יום הולדת 60 שמח לישראל: כל הכבוד ששרדת
מאת: מלאני פיליפס | פורסם ב-9 במאי 2008 ובמקור ב30 באפריל ב"Spectator" הבריטי
מה היה ראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן-גוריון אומר, ביום בו הכריז על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, אילו ידע כי שישה עשורים לאחר מכן ישראל תהיה מכותרת באויביה, תסבול מנחיתות מספרית חסרת תקווה ונלחמת עבור קיומה? בוודאי היה אומר: אז מה חדש?
בשבוע הבא, ב-8 במאי, ישראל תחגוג את יום ההולדת ה-60 לאותה הכרזה. עם כל עשור שחולף, אנשים שואלים את אותה שאלה: האם ישראל עדיין תהיה שם בעשור הבא? זה אכן מדהים שהיא לא רק שרדה אלא גם משגשגת. מצבה כאומה ערוכה תמידית לקרב הוא יחודי. ביום שאחרי הכרזת בן גוריון על עצמאותה, שישה צבאות ערביים פלשו וניסו למחותה. עם היוצא מן הכלל של מצרים וירדן, העולם הערבי והמוסלמי ממשיך לנסות מאז.
ישראל היא המדינה היחידה שהקמתה נתמכה על ידי האומות המאוחדות; ועדיין היא המדינה היחידה שהלגיטימיות שלה מוטלת בספק. היא המדינה היחידה שהעולם דורש ממנה להתפשר עם תוקפיה הפלשתינאים הערביים ולהסכים לדרישותיהם, אפילו בעת שהם יורים רקטות אל בתי הספר ובתי המגורים שלה ומפוצצים את אזרחיה. היא המדינה היחידה הממשיכה לספק חשמל ושירותים לתוקפים אלו ומטפלת באופן שיגרתי באלפי פלשתינאים בבתי החולים שלה, אפילו באלו שדם ישראלי על ידיהם. ועדיין זאת המדינה היחידה אשר, בבית המשפט של דעת הקהל, סובלת מגינוי בשל התנהגות "בלתי פרופורציונלית" כאשר היא משתמשת באמצעים צבאיים ממוקדים להגנה עצמית, והיא מואשמת בגרימת זוועות "נאציות" או "אפרטהייד" שהיא קורבנם. כיום, המצב נראה מאיים במיוחד. ישראל מאויימת מכמה חזיתות על ידי איראן, אשר דוהרת לפיתוח נשק גרעיני, ומאיימת בשואה חדשה ליהודים בעת שהיא מכחישה את הקודמת. בלבנון חסאן נאסראללה, המנהיג של החזבאללה, צבא החסות האיראני, שחזר והתחמש באלפי רקטות, אומר כי ההתקפה הבאה על ישראל אינה שאלה של 'אם' אלא של 'מתי'. מאז נסיגת ישראל מעזה בשנת 2005 החמאס הנתמך על ידי איראן, שנשבע למחוק את ישראל וכל יהודי, בנה צבא מאומן היטב של כ-20,000 איש וארסנל ענק של נשק שהוברח דרך מצרים, והוא תוקף את ישראל ברקטות ופצצות ללא הפוגה.
יש ציפייה רחבה כי לאחר שיעבור יום העצמאות והנשיא בוש יחזור הביתה מביקורו החגיגי, ישראל תצא לפלישה רחבה לעזה על מנת לטפל בחמאס. אם היא תעשה זאת, מובטח כי דעת הקהל במערב, שברובה מתעלמת מהפיכת הישראלים לקורבנות, תזעק שוב 'טבח'. וכמו בעבר, החמאס יציב נשים וילדים בכוונה בקו האש על מנת להגדיל את הקורבנות האזרחיים ולהמשיך ללבות את דעת הקהל הזאת.
ישראל מוצאת עצמה לכודה בתנועת מלקחיים של התקפה פסיכולוגית וצבאית לא רק מהעולם הערבי והמוסלמי אלא גם מצד המערב. בריטניה, שהאינטליגנציה שלה הולעטה (ובלעה) כמויות מסחריות של שקרים ערביים ומוסלמיים, הינה המנהיגה המערבית של אלו המבקשים את ראשה של ישראל. תודות לעמדה המופצת על ידי התקשורת הבריטית, האוניברסיטאות, הארגונים הלא-ממשלתיים והכנסיות, ישראל עוברת דמוניזציה ואבדן לגיטימיות שיטתיות.
מעטים מדעים, למשל, לאופן שבו החמאס והחיזבאללה מציבים בכוונה גם טרוריסטים וגם כלי נשק באזורים אזרחיים המאוכלסים בצפיפות כשהם משתמשים בנשים וילדים כמגנים אנושיים. בעוד כותרות העיתונים בבריטניה זועקות נגד ישראל על כי היא גורמת למשבר הומניטארי בעזה, מעטים ערים לכך שהחמאס גונב את אספקת הדלק המיועדים לאוכלוסייה בעזה ומפוצץ את נקודות המעבר על מנת לגרום לישראל לסגור אותם, להסלים את העימות ולהבעיר את העולם. מעטים יותר הם אלו המודעים כי רבים מהתמונות המבעירות מזויפות, היות וגם החמאס וגם החיזבאללה מביימים באופן שיגרתי "זוועות" או מגזימים באופן מלאכותי בתקריות על ידי טיפול בצילומים – באדיבות העיתונאים הבריטיים המאוימים ברצח או חטיפה אם הם נכשלים מלהתיישר על פי הקו.
באופן יסודי יותר, הדימוניזציה האובססיבית של ישראל מבוססת על מערכת אמונות מסולפות הלקוחות היישר מהתעמולה הערבית – כי כתוצאה מהאשמה בעקבות השואה האירופאית, ישראל נוצרה כאשר המוני יהודים אירופאים שאין להם כל אחיזה בארץ הושלכו על פלשתין, ודחקו החוצה את תושביה בעלי הזכויות, המוסלמים הערבים.
בן-גוריון היה מופתע לגלות היום, למשל, כי ישראל נחשבת ככובשת לא חוקית של הגדה המערבית (ועד 2005, עזה). יחד עם ישראל המודרנית, זה היה חלק מהשטח של פלשתין לגביו ניתן המנדט על ידי האומות המאוחדות בשנת 1922 על מנת להקים מחדש את הבית הלאומי היהודי בשל התביעה הייחודית של היהודים – העם היחידי עבורו הייתה זאת מדינת הלאום, מאות שנים לפני שהערבים פלשו אליה. במילים אחרות, הרבה לפני היותה 'ארץ פלשתין', היהודים בעלי זכות לתבוע אותה תחת החוק הבינלאומי, המעניק להם גם את הזכות להחזיק בה מתוך הגנה-עצמית. ועדיין דעות 'מתקדמות' לא רק שמכחישים את החוק וההיסטוריה אלא דורשות (כפי שעושים הפלשתינאים) את הטיהור האתני של כל מתיישב יהודי מהמדינה הפלשתינית העתידית (כפי שמחצית מאוכלוסיית ישראל הינה של יהודים שגורשו מבתיהם מקדמת דנן בארצות הערביות). עד כה באשר להתנגדות לגזענות.
ההכחשה והעיוות של עובדות אלו סימנו את ישראל להשמצות שאינן נחלת אף מדינה אחרת. שעירה לעזאזל לפשעים שהיא בעצם קורבנם, ישראל הפכה להיות היהודי של העולם המערבי. זה הוא ניצחון לערבים בסוג חדש של מלחמה אותה הם מנהלים. מלחמה א-סימטרית, ששדה הקרב המרכזי שלה הוא התודעה, המשתמש באופן מובהק באנשים חסרי כוח (הפלשתינאים) אשר למעשה נתמכים על ידי שחקנים שהם מדינות בעלות כוח (איראן). עיוות כזה של חולשה וכוח והשימוש השיטתי של הטעייה הינם חיוניים לאסטרטגיה המרכזית של מלחמה א-סימטרית: בכדי לבלבל ולערער את הקורבנות בכדי להדיח את דעת הקהל העולמית למען המטרה. אפילו ישראל עצמה נחלשה מכך. גם לה קמה אינטליגנציה שכבר אינה בטוחה כי לאומה יש זכות לזהותה היהודית. דבר זה יצר ריק מסוכן. באוניברסיטאות ישראליות, היסטוריונים רוויזיוניסטים הציגו שקרים מאכלים על ההיסטוריה של מדינתם, בתארם אותה כמי שנולדה בחטא. בבתי הספר, ילדים אינם לומדים על ההיסטוריה היהודית ומדקלמים דיסאינפורמציה ערבית במקומה.
תחושת המטרה הלאומית של המדינה הוחלשה אף יותר על ידי מלחמת לבנון בשנת 2006, אשר ניקבה את האמון הציבורי בצבא הישראלי הבלתי-מנוצח, ועל ידי משבר מנהיגות פוליטית מתמשך שנגרם על ידי שיטה פוליטית המעודדת שחיתות ומגרשת את הטובים והמבריקים ממשרות ציבוריות.
התוצאה של כל זאת היא כי בהווה, גם השמאל הישראלי וגם הימין אכולים בייאוש חולני. השמאל חושב כי ישראל נידונה למלחמה מחזורית משום שאין כל התקדמות למדינה פלשתינאית – שלגביה הוא נותר משוכנע שהיא תנאי מוקדם לשלום, למרות שדבר זה מנוגד לכל ההיסטוריה, לעדויות ולהיגיון. הימין, מהצד השני, חושב שראש הממשלה ולמרט הוא הצ'מברליין הישראלי, העומד להכריז על שלום בזמננו על ידי מתן מחצית מירושלים והרי הגולן ועל ידי כך יסגיר את ישראל לזאבים של החיסול הערבי. אך שניהם בודאי מחמיצים את התמונה הגדולה יותר.
ראשית, למרות כניסתה לעשור השביעי של קיום תחת מצור קיומי, ישראל משגשגת. הכלכלה שלה מתפתחת, היא מובילה את עולם ההי-טק, ומחירי הנדל"ן בתל אביב מתחרים לאלו של לונדון. שנית, מאחר שנעצה מבט אל התהום התרבותית היא החלה להבין את הסכנה. היא מתחילה לשנות כיוון בחינוך, עם מודעות חדשה הזורחת בינות מנהלי בתי ספר על הצורך ללמד היסטוריה יהודית, זהות וערכים. ולמרות שמספר חסר תקדים של ישראלים חילוניים בעיקר בחרו לחיות מחוץ לישראל, יש מספר ההולך וגדל במהירות של מתוך הדתיים האורתודוכסים היודעים בדיוק עבור מה הם נלחמים והמוכנים להיהרג עבור כך – כמו רוב האזרחים הישראלים שבאמצע הדרך.
לא ניתן לומר דבר דומה על הפלשתינאים הערבים, שפשוט מתפרקים. עליית החמאס, האיסלמיזציה המתקדמת והטרור של החברה הפלשתינאית וההשחתה המתמשכת והמלחמות בין הפלגים בתוך הפתאח כולם גובים את מחירם. באופן מתגבר, הפלשתינאים אורזים ועוזבים. אלו הם האנשים שאינם כמו הישראלים המיואשים. תחושת הזהות הלאומית שלהם – המלאכותית תמיד – כעת שוכבת מרוסקת על ידי כת המוות הפועלת בשמם. אחרי הכל אפילו הפתח שהוא לכאורה חילוני עובר איסלאמיזציה, מדוע פלשתיני שפוי כלשהו ירצה לחיות ברפובליקה איסלמית מדכאת – שפלשתין תהפוך להיות ללא ספק – בה מתנגדים מושלכים מגגות בנינים גבוהים?
וכאן נמצא הפרדוקס המציע את התקווה הטובה ביותר לעתידה של ישראל. אותה האיסלמיצזיה מאיימת אולי תפתח לבסוף את הדלת הנעולה לשלום. זאת משום שגם האיסלמיזציה וגם איראן מאיימות לא רק על ישראל אלא גם על העולם הערבי ה'מתון'. בהתאמה לכך, הדבר האחרון אותו רוצים הערבים הינו מדינת פלשתין איסלמית הנתמכת על ידי איראן. מצרים וירדם פשוט אינן מסוגלות להרשות לעצמן את הימצאותן של איראן או האחים המוסלמים על מפתן דלתן, בעזה או בגדה המערבית הנשלטות על ידי החמאס. כרגע הן סומכות על ישראל שתמנע זאת. אך באופן הולך ומתגבר, שיחות על סוג כלשהו של קונפדרציה בין ירדן-מצרים-פלשתינאים נמצאות באוויר.
כפי שהמנתח ג'ונתן ספייר [Jonathan Spyer] ציין, כי ההחלטה הירדנית לחבר את יריחו לרשת החשמל הירדנית לאחרונה היא דוגמא להתגברות המעורבות בגדה המערבית. ומאחורי הקלעים, הפלשתינאים הריאליסטים יותר הבינו כי הסיכוי הטוב ביותר שלהם למען עתיד כלשהו נמצא בכזאת קונפדרציה בדיוק. ההיסטוריה תתמוך בתוצאה כזאת. קוראים מסוימים עשויים לחוש צורך להתיישב אחרי קריאת המשך המשפט הזה, אך ירדן היא המדינה ההיסטורית של הפלשתינאים הערבים. זה היה ה'פתרון' המקורי של חלוקה לשתי-מדינות אז בשנת 1921, כאש ווינסטון צ'רציל נתן באופן חד-צדדי שלושה רבעים של הטריטוריה המקורית של פלשתין לבית המלוכה האשמי, ויצר את מה שהוא כיום ירדן, כאשר החלק הנותר אמור היה להינתן יהודים.
אולם סיכוי זה לסיים את העימות מעורער כיום על ידי ההתערבות המשרתת את עצמה של אמריקה אשר, כמו אירופה, תופסת באופן מוטעה את מלחמות הערבים בישראל כוויכוח על גבולות בין הישראלים לפלשתינאים ומנסה לכפות את קווי המתאר המוסכמים של מדינת פלשתין בטרם יעזוב הנשיא בוש את משרתו.
היא אפילו לוחצת על ישראל לקבל 'הפסקת אש' מטעם החמאס – אשר בה מתכוון החמאס לתקופה בה ישראל לא תתקוף אותו על מנת שיוכל לצייד עצמו ללא הפרעה למלחמה – כך כאשר יבקר בוש בישראל בשבוע הבא יוכל בוש להעמיד פנים כי שלום במזרח התיכון בזמננו הוא בר השגה. אולם זה הוא תהליך שלום של מציאות וירטואלית, היות ואפילו מנהיג הפתח ה'מתון' מחמוד עבאס אמר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הוא לעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית. אז על מה יש לדבר?
מלבד טבעו המביש, בכל אופן, תהליך הריצוי הביא לשתי תוצאות מאיימות. הוא גרם לאולמרט, תחת לחץ מהאמריקאים, התקשורת הישראלית ואוליגרכים ישראלים רבי כוח המבקשים את היתרונות הכלכליים של שלום בכל מחיר, להרוס נקודות ביקורת, לשחרר אסירים ולהציף את האפשרות של ויתורים טריטוריאליים – כל אלו מקדמים ומעודדים עוד אלימות ערבית. והוא גרם לירדן להניח את רעיון הקונפדרציה שלה בהקפאה. כך ההתערבות האמריקאית הורסת את הסיכוי הטוב ביותר למזרח התיכון לפתור את העימות במוקד הסכסוך – אם היו מניחים לו לפתור זאת בעצמו.
אכן, הרבה מן האחריות לששת העשורים של העימות מונחת לפתחו של העולם המערבי אשר, משנת 1921 והלאה, בחר לפייס את האלימות הערבית בעודו מזיל דמעות תנין על קורבנותיה היהודיים. אך העתיד של שיראל הוא עתידו של המערב. אם קו החזית של ישראל יפול, המערב יהיה הבא בתור. בהתחשב בפייסנות הפנימית הנוכחית כלפי האיסלמיזם, המערב עלול ליפול בכל מקרה. לפחות ישראל יודעת כי עליה להילחם על מנת לשרוד. כתוצאה מכך, בעוד 60 שנה היא עדיין תהיה כאן. האם ניתן לומר את אותו הדבר על בריטניה ואירופה?
מלאני פיליפס, Melanie Phillips, היא בעלת טור ב"דיילי מייל", ומאמרה מעל התפרסם ב"ספקטטור".
Content Copyright ©2007 by The Spectator (1828) Ltd. All Rights Reserved
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.