התנאים ההכרחיים לשלום

התנאים ההכרחיים לשלום
מאת: ד"ר אונקר גתה, פורסם לראשונה ב-19 ביולי ‏2006

רק כאשר יוזמי הפעלת הכוח ילמדו כי פעולותיהם מובילות להריסתם, יהיה השלום אפשרי במזרח-התיכון.

כאשר חיילים ישראליים נכנסים מחדש לעזה ומפגיזים את לבנון, ואזרחים ישראליים מחפשים מקלט מטילי החזבאללה, תוהה העולם בייאוש אם שלום בין ישראל ושכנותיה יכול להכות שורש. הוא יכול – אך רק אם אמריקה תשנה את כיוונה.

על מנת להשיג שלום במזרח התיכון, כמו שבכל אזור, יש עיקרון הכרחי שעל כל הצדדים ללמוד: יזימת כוח היא רעה. והאמצעי שלא ניתן לוותר עליו על מנת ללמדם היא להבטיח כי הצד היוזם כוח יובס ויענש. כוח תגמול החלטי חייב להיות מופעל נגד התוקפן. כל עוד לצד אחד יש סיבה לחשוב כי הוא ירוויח מיזימת כוח נגד שכניו, התוצאה ההכרחית הנובעת היא מלחמה. אולם, סיבה כזאת למחשבה, היא בדיוק מה שמדיניות החוץ הלא-מוסרית של אמריקה מעניקה לרשות הפלשתינאית, לחמאס ולחזבאללה.

ישראל היא מדינה חופשית, המכירה בזכויותיהם של אזרחיה, מכל גזע או דת, המשגשגת באמצעות מסחר ועסקים. אין לה רווח ממלחמה ואינטרס בכיבוש. אך במשך שנים, עראפאת והרשות הפלשתינאית, בעזרת איראן, סוריה וערב הסעודית ומדינות נוספות, לא ביקשו לבנות את התנאים לחירות, אלא לחסל את האומה החופשייה היחידה ביניהם: ישראל. האם ארצות הברית דרשה כי המנהיגות הפלשתינאית תיהרס?

לא. קלינטון הזמין את עראפאת לסעוד בבית הלבן ובוש הצהיר כי השלום דורש שישראל תיכנע לתוקפנות הדורשת מדינה.

גרוע מכך, כחלק מ"הפתרון של שתי מדינות" שהוכרז בשנת 2002, בוש דרש מישראל לסגת לגבולותיה שלפני 1967. בשנת 1967 ישראל כבשה את הגולן , הגדה המערבית ורצועת עזה אחרי עוד ניסיון של אומות ערב לחסלה. לתת חזרה כל חלק משטח זה – – כפי שישראל עשתה לנוכח לחץ בינלאומי – – מלמד את הערבים כי הם יכולים לפתוח במלחמות נגד ישראל עם חסינות מעונש. אם הם לא יצליחו צבאית, עליהם רק להמשיך לייצר איומים נגד ישראל ולחמש עוד מחבלים מתאבדים – – ובסופו של דבר האדמה שהם הפסידו במלחמה שהם פתחו בה תוחזר להם. אז ניתן להתחיל בתהליך מחדש, כפי שהם עשו מאז נסוגה ישראל מלבנון ועזה.

על מנת להתקדם ל"פתרון של שתי מדינות" שלו, בוש הגן על בחירות בטריטוריה הפלשתינאית ובלבנון, אשר באופן צפוי הביאו את החמאס והחזבאללה לממשלה. טרוריזם, כך מלמד בוש את הרוצחים, הוא האמצעי להשגת כוח פוליטי.

לא קשה להבחין בסיבה בשלה השלום חומק מן המזרח התיכון. השיעור שהנשיא בוש מעביר לערבים ולאיסלאמיסטים – – כי היזימה של כוח היא מעשית – – הינו המשך של השיעור אותו מלמדת אותם מדיניות החוץ האמריקאית מזה דורות. המצרים השתלטו על תעלת סואץ ולקחוה מידי הצרפתים והבריטים בשנת 1956 – – ודרשנו כי האירופאים לא יגיבו. ישראל גרמה לטרוריסטים הפלשתינאים להיכנע בלבנון בשנת 1982 – – ואנו תיווכנו את שיחרורם. ערבים רבים סוגדים לטרוריסט [עראפאת] בעבור חטיפת מטוסים ורצח אזרחים – – ואנו שפכנו כספים למען משטרו, היללנו אותו בעבור זכייה בפרס נובל בשנת 1994, ודרשנו כי ישראל תכנס ל"תהליך שלום" ממושך המבוסס על וויתור אחרי וויתור. איזו מסקנה אפשרית יכול להסיק העולם הערבי מלבד העובדה שהשימוש בכוח הינו מעשי? כל עוד יש להם בסיס להאמין בכך, אין מנוס מן המלחמה.
אם אנו באמת מבקשים שלום, עלינו להפוך את הלקח המעוות הזה. עלינו להכריז על התנאים האובייקטיביים לשלום. משמעות דבר זה היא הודעה לאומות ערב כי לישראל, כמדינה חופשית, יש זכות מוסרית להתקיים, וכי הערבים והפלשתינאים הינם יוזמי העימות וכי תוקפנות מצידם הינה רשע בלתי נסבל. משמעות הדבר היא לעודד את ישראל לא לשאת ולתת ולהתפשר עם תוקפיה הנוכחיים, אלא להרוס אותם.

רק כאשר יוזמי הכוח ילמדו כי פעולותיהם אינן מובילות לאהדה עולמית ולכוח פוליטי, אלא למותם, רק אז יהיה השלום אפשרי במזרח התיכון.

ד"ר אונקר גתה הינו עמית בכיר במכון איין ראנד בארווין, קליפורניה.
Copyright © 1995-2006 Ayn Rand® Institute (ARI). All rights reserved. Reproduction in whole or in part is prohibited.