ניפוץ מיתוס: "קפיטליזם הוא שלטון הכסף ובעלי ההון"
מאת מוטי היינריך | פורסם בבלוג "קו ישר" ב24 בינואר 2008
.bmp)
הקפיטליזם הוא שלטון השוק, שלטון התחרות החופשית. השיטה הקפיטליסטית יוצרת איום מתמיד ומתמשך דווקא על בעלי ההון. בעלי הון חרדים בדרך כלל מתחרות, משום שהיא מציבה מולם "כרישים" אחרים. בתנאים של תחרות צריכים היצרנים והמשווקים לעבוד קשה יותר – עליהם להילחם יום-יום על ארנקם של מיליוני הצרכנים, לשמור על איכות, להוזיל את המחיר, להקפיד על שירות. אם לא יעשו כך – הצרכן יפנה להם עורף וגורלם ייחרץ. בעלי הון, בייחוד המקושרים שביניהם, יעדיפו בדרך כלל לתקוע מקלות בגלגלי תחרות נגדם גם בעזרת הממסד הפוליטי. בעזרת חקיקה שתטיב עמם במסווה של "הגנת הציבור".
השיטה הקפיטליסטית האידיאלית, נטולת הרגולציה הממשלתית (שיטה שאינה קיימת כיום בשום מדינה), מטיבה עם מיליוני הצרכנים שנהנים מהתחרות ועם יזמים חדשים שנוגסים בכרישים הותיקים, ולעיתים גם מחסלים אותם בהציעם מוצרים טובים וזולים יותר. השיטה מעודדת יצירת עושר חדש ורווחה להמונים. מוצרים רבים, שאנחנו רגילים אליהם, היו בעבר הלא-רחוק נחלתם של עשירים בלבד. התחרות הקפיטליסטית היא שהופכת אותם למוצר המוני. אפילו אמבטיה הייתה לפני כ- 100 שנה מוצר לעשירים בלבד. כך גם מכשיר טלוויזיה בסוף שנות הארבעים וטלפון סלולרי בשנות השמונים.
השיטה הסוציאליסטית, או הסוציאל-דמוקרטית הנהוגה במערב, נוטה להגן על בעלי הון קיימים. כאשר המערכת החוקתית במדינה מעניקה כוח לפוליטיקאים להתערב בכלכלה נוצרת הזדמנות לבעלי הון להשפיע על פוליטיקאים כדי לשנות את כללי המשחק התחרותיים לטובתם: נוצרת התשתית ליחסי הון ושלטון ולשחיתות המקובלת. מוקדי הכוח עוברים במקרה זה מהשוק אל האליטות הפוליטיות ובעלי ההון שמתגבשים סביבם – זה אינו קפיטליזם. מערכת כזו עלולה להעניק יתרון דווקא לאנשים שמראש מושחתים, וליצור מצב שגם לאנשי עסקים ישרים מטבעם לא נותרת ברירה אלה להתאים עצמם לכללי המשחק המעוותים – אם רצונם לשרוד.
שנאה לקפיטליזם נובעת ומתודלקת בדרך כלל מצד אלה שיכולים להפסיד מקפיטליזם: אליטות מסורתיות, אינטלקטואלים באקדמיה המסובסדת, פוליטיקאים, ולמרבה האבסורד גם בעלי הון מבוססים. זהו לובי אדיר כוח וכסף שמקור תקציבו העיקרי הם המיסים שנגבים מהעם. קפיטליזם אמיתי אינו מגן על בעלי ההון אלא מאפשר צמיחת בעלי הון חדשים שמתחרים בראשונים. המפגינים שקוראים להילחם בבעלי ההון מבטאים שנאה נגד המערכת הנוכחית המושחתת. הם צודקים בקריאה להחלפתה, אך אינם מבינים שהחלופה צריכה להתבסס על קפיטליזם תחרותי במקום חיזוקו של הממסד הפוליטי ומוקיריו.
כל מדינה שתרים את הכפפה ותנהיג רפורמות לכיוון קפיטליזם אמיתי "תיקח את הקופה" לרווחת כל תושביה. קפיטליזם אינו פותר את "בעיית העוני". לא קיימת בעולם שום צורת משטר שפותרת את "בעיית העוני". אך תחת משטר קפיטליסטי חופשי נוצרת דינאמיקה שמעניקה תקווה גם לעניים להיחלץ ממצבם. קפיטליזם מטיב עם השכבות החלשות משני כיוונים: האחד – הוא יוצר היצע בלתי מוגבל למוצרים ושירותים במחיר הנמוך האפשרי, השני – הקפיטליזם יוצר עושר לכל השכבות בחברה ויוצר בסיס כלכלי איתן. השגשוג מאפשר עזרה הדדית אפילו ללא מעורבות מערכת הסעד של המדינה. דווקא בחברה סוציאליסטית "אדם לאדם זאב" – כולם מתחרים בכולם, לא על יצירת עושר, אלא על שוד הקופה הציבורית, זו שמחלקת קצבאות והטבות למי שהשלטונות הפוליטיים חפצים ביקרו.
אנו מתפעלים ממהפך העושר של אירלנד? הצלחתם נובעת מצעד קטן לכיוון הנכון. אם נבצע מהלך גדול לקראת קפיטליזם נהיה למדינה העשירה בעולם למרות מצבנו הביטחוני.לובי אמיתי למלחמה בעוני צריך לאמץ את הדרך היחידה שעשויה לעזור לעניים: אימוץ שיטת משטר המתוארת בבלוג זה. צמיחה מהירה של כלכלת ישראל תחת משטר קפיטליסטי, תיצור עושר לכל האזרחים – עושר שיחלץ את הרוב מעוני. חברה עשירה תוכל לתמוך במיעוט עני באופן ישיר, נדיב ויעיל ללא צורך במתווכים פוליטיים.
הון ושלטון וסוציאליזם – יד ביד.
כאשר אומרים "קאפיטליזם" חושבים – הון. (קאפיטל = הון בלועזית). וכאשר אומרים הון – חושבים "הון ושלטון" והון ושלטון זה אכן רע כי השלטון, השולט עלינו בכוח ובסמכות, לא צריך לנצל כוחו כדי להעביר הון מאזרח א' לאזרח ב' המקורב לשלטון. בהחלט יש חשש שבעלי הון יסייעו לפוליטיקאים להגיע לשלטון, ואלה יגמלו להם בהעברות הון על חשבון אזרחים אחרים.
אבל, הקשר בין הון ושלטון הוא ממאפייני המשטר הסוציאליסטי הריכוזי, ולא משטר קאפיטאליסטי ליברלי, של כלכלה חופשית. תחת כלכלה חופשית אין הפוליטיקאים – השלטון – פעילים בכלכלה, ולכן אין לו סמכות או אפשרות להעביר הון מא' אל ב'. מאידך – תחת משטר סוציאליסטי, או משטר חצי סוציאליסטי (מעורב), הממשלה מתערבת ומנהלת תחומי פעילות רבים, והתערבות זו היא שמקנה לפוליטיקאים כוח ואפשרות להעביר הון מאדם לאדם – כלומר – למקורבי השלטון.
הנה לדוגמה מספר תחומים, בהם סמכויות היתר שבידי הממשלה, מאפשרות לפוליטיקאים להעניק הטבות למקורביהם:
קרקעות – השליטה בקרקעות וברישוי הבניה מעניקה לפוליטיקאים מקור בלתי נדלה להענקת הטבות למקורבים.
זכיונות ומונופולים: זכיון לאספקת חשמל, זכיון לשידורי טלוויזיה, זכיון להפעלת קווי תחבורה, זכיון למפעילי תקשורת סלולרים, ותקשורת לטלוויזיה בכבלים.
רישוי – רשיונות ייבוא וייצוא, רישוי עסקים, רישוי להפעלת בנקים, חברות ביטוח ושרותי הון.
"עידוד" כזה או אחר (עידוד תעשייה, חקלאות, התיירות, הקולנוע, הנגב…) הוא למעשה מנגנון להעברה ישירה של כספי ציבור לגורמים אלו או אחרים.
ניהול ישיר של עסקים על ידי הממשלה: למשל – החברה "הלאומית" לפחם, לגז, חברת החשמל, הנמלים, בתי חולים, וכל החברות הממשלתיות. כאן נפתח כר נרחב למינויים פוליטיים ולחוזים שמנים למקורבים.
תחת כלכלה חופשית יש לפוליטיקאים (למדינה) הרבה פחות סמכויות ותחומי פעילות. אין "עידודים", איו חברות ממשלתיות, יש הרבה פחות זכיונות ורשיונות. אם כל תחומי העיסוק האלה לא יהיו בידי המדינה – קרי הפוליטיקאים, הרי שיהיו בידם הרבה פחות הטבות שוות הון לחלק למקורביהם. כדי להלחם בתופעת "ההון והשלטון" צריך להפחית את תחומי הפעילות והסמכויות שבידי הפוליטיקאים – קרי – להנהיג כלכלה חופשית – חופשית מהתערבות פוליטית.
קרא באתר קו ישר כיצד ניתן לארגן משטר חופשי, עם הרבה פחות "זכיונות" "עידודים" ורשיונות, עם הרבה פחות מגע בין הון ושלטון.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.