האקדח המעשן של "שתיל"
מאת בועז ארד | 18 באוגוסט 2011
"המאבק הוא מאבק אותנטי ואמיתי שהחל מיוזמות אנשים פרטיים שסובלים מהבעיה, קמו בבוקר ונקטו פעולה." כך רוצים שנחשוב בשתיל, את הפזמון הזה מדקלמים הנציגים של המחאה אך מתחת לפני השטח משתמשים באי הנחת של המעמד הבינוני מרמת המיסוי והמגבלות בשוק על מנת למנף אג'נדה שונה לגמרי. במסמך שהגיע לידיעת המערכת נחשפת האג'נדה של השמאל…
באתר הרשמי של מחאת האוהלים תחת הסעיף "מי אנחנו" נרשם: "אנחנו עם ישראל, האנשים הפשוטים שעובדים, שלומדים, שתורמים למדינה. אנחנו הרוב, אנחנו המעמד היצרני. היינו אנונימיים, דוממים, היינו בשקט אך לא חיינו בשקט. חיינו כל יום בחרדה לקיומנו לצרכים הבסיסיים ביותר שלנו. אין לרובנו מקום ראוי לגור, נגזלה מאיתנו זכותנו הבסיסית לכבוד כבני אדם."
מייסד "השמאל הלאומי" אלדד יניב מתריס בבלוג של אתרו "נוחילנד":"אז מה קורה כבר שבועיים בכל רחבי הארץ? באמשלכם, מי התחיל? השמאל ? הימין? מי מממן? הקרן החדשה? הקרן הישנה? מי הדליק את השריפה? מי יכבה? מבולבלים? גם אנחנו. אז קודם כל, נימוס. נא להכיר: שלטון – זה העם. נעים מאד. תכיר. "
כבר בימים הראשונים למחאה (17 ביולי) היטיב אבישי עברי לראות מעבר למסך העשן והזכיר לנו נשכחות בבלוג באתר לאטמה:
"ב-2003 יצאה ויקי קנפו למסע רגלי ממצפה רמון לירושלים במחאה על מדיניות הקיצוץ בקצבאות של הממשלה, אז בראשות אריאל שרון ושר האוצר נתניהו. גם אז התגייסה התקשורת לטובת קנפו, על תקן האזרח הקטן והבלתי מאורגן במלחמתו בממסד האטום. גם אז, ראו זה פלא, עמדה בראש אותו ממסד אותה דמות: בנימין נתניהו. כבר בעת ההתרחשות הועלו ספקות, מחוץ לתקשורת המרכזית כמובן, לגבי מידת האותנטיות של הצעדה וההפגנות בעקבותיה. חדי העין והאוזן חשו כי המחאה היתה מופקת מדי ומתוקשרת מדי מכדי להיות סתם מיזם מחאה של אם חד הורית ממצפה רמון ללא קשרים בצמרת התקשורת או הפוליטיקה. לימים, הודתה קנפו, בראיון ל"ידיעות אחרונות", שהמחאה שלה "מונפה" ע"י גורמים פוליטיים מאורגנים ובעלי אג'נדה ברורה: "איך שהגעתי לירושלים רציתי לעשות אחורה פנה ולחזור הביתה. הרגשתי שאני מאבדת ואת השפיות. פתאום כולם התלבשו עלי, החבר`ה של שתיל ושל "ידיד" ושל "אחותי", לא ידעתי מי זה מה. היום אני יודעת שניסו לנצל אותי, לחסל חשבונות שלהם על הגב שלי". "שתיל", מסביר עברי, "היא מעין זרוע ביצועית של הקרן לישראל חדשה, קרן אלמונית באותם ימים, אבל לא פחות בוחשת בפוליטיקה הישראלית."
לידי מערכת "אנכי" והתנועה הליברלית החדשה הגיע בימים אלו "האקדח המעשן", המסמך המכונה "מדריך למאבק במאהל" המחזיק 30 עמודים וכולל את התשובות אותן יש להשיב כאשר נשאלות השאלות הלא נוחות לגבי המימון, החסויות הפוליטיות והמפלגתיות והמימון של קרנות וגופים כאלו ואחרים. ההמלצה של המסמך היא להשתמש בהסחת דעת המכונה "טכניקת ההסתעפות" כלומר, לענות כי "סוגיית המימון היא לא מוקד העניין, המוקד היא בעיית ה…" ונוסחה נוספת אותה מציע המסמך היא: "לא זו השאלה אך אענה בקצרה, ואז אעבור לעניין המהותי, המאבק הוא מאבק אותנטי ואמיתי שהחל מיוזמות אנשים פרטיים שסובלים מהבעיה, קמו בבוקר ונקטו פעולה…" כמה נחמד, ממש כמו בשיר "פתאום קם אדם"…(האם זה תואם עם שלמה ארצי מראש?).
טוב, אז שתיל מבקשים שלא נדע שהם מעבירים כספים, תמיכה פוליטית, סיוע ארגוני, אז מה? הרי הם ארגון המבקש לקדם שינוי חברתי למה שלא יעזרו? למה להסתיר את העובדה תחת מעטה של "תשובות מסתעפות"?
בנספחי המסמך מתגלות הסיבות, לשתיל יש תשובות מוכנות מראש ואג'נדה אותה הוא מבקש לקדם תוך רכיבה על תמימותם ותחושת תיסכולם של ההמונים ולכן חשוב שיראה כאילו הטענות והדרישות הינן תוצאה של "בעיה אותנטית ואמיתית של אנשים פרטיים".
בסעיף 2 של המסמך (עמ' 23) יש כבר אג'נדה ברורה תחת הכותרת: "לא לחוק הוד"לים" למה לא? למה שחוק הוד"לים יפריע לאזרחים אותנטיים שקמו בבוקר בבקשה לסייע להם עם בעיות פרנסה ודיור?
במסמך עצמו המופץ על ידי שתיל רשום במפורש כי חוק הודלים בכלל לא קושר למחאת הדיור "הבעיות המרכזיות שמונעות בניית דירות בכלל לא קשורות לוד"לים"… ממש לא ברור מדוע אזרח יקום בבוקר, ירגיש שהוא עם ויתחיל להפגין נגד חוק שבכלל לא קשור למצוקותיו.
לקרן החדשה חשוב שקבלנים ויזמים פרטיים לא ירוויחו חלילה מתנופת הבנייה של חוק הוד"לים ויש לה שיטות אחרות, לאזרחי ישראל בני המעמד הבינוני דווקא נראה סביר לגמרי שמי שעובד ירוויח כסף ושיעשו כמה שיותר עסקים – הרי בכדי לשנות את השיטה הכלכלית בישראל קמו מפלגות ויש מצעים לא כך? אלדד יניב, מראשי "השמאל הלאומי" התייחס בויכוח עימי לשאלת המראיין "מה אתה מציע?" וענה כי אין זה מתפקיד המחאה להציע הוא רק מציף בעיות וזה תפקיד הממשלה לפתור אותן. נחמד, אך לא כך הוא המצב לאשורו. הפתרונות של הממשלה אינם מקובלים על נציגי הקרן החדשה וההנחיות להתנגדות "עממית ואותנטית" מוזרמות לשטח.
בעמוד 17 במסמך מצורף נספח מספר 1 – "חמש שאלות נפוצות על 'דיור בר השגה'" מרוכזות תביעות שגובשו על ידי מספר אירגונים ובינהם "שתיל", "האגודה לצדק חלוקתי" ועוד… בין השאר מבקשים האירגונים החברים להתנגד לחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הפנים, "הקואליציה לדיקום דיור בר-השגה דווקא סבורה כי חוות הדעת האלו שגויות…". והנה יש לנו עוד דרישה אותנטית של אזרח ששווה לצאת לרחובות עבורה.
המסמך כולל עוד הרבה טיפים, עצות משפטיות, הנחיות לעבודה מול התקשורת ועוד... תוכלו להורידו ולהתרשם ממנו כאן.
"התנועה לחיים בכבוד" מציעה במסמך הנחיות להקמת מאהל גם ססמאות: "רוצים צדק – לא צדקה, מדינת רווחה היא זכות וגם חובה; העם רוצה צדק חברתי; צדק ורווחה במקום רווח וצדקה…" וכו'. ולסיום עם חסר לכם משהו יש כתובת, שם וטלפונים של הנציג שלכם בשתיל לצורך לוגיסטיקה והערכות.
המסקנה: כתבנו כבר כי יש בעיית יצוגיות בין הנהגת המחאה לבין אנשי מעמד הביניים שיצאו בהמוניהם למחות נגד עוולות אמיתיות. לתנועות השמאל הקיצוני והאירגונים הקיקיונים המיצגים אותם תחת המטריה של שתיל אין סבלנות להכרעות הבוחר בקלפי והן רוצות "מהפכה עכשיו". תנועות אלו מעדיפות ליצור מצג שווא של מחאה עממית המונית על מנת לקדם אג'נדה של מיעוט מבוטל העומדת בניגוד לאינטרסים של מעמד הביניים.
ובכן, רבותי הבה נשתמש בטכניקת ההסתעפות ונאמר על המאמץ המהפכני של הקרן לישראל החדשה: "לא זאת הדרך למהפכה קומורדים… הבעיות האמיתיות הן רגולציות, הליכים בירוקרטיים מונופולים וחסמים לשגשוג וצמיחה, אתם רוצים עוד ממשלה ועוד מיסוי? בואו נפגש בקלפי."
בתמונה: במכתב שהופנה בתאריך 29.8.11, אל תומכי ותורמי הקרן הזרה, NIF – הקרן לישראל חדשה, הודיעה מנהלת זרוע הביצוע של הקרן האמריקאית בישראל, רונית הד: "רוב עבודתנו נעשית מאחורי הקלעים" (באדיבות אתר KR8)
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.