מנועי הרודנות הרופסים – חלק 1 – רוברט טרז'ינסקי

"מקלות האכילה הכועסים"

אולם הורשת השלטון של קים רחוקה מלהיות מובטחת. במחשבה על כך, גם בימי הפאודליזם לא עברה העברת שלטון תמיד בשלום. ההיסטוריה האנגלית עד לשנת 1689 (כלומר, מועד יצירת המלוכה הקונסטיטוציונית) מנוקדת על ידי התפרצות מלחמות תדירות בעת שיורש חלש ירש את השלטון, או כאשר יש מועמדים מתחרים על הכתר. מסיבות דומות בלתי אפשרי לדעת מה יקרה כעת בצפון קוריאה, האם יורשו של קים יגבש את כוחו בצעדים ברוטאליים, האם מתחרה יחטוף את השלטון, האם תפרוץ מלחמת אזרחים בין סיעות יריבות, או האם כל המשטר יקרוס. אנו יכולים לקוות לתוצאה האחרונה, אך יש מעט מידי מידע לגבי מה שמתרחש בממלכת הנזירות הזאת על מנת לייצר תחזיות.

ההספד השני, מעניק פרספקטיבה מעניינת בנושא, בהזכירו לנו עד כמה שבירות באמת הן הדיקטטורות. ואצלב האוול היה מחזאי נרדף תחת המשטר הסובייטי אך הפך להיות נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה. האוול היה האיש שאותו ראה ג'ורג' וו. בוש לנגד עיניו בנאום אותו נאם לאחר בחירתו השנייה לנשיאות, בו אמר כי אמריקה מזהה במתנגדי המשטר הכלואים בעולם את מה שהם באמת: "מנהיגי העתיד של ארצותיהם החופשיות."

אינני יודע מה יקרה בצפון קוריאה, אך יש סימנים של התנגדות גוברת לדיקטטורה במקומות אחרים, ובעוד האביב הערבי ההפכפך משך את רוב תשומת הלב השנה, הרי שיש התפתחויות מעניינות בשאר העולם. כתבתי כבר מספר פעמים על "המנועים הרופסים של העריצות," בפרפרזה על דבריו של ג'פרסון. הגיע הזמן עבור עידכון גדול על ההתמוטטות האיטית והמייסרת של הדיקטטורות בעולם.

הדינמיקה הבסיסית הוצגה במאמר מעניין אודות סין בלוס אנג'לס טיימס. המחבר הסיני והלוחם  המוביל את המאבק נגד השחיתות יה אוה מצטט שנים ממשפטיו של מאו.

כאשר מאו צה-טונג הצעיר התסיס למען המהפכה, הוא מצא דרך להמחיש את הנקודה שלו לקהל בלתי-משכיל: הוא לקח מקל אכילה בודד ושבר אותו לשנים. ואז הוא לקח חופן של מקלות: הם לא נשברו. ובעזרת זאת הוא הראה כי כל עוד כל כולם יעמדו זה לצד זה, שום כוח לא יעמוד בדרכה של המהפכה…

השאלה אם מקלות אכילה מגיעים כבודדים או כקבוצות הפכה שוב לנושא בסין. יורשי מאו, בכל אופן, עושים את ההיפך ממה שהוא הטיף לו, בשינוע משאבים עצומים על מנת למנוע מהמקלות להתאחד יחד. הממשלה יודעת שמקלות אכילה זועמים נמצאים בכל מקום, אך כל עוד הם נותרים מפוזרים, היא מאמינה שהיא תוכל לשבור אותם, ללא תלות במספרם.

יו טען כי למנהיגי סין אין סיבה לחשוש מהשינוי לדמוקרטיה, אשר סביר להניח שיהיה שקט ובפועל יעניק מחילה עבור הרווחים המפוקפקים של השליטים. במקום זאת, על שליטי סין לפחוד ממהפכה, אשר תסתיים בהפקעה של השלל אותו הם בזזו ואולי כשהם מתנדנדים מעמודי תאורת הרחוב.

מאמר זה שפורסם לפני כשבוע, התייחס למספר הגדל של "תקריות המוניות", שהוא הביטוי הרשמי למהומות ומחאות מקומיות, בדרך כלל בתגובה לפעולות עריצות של פקידי שלטון מקומיים מושחתים. מאז התפרסמו חדשות אודות "תקרית המונית" שיכולה להצית את המהפכה.  ואם תקרית זאת לא תגרום לכך, זאת בדיוק התקרית שתהפוך לבסוף למרד רחב יותר.

ה"תקרית ההמונית" החדשה הינה התקוממות  ב"כפר המורד" ווקאן. הלונדון דיילי טלגרף מגיש את הסיכום הטוב של הסיפור.

משהו יוצא דופן מתרחש בכפר הסיני ווקאן. בפעם הראשונה נרשם כי המפלגה הקומוניסטית הסינית איבדה כל שליטה, כפר הדייגים הזה בן 20,000 התושבים נמצא במרד גלוי.

האחרון מתריסר פקידי המפלגה נמלט ביום שני (12 בדצמבר) לאחר שאלפי אנשים חסמו את המשטרה החמושה מלתפוס שליטה בכפר, בעומדם מול מטחי גז מדמיע ותותחי מים.  מאז, המשטרה נסוגה למחסומי דרכים במרחק של כ-5 ק"מ על מנת למנוע כניסת מזון ומים, ויציאת כפריים. צי הדייג של ווקאן, מקור הכנסותיו, הושם במצור בנמל ונחסם מיציאה לים.

המחאה הוצתה על ידי התלונה הרגילה: תפישת שטחי חווה על ידי פקידי ממשלה שהציעו פיצוי בלתי ראוי לחקלאים ואז מכרו את הקרקע לפיתוח ברווח עצום, רווח שמוזרם בחלקו למימון הממשל המקומי ובחלקו לשיחוד הפקידות המושחתת.

כאשר הכפריים מחו בספטמבר, נציגי הממשל ביקשו מהם לבחוק 13 נציגים על מנת לנהל משא ומתן עם הממשלה. לבסוף, בריוני הממשלה נכנסו לכפר ולכדו חמישה מנציגים אלו, ואחד מהם, זאו ג'ינבו, מת במהלך מאסרו ממה שנציגי הממשלה תיארו כהתקפת לב – הוא היה רק בן 43 – ועל פי דברי קרוביו הסיבה היתה מכות קשות אותן ספג. זה מה שהוביל את הכפר לכדי מרד גלוי.

מותו של מר זאו ליכד את התומכים והוביל את המצב הנפיץ בכפר אל מעבר לסף. "אנו לא ישנים, מאה אנשים ניצבים בשמירה, איננו יודעים מה יהיה הצעד הבא של הממשלה, אך אנו יודעים כי אנו לא יכולים לבטוח בהם מעתה לעולם, " אמר מר צ'אן.

גם רויטרס סיקרו את הסיפור, ולבסוף גם הניו יורק טיימס הזדחל אחריהם. אך הטלגרף מחזיק את אחד מכתביו, מלקולם מור, בתוך ווקאן, כך שהסיקור שלהם הוא המקיף ביותר וכולל פרופיל של מנהיג הכפר שנרצח, תיאור של מסע הלוויה שלו, שהיה ביסודו מפגן אנטי-ממשלתי, ודו"ח עדכני יותר על אסטרטגיית ההפרד-ומשול הממשלתית, הכוללת שיחוד של תושבים מקומיים לחתימת עצומות המגנות את מנהיגי המרד ומביעות תמיכה בממשלה.
 

בנתיים עלתה גם ספקולציה כי המחאה עשוייה להתפשט עם היוודע המקרה בחוץ, למרות הצנזורה הממשלתית הכבדה. אם מחאה זאת תתפשט היא עשויה להפות לתחילת הסוף של הדיקטטורה הסינית. אם היא לא, אני מניח שזה רק עניין של זמן עד לפעם הבאה בה מקרה כזה יתרחש שוב והמחאה תתפשט.

תקריות מסוג זה מתוכנתות בתערכת הסינית. הממשל המרכזי הסיני נמנעת באופן מפתיע ממשלוח תגמולי מיסים חזרה לממשלות המקומיות, הסיבה בחלקה היא הידעה שהכספים יגנבו, ועדיין היא מצפה מהם לבזבז בנדיבות כחלק מהמאמצים הכלכליים "לעידוד" בסגנון הקיינזיאני (אותם תיארתי במקום אחר). נציגי הממשל המקומיים מימנו את פעולותיהם בעזרת הלוואות שמחוץ לספרים, אלו נתמכו בהכנסות ממכירת קרקעות, מהן הם גם קיבלו אחוזים. לכן, יש להם אינטרס מושקע ענק בהגברה מתמשכת של גניבת הקרקעות מהאיכרים ובלי בתים, ובדיכוי אלים של כל מחאה נגד הפקעות אלו. זאת היא שיטה המבטיחה התפרצות חברתית בטוחה.

בנתיים, הכלכלה הסינית מתחילה לנטות לקראת "נחיתה קשה," ויש עדויות כי השקעות חוץ ישירות, אשר הניעו חלק גדול מהצמיחה הכלכלית המדהימה בסין, מתייבשות. חברות אמריקאיות המחזיקות מפעלים בסין מתחילות לגלות כי אינן יכולות עוד להניח שהמדינה יציבה, והן אינן רוצות לקחת את הסיכון שתקריות בסגנון וואקן יפגעו בקווי האספקה שלהן. וולטר ראסל ציין עדות לפיה סין עברה את הנקודה (עם חלק גדול מאסיה) של השלב הראשוני של התיעוש והוא מגיע כעת לנקודה בה עובדים מבקשים להתארגן לאיגודים, אלו יהפכו את חוסר היציבות של העבודה למרכיב קבוע  בשיטה הסינית.

טענתי לאורך זמן נגד הדעה המקובלת לפיה סין הינה אומה הסוגדת ל"יציבות" בעלת אובססיה קונפוציאנית לסדר וצייתנות. לכן התרשמתי ממחקר אקדמאי חדש – שמוצג בגירסא מלאה כאן ובתמצית כאן – הטוען כי "שינויים פתאומיים" יתאפשרו בקרוב והם למעשה רגילים בסין.

הפיננשל טיימס מציג את העידכון האחרון מוואקן: התושבים גיבשו את האדמיניסטרציה הממשלתית הפנימית שלהם, במנותק מהמפלגה הקמוניסטית, ודורשים "בחירות דמוקרטיות פתוחות ושקופות לא רק עבור הכפר,  או המחוז או העיר אלא לכלל המדינה, ובכלל זאת למנהיגות העליונה." אך האנשים בוואקן חוששים כי הממשלה תפשוט עליהם בקרוב, במיוחד עם קבוצה גדולה של עיתונאים זרים הנמצאת בעיר תארוז את חפציה ותצא מהאזור לכבוד חג המולד. לכן הכפריים תכננו צעדת מחאה בתאריך 21 בדצמבר על מנת לתבוע את החזרת גופתו של זאו.

השארו בהקשבה.

לא רק בסין מתגבר המחנה הקולני של "מקלות האכילה הזועמים." גם רוסיה מתחילה להתעורר. על כך בקטע הבא הפתוח למינויים כאן.