לעופות מגיעה ליגה משלהן
מאת: רותם סלע | פורסם לראשונה באתר "הקפיטליסט היומי" באנכי מה-4 באפריל 2008
אי הביטחון התזונתי בישראל איננו חוק טבע, הוא מעשי ידי ממשלה. בהנפת יד, בביטול מכסה אכזרית אחת יכולה ממשלת ישראל למנוע מאוכלוסיה שלמה לא רק את חרפת הרעב אלה גם את חרפת הסעד. מאבקה המוצלח של ”ליגת ההתנגדות לחוקי הדגן“ בבריטניה של המאה ה19 יכול וצריך לשמש דוגמא למאבק על כבודם של עניי ישראל. דו“ח הביטחון התזונתי שיצא בסוף מרץ מצביע על הבעיה, ההיסטוריה שלא מפסיקה לחזור על עצמה מצביעה על הפיתרון: סחר חופשי.
ב15 במאי 1846 בוטלו בפרלמנט הבריטי חוקי הדגן ברוב מוחץ. בכך הגיע לסיומו המוצלח אחד המאבקים הכלכליים ההרואיים ורווי היצרים ביותר בהיסטוריה. זהו סיפורה של ”ליגת ההתנגדות לחוקי הדגן“; סיפור של הפגנות, אספות המוניות ומהומות דמים; סיפור על ויכוחים ובריתות שכללו כלכלנים ופוליטיקאים ששמם מהדהד בנצח.
חוקי החיטה מ1815 הבטיחו מחיר ”הוגן“ לדגן. החוק שאסר על יבוא חיטה במחיר של פחות משמונים שילינג לעשרים וחמישה ליטראות חיטה גרם לעלייה מיידית במחיר החיטה. מלבד זאת, הוא הוביל למהומות אזרחים בלונדון ולטבח פטרולו המפורסם במנצ‘סטר בו אספת ענק של כשמונים אלף אזרחים שקראו לביטול חוקי הדגן הותקפה על ידי הצבא בהתנגשות שהסתיימה באחד עשרה הרוגים וחמש מאות פצועים, והעבירה זעזוע עמוק באומה הבריטית.
הקרב הפוליטי והרעיוני החל. בצדו האחד של המתרס עמדו ”ליגת ההתנגדות לחוקי הדגן“ שריכזה את המאבק הפוליטי וריקארדו, מאבות הכלכלה הקלאסית שטען כי בריטניה תרוויח מייצור מוצרים בהם יש לה יתרון יחסי ולא מהגנה על חקלאות לא תחרותית במחיר של רעב. בצדו השני עמד חבר הפרלמנט היהודי דיזרעאלי, לימים ראש ממשלת בריטניה, שחשש כי סחר חופשי יפגע באריסטוקרטית בעלי הקרקעות. ומלתוס, הכומר והכלכלן שהתפרסם בנבואותיו השחורות שטען כי מחיר החיטה הוגן, וכי הסרת המכסים תוביל לאבטלה והידרדרות כלכלית.
בסיום של מאבק ארוך שצלח בוטלו חוקי הדגן ומחירי החיטה בבריטניה צנחו בעקביות עד לשפל של 31 שילינג, כמעט שליש ממחירם המקורי. את מקומות העבודה בחקלאות תפסו מקומות עבודה בתעשייה ומסחר שהפכו את בריטניה, בניגוד לנבואתו של מלתוס, לאחת מהאומות המשגשגות בתבל.
בסוף מרץ פרסמה הוועדה הבין משרדית ”לבחינת אחריות המדינה להבטחת הביטחון התזונתי של אזרחיה“ דו“ח הסוקר את תפוצת אי הביטחון התזונתי בישראל. על פי הדו“ח כחמישית מהאוכלוסייה בישראל סובלת מאי בטחון תזונתי שנע בין דיאטה לא מאוזנת ועד לרעב ממשי הכולל צמצום משמעותי בהיקף המזון הנצרך.
הדו“ח מוסיף ודן באריכות בדרכי פעולה אפשריות לצמצום התופעה, בניהן: הוספת עשרות מיליוני שקלים לתקציבי עמותות חלוקת המזון ובתי התמחוי, הגברת הפיקוח והבקרה על העמותות, ייזום תוכניות הזנה למגזרים יעודים ובחינת הקיצוץ בקצבאות. וכך, למרות שהוועדה מכירה בכך שחלוקת מזון יוצרת תלות לא בריאה, או במילותיהם שלהם ”שירותיים יוצרים צרכים“, המכנה המשותף לכל ההצעות הללו הוא שהן מתייחסות למצבן של המשפחות כנתמכות סעד כגזרת גורל. הפיתרון האמיתי פשוט הרבה יותר, הממשלה לא צריכה לעשות משהו, אלה להפסיק לעשות משהו. ובמקרה הספציפי שלנו, להפסיק את המכס על מוצרי הבשר.
מסתבר שלישראל ישנם חוקי דגן משלה. המכס על יבוא עוף טרי, מצונן או קפוא לישראל מגיע עד ל170%. על יבוא בשר בקר מוטל מכס דרקוני של כ-190%. כמו לחם, עוף נחשב לפריט מזון בסיסי. בסיסי עד כדי כך שרבים מארגוני גמילות החסדים העוסקים בחלוקת מזון, מקיימים קו חלוקה מיוחד לאספקת ”עוף לשבת“, כזה המונח על השולחן בזמן ארוחת שישי ומשכיח לרגע את הרעב ואת הדלות. הקמעונאי רמי לוי ניצל את הרגישות הזאת וגרף כותרות ענק בעיתונים כשמכר בינואר ק“ג עוף ב1.49 ¤. להרף עין קמעונאי היה העוף בהישג ידו של כל אחד כמעט, לרגע של Sale פצתה האדמה את פיה ובלעה את אי הביטחון התזונתי בישראל.
את בריטניה הויקטוריאנית החליפה ישראל של ההייטק. את החיטה החליף הבשר, ואת המחאה החברתית האדירה החליף קול ענות חלושה. ניתן לגרש את הרעב מישראל בנקישת כפתור הצבעה בכנסת. בשביל שזה יקרה צריכים כוח פוליטי, כמו לדגן בשעתו, לעופות בישראל מגיעה ליגה משלהן.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.