמיחה על ידי עידוד תפוצה רחבה של הענקת הלוואות מסוכנות יותר – ואז הסוואת הסיכונים הללו בהבטחת הממשלה לערבויות. הכישלון הזה נושא את טביעות האצבע של הקונגרס האמריקאי, האוצר האמריקאי, הבנק המרכזי, המחלקה לדיור ופיתוח עירוני, וה"מוסדות בחסות ממשלתית" : איגוד המשכנתאות הלאומי הפדרלי ותאגיד המשכנתאות והלוואות הדיור הפדרלי. שימו את מרק האלפאבית הזה ביחד ושתי מילים יבלטו: "פדרלית" ו"ממשלה".
למכור לי שוב כיצד כל זה נגרם על ידי תאוות בצע פרטית ושוק חופשי? וכעת הממשלה הפדרלית לוקחת על עצמה תפקיד שהוא יותר גדול, עם תוכניות לחלץ את כולם החל מבעלי הבתים (של לא הולם במקרה זה, משום שרבים מהלווים המודאגים הינם בעלים של חלק קטן אם בכלל מבתיהם) ועד לבנקים להשקעות. הניו יורק טיימס ציין לאחרונה באירוניה: במדינה המחזיקה את עצמה כמעוז היוזמה החופשית, הממשלה הפכה מערב אחראי למלווה היחידי עבור מליוני אמריקאים המעורבים בעסקה הגדולה ביותר בחייהם.
כאשר הממשלה מחלצת עסקים מתמוטטים, הכלכלנים קוראים לזאת "סיכון מוסרי", בשל הסיכון שהבטחת הממשלה להצלה תעודד התנהגות בלתי אחראית. אולם הסיכון המוסרי האמיתי המעורב כאן, הינו הרבה יותר גדול.
המדד למניע המוסרי שמאחורי אסון ה"דיור בר-השגה" היה הצורך, לא הבצע. היה צריך להעניק משכנתאות לבעלי הכנסות נמוכות, ללווים פחות יציבים פיננסית משום שצרכיהם העניקו להם את הזכות לדרוש בעלות על בית. דבר זה מסביר את מה שנראה כמרוץ מטורף לערער את מדדי הענקת ההלוואות. לווים בעלי סיכון גבוה היו צריכים לקבל משכנתאות בדיוק משום שהם היו בעלי סיכון גבוה ולפיכך נזקקו יותר להלוואות – והיתה זאת המשימה של המלווים, המשקיעים, ובסופו של דבר משלמי המיסים לשאת את הנטל של הסיכון המוגבר הזה.
משבר המשכנתאות אינו התוצר של אינטרס עצמי. הוא התוצר של מוסריות המנוגדת לאינטרס-עצמי שלפיה אינדיבידואלים אחראיים נדרשים להקריב למען צרכיהם של אלו שאינם אחראיים. ולאחר שהסיכון המוסרי הוכנס, אין גבול למה שניתן לדרוש על בסיס הצורך – וכאשר בליוני הדולרים של החילוץ הממשלתי נערמים, אין גבול למה שאנו הנותרים נידרש להקריב. כשאנו חושבים על כך, זה בדיוק מה שאיין ראנד הזהירה מפניו. האם שמה הטוב ניזוק? הייתי אומר שהיא נמצאה צודקת.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.