תם עידן הנורמליות

תם עידן הנורמליות
אם חוזרים לדון בשחרורם של החיילים החטופים, סימן שחזרנו לשגרה. האומנם? אם לא נבין שהמצב השתנה בחודש וחצי האחרונים מהקצה אל הקצה, אזי במלחמה הבאה, המתקרבת מדי שעה, נמצא עצמנו בצרה הגדולה ביותר בתולדות המדינה

מאת: קרולין גליק 20/8/2006

בימים אלה צף ועולה מדי פעם דיווח על מגעים כאלה או אחרים בין ישראל והפלשתינים אודות גורלו של החייל החטוף גלעד שליט. המצרים, אומרים לנו, משמשים כמתווכים והולכת ונרקמת עסקה לפיה תמורת שחרור מספר גדול כזה או אחר של מחבלים מבתי הסוהר בישראל, ישוחרר גלעד שליט.

כמו כן נשמעים קולות של בכירי חיזבאללה, הקובעים כי תמורת שחרור מחבלים לבנונים מבתי הכלא בארץ ישוחררו חיילי צה"ל המוחזקים כבני ערובה בלבנון, אלדד רגב ואהוד גולדווסר.

המשמעות התיאורטית, או ליתר דיוק הרוחנית, העומדת מאחורי דיווחים אלו הינה כי איכשהו החיים חזרו למסלולם. על פניהם, הדיווחים הללו יכולים להביא אותנו למסקנה כי כפי שהודיע פיקוד העורף, אפשר לחזור לשגרה; שום דבר מהותי לא התרחש באזורנו בחודש וחצי האחרונים. אויבינו חוטפים ואנו משלמים פדיון שבויים במטבע של רוצחים, וכך נוכל להמשיך בשאיפתנו ל"חיים נורמליים", ואפילו לראות במלחמה תחילתו של עידן של שלום ופיוס. כך אומרים ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ, השר שמעון פרס ושרת החוץ ציפי לבני.

בחזית הג'יהאד

אולם המצב האמיתי שונה לגמרי. ואם אנחנו לא מבינים את זה, ואיננו מסוגלים להכיר בשינויים המהותיים שהתרחשו בחודש האחרון, אזי במלחמה הבאה, שמתקרבת מדי שעה, נמצא את עצמנו בצרה שלא היתה כדוגמתה בתולדות מדינת ישראל.

כן כן. כי האמת היא שהסכנות העומדות בפנינו הן גדולות יותר מכל סכנה שמולה עמד עם ישראל מאז קום המדינה. זאת משום שבעבר, כאשר ישראל עמדה מול סכנה קיומית, מנהיגינו הכירו בסכנה. כיום מנהיגינו – בממשלה ובמטה הכללי – מתכחשים לסכנה; פעולותיהם והתנהלותם מביאים להתגברותה.

קודם כל, צריך להתחיל בדבר הכי פשוט. המלחמה לא פרצה יש מאין. החזית שחיזבאללה פתח בלבנון ובצפון המדינה היא חלק אינטגרלי ממלחמה רחבה יותר של הג'יהאד העולמי בהנהגת איראן, הנעזרת על ידי שותפתה הזוטרה סוריה. הפלשתינים הם עוד חזית בג'יהאד הזה. כמו כן, הכוחות הנלחמים נגד ארצות הברית ובריטניה בעיראק ובאפגניסטן, והקהילות המוסלמיות במערב ואף בישראל המתנהגות כמו גיס חמישי נגד המדינות שלהן, מהווים חזית נוספת במלחמה.

מלחמת הג'יהאד היא מלחמה תודעתית לא פחות ממלחמה מוחשית, ולפעמים אף יותר. כוחות הג'יהאד מאמינים כי המוסלמים נמצאים בעידן של גאולה מעשית. כל צעד שנוקט נסראללה, למשל, נעשה למען רעיון הגאולה הזאת בכל המישורים: הצבאי, החברתי, המדיני או פוליטי.

היות שהמלחמה היא רוחנית במהותה, מערכות צבאיות ומדיניות של ישראל המכוונות נגד אויבינו אמורות להיות מכוונות לעבר השגת המטרה של ניתוק האמונה בגאולה מהציפייה המיידית לגאולה. כלומר, ניצחון של ישראל (ושל המערב כולו) במלחמה הזאת אמור להביא למצב שמוסלמי מאמין יפעל כמו יהודי מאמין בגולה. כמו שיהודי בגולה יכול להגיד בסוף ליל הסדר "לשנה הבאה בירושלים" ולהישאר בגולה, ובכך לנתק את הכמיהה לגאולה מכל פעולה פרקטית לקידומה, כך ישראל צריכה לחתור למצב שבו הכמיהה המוסלמית לגאולה תתנתק מאמונה ביכולת של פעולות גשמיות לקרב אותה.

הראש תקוע בבורסה

אך לא זה המצב. וזה לא יכול להיות המצב כי מנהיגינו הפוליטיים והצבאיים אינם קולטים גאולה מהי. ראש ממשלה שביוני 2005 העיד בפני יהודי ארצות הברית כי אנחנו הישראלים "התעייפנו מלהילחם, התעייפנו מלהיות אמיצים, התעייפנו מניצחונות והתעייפנו מלהביס את אויבינו" אינו יכול להבין את המשמעות של האיום הנשקף לעברנו. כל הכמיהה שלו וההבטחות שלו ל"נורמליות" הן, במהותן, התכחשות לעובדה הפשוטה כי ישראל איננה עם נורמלי, וכי אויבינו אינם כמהים ל"נורמליות" ועל כן לא נוכל להשיג אותה.

כמו כן, מטכ"ל המונהג על ידי רב-אלוף שיכול להתפנות לענייני ביתו שעות ספורות לאחר התקפה שחודרת לשטחה הריבוני של ישראל – חיילים נהרגים ואחרים נלקחים בשבי – הינו בהגדרה מטכ"ל שלא מסוגל להבין את משמעות המלחמה, לא כל שכן אינו מסוגל לנצח בה.

ומכאן עולה הגורם העיקרי למחדל הנורא של הממשלה ושל הצבא בניהול המלחמה. אילו הממשלה היתה מבינה את מהות המלחמה, היא היתה נערכת מייד לשמור על העורף ולטפל בו. היא היתה מבינה כי יש צורך שהאויב יראה בפעולות צה"ל לא את העליונות הטכנולוגית שלנו, אותה הוא כבר מכיר וממנה הוא אינו מתרשם, אלא את עליונות הרוח שלנו, שבה הוא מזלזל.

ויש לעם שלנו עליונות רוחנית. היא באה לידי ביטוי בפעולות הסיוע האדירות למען תושבי הצפון ולמען חיילי צה"ל, שבהן השתתפו עשרות אלפי אזרחים בחודש האחרון. היא באה לידי ביטוי בכל הקרבות האמיתיים שהתנהלו בין כוחות הקרקע של צה"ל לבין כוחות חיזבאללה שבכולם צה"ל ניצח, על אף שכוחות המילואים שלנו לא עברו אימונים אמיתיים כבר שנים רבות.

הכחשת המציאות

אולם הנהגה שאיננה מבינה את המשמעות של מלחמת ג'יהאד, שאיננה מסוגלת לאסוף את תעצומות הנפש הנדרשות להתמודדות עם איום זה משום שאין לה כאלה, אינה יכולה לעשות דבר מלבד להתכחש למציאות, לא משנה מה טיב העם. מן הדין שאותה ממשלה ואותו מטכ"ל שחושבים כי את כוחות חיזבאללה ניתן להכריע מן האוויר, או על ידי "פגיעה בסמלים שלו", גם יחשבו כי ניתן פשוט לברוח מן הקרבות;לרוץ לאו"ם ולהתחנן להפסקת אש;לתת פקודות חסרות היגיון לכוחות הנלחמים בשטח, המביאות למצב שבו הניצחונות הטקטיים שעלו לנו בדם יקר לא הביאו לשום תמורה אסטרטגית;להרוס את מעמדה של ישראל בארצות הברית;להרוס את כוח ההרתעה של צה"ל;ואחרי כל זה, ולהישיר מבט לעבר העם ולהגיד שניצחנו.

וכך קרה, שכל פעולות ההנהגה הפוליטית והצבאית של ישראל בחודש וחצי האחרונים פעלו לא כדי לקדם את האינטרסים של ישראל, אלא להעניק לכוחות הג'יהאד את ניצחונם הגדול ביותר אי פעם ולהבטיח כי במערכה הבאה ישראל תתחיל מעמדת נחיתות חסרת תקדים.

כדי שנבין מה עומד בפתח, עלינו לראות מה קורה כיום בעולם הערבי בעקבות המלחמה. ובכן, בקרב הפלשתינים, אף אחד לא מדבר על שחרור גלעד שליט. ברשות הפלשתינית מדברים על תום עידן השלום עם ישראל ועל פתיחת "אינתיפאדה שלישית". ברור לכולם כי מי שיחליט לגבי גורלו של שליט אינו נמצא בעזה אלא בדמשק ובטהראן, משום שהסמכות לקבוע את מהלכי הרש"פ הועברה לשם.

מיד לאחר שההחלטה על הפסקת האש עברה במועצת הביטחון, נסע יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס לעזה. היתה תקווה כי במהלך ביקורו במקום יפעל לממש את התביעה האמריקנית לפזר את ממשלת החמאס ולמנות במקומה ממשלת "מומחים"; אך לא זאת היתה כוונתו של עבאס. עאבס נסע לעזה כדי לנסות לשכנע את איסמעאיל הנייה להקים ממשלת אחדות של פת"ח וחמאס.

חמאס מצידו מציב תנאים מבישים לעבאס, שאת חלקם הוא כבר קיבל. עבאס כבר הסכים כי גם ארגון הג'יהאד האסלאמי ייכנס לממשלה. על פי הערכות של אנשי פת"ח, עבאס עומד גם להסכים לדרישת חמאס שפת"ח ישמש השותף הזוטר בקואליציה וכי יופסקו כל המגעים המדיניים עם ישראל.

קולוניה איראנית

באשר ללבנון, כבר בימים הראשונים של המלחמה הזהיר מפקד צד"ל לשעבר, הגנראל אנטואן לאחד, כי אם ישראל לא תפרוק את חיזבאללה מנשקו, לבנון תהפוך לקולוניה של איראן. זה מה שקורה כבר היום. בנאומו ביום שלישי, חסן נסראללה דיבר לא כמנהיג מגזרי אלא כמנהיג לאומי. בהבטחתו לנהל את "ג'יהאד הבינוי והשיקום" של לבנון הוא למעשה תפס לעצמו את המקום של ממשלת לבנון. הוא המגן של לבנון נגד ישראל, הוא המביא ניצחון ללבנון והוא המנהיג שיביא לשחר של יום חדש בלבנון – וכל זה כמובן במימון נדיב של איראן. הודעות שרי ממשלת לבנון שבאו בעקבות דבריו של נסראללה, שבהן הודיעו כי לא ירימו אצבע נגד חיזבאללה גם בעת פריסת צבא לבנון מדרום לליטני, הינן הוכחה לכך שממשלתו של פואד סיניורה מבינה את המציאות החדשה שנוצרה ומתנהגת בהתאם. הצעקות של שרי הממשלה נגד סוריה אינן אלא פריקת לחץ, משום שהיום ברור לכל כי סוריה לא צריכה לשוב ללבנון – משום שחיזבאללה שומר על האינטרסים שלה. אם כבר סוריה תפעל, היא תפעל ברמת הגולן.

נאומו של נשיא סוריה, בשאר אסד, ביום שלישי הוא קו פרשת מים באזור. לראשונה, בריש גלי, אסד הוציא את סוריה מ'מעגל השלום'. אולם, ממשלת ישראל סירבה לקבל זאת. ציפי לבני הגיבה בדרכה הריקנית, כי על סוריה להחליט אם היא רוצה להיות במעגל של מלחמה או במעגל של שלום. עמיר פרץ מצידו התנהג כמו אדם החי על הירח, כשהודיע כי יש סיכוי לחדש את התהליך המדיני עם סוריה עכשיו.

רק לא אהרן ברק

בימים אלו הולכים ומתרבים הקולות הקוראים להקמת ועדת חקירה למחדלי הממשלה והצבא. אך אין אנו צריכים ועדת חקירה. להפך, ועדת חקירה, במיוחד אם כצפוי תונהג על ידי השופט אהרן ברק, רק תפעל להנצחת העיוורון של המשטר – שכן, ברק הוא מאדריכלי המשטר המבוסס על התנתקות מהמציאות האזורית שלנו.

הפער בין הנהגת המדינה לבין עם ישראל התגלה לעיני כל בשבועות האחרונים. בעוד העם חזק, ההנהגה חלשה, בעוד העם אמיץ, ההנהגה מפוחדת, בעוד העם מתעלה על עצמו, ההנהגה מתמוטטת. הדרך היחידה, אם כן, להביא למצב שנוכל להגן על עצמנו, היא החלפת הממשלה והדחת חברי המטכ"ל שניהלו את המלחמה בחודש האחרון.

מציאות חיינו השתנתה ללא הכר. אנו מוכרחים שתהיה לנו הנהגה שמבינה את זה.