מי הרס את הסיכוי לשלום?
מאת: יוסף דוריאל | 22 בפברואר 2008
רודפי השלום המוצהרים הרסו כל סיכוי לשלום עם שני הדורות הקרובים של ערביי ארץ ישראל.
בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, בה השתתפתי במספר פרויקטים ביטחוניים שנגעו לאוכלוסיות יש"ע, התרשמתי שבאוכלוסייה זו ישנו חלק רציני שניתן לחיות איתו בשלום. ובמיוחד – כשציפיתי שממשלות ישראל יאמצו את הפתרון שהצעתי לבעיית הפליטים. ביחידה לביטחון לאומי של מערכת הביטחון (יל"ל) העברנו תרגיל סימולציה לפתרון זה, ומצאנו שחוץ מחבורה מצומצמת של קיצונים, כלפיהם תידרש יד קשה, הרוב ייהנה ממנו ויתמוך בו. הכוונה הייתה – להקים עיר, בסטאטוס אוטונומי לפי חוק "נמל-חופשי", לפליטים הראויים לכך (בדיקה תוכיח שחלקם, בכלל, פיקטיבי), לפי דוגמת הונג-קונג, שתנוהל ע"י נציב עליון ישראלי, בשיתוף נציגי התושבים, כפי שהונג-קונג נוהלה ע"י נציב עליון בריטי.
חודשיים לפני החתימה על הסכם אוסלו עדיין דיברתי על כך עם ראש הממשלה יצחק רבין, ז"ל. אלא שממשלתו בחרה בדרך הפוכה: היא בחרה בתור "פרטנר לשלום" את ראש הכנופיה הערבית הארסי ביותר, שטרור, הסתה ורמאות היו דרך חייו – החל מהתחזותו ל"פלשתינאי" כשמוצאו היה, בכלל, מצרי. שנה לפני הירצחו, עדיין הספקתי להגיש לרבין תזכיר מקצועי מנומק, שהוכיח את הצורך לשנות כיוון במה שכונה "תהליך השלום", לאור חשיפת הפרדיגמה האמיתית של מה שצפוי לנו מערפאת וכנופייתו (התזכיר פורסם ב-1996, בספרי – "לצאת מטירוף מערכות").
כך התחיל תהליך, שכבר הגיע לנקודת האל-חזור, של הרס כל סיכוי לשלום גם בדור שיבוא אחרינו.
וכפי שיוסבר להלן, האחראים הישירים לכך הם רודפי השלום המוצהרים, שלמען תחזוק החלום עליו – עוצמים עיניים ואוטמים אוזניים מול מה שמקלקל את החלום.
קיים נוהג מקובל בין עמים שהגיעו להסכם שלום לאחר מלחמה ביניהם – לתאם את תוכן ספרי הלימוד, כך, שיספרו לתלמידים את האמת ההיסטורית אך יימנעו מליבוי המשך השנאה. תהליך שלום בינינו לבין הערבים היה צריך להתחיל בנקודה זו. אך מה שקרה היה בדיוק להיפך: ברגע שישראל העניקה לערפאת וכנופייתו שליטה על ערביי יש"ע, וסייעה, בעזרת כסף יהודי, להקים תחנות רדיו וטלוויזיה פלשתיניים – נפתח סכר לשיטפון של הסתה, עלילות דם ואינדוקטרינציה של החובה העליונה – לרצוח יהודים. שטיפת המוח בשנאה רצחנית ליהודים נמשכת כך, באין מפריע, יותר מ-15 שנים, כולל בספרי הלימוד (הממומנים בכסף אירופי). ומי דואג שסכר זה יישאר פתוח לרווחה (בתירוץ שמי שדורש את סגירתו פוגע באווירה של "תהליך השלום" הקדוש)? – דווקא יהודים שלנו, במבנה של שלוש שכבות: –
-
בעלי הדחף הגנטי הבלתי נשלט – מתורשת אלפיים שנות גלות – למצוא חן, בכל מחיר, בעיני הצורר האכזר התורן, כאמצעי להישרדות;
-
אלה שמצאו הזדמנות להתעשר משיתוף פעולה עם האויב;
-
אינטלקטואלים המחפשים מסלול אופנתי לקידום יחסי הציבור שלהם, מהסוג שמנהיג המהפכה הקומוניסטית, ולדימיר איליץ' לנין, כינה – "אידיוטים שימושיים".
שילוש לא-קדוש זה נעמד כחומה בצורה בפני כל ניסיון לסגור את הסכר לשיטפון ההסתה, עלילות הדם ושטיפת המוח להכשרת שאהידים שיקריבו את חייהם למען רצח יהודים. וכך, ראינו בטלוויזיה של הרשות הפלשתינית כיצד מראיין שואל ילדות בנות 11: "מה עדיף? שלום עם זכויות מלאות לעם הפלשתיני, או – שהאדה?" ואלו עונות ללא היסוס: "ודאי ששהאדה". כלומר – הדור הצעיר כבר לא מתחנך למאבק למען "זכויות מלאות לעם הפלשתיני" אלא – לרצוח יהודים כציווי אלוהי, במחיר הקרבת החיים של עצמם.
עם דור כזה השלום כבר לא יושג. וההתחנפות למנהיגיו לא תעזור במאומה.
מניסיון אישי, ראיתי כיצד יהודים משלושת הסוגים הנ"ל מתאחדים, כשמישהו מנסה לדרוש את סגירת הסכר בפני שיטפון ההסתה. כשחשפתי באוקטובר 2000 את עלילת הדם הנבזית של "רצח מוחמד א-דורה", הם יצאו להגן על העלילה, וממשיכים בכך עד עצם היום הזה – כל אחד בתחומו: בעלי הדחף הגנטי – במאמרים שימצאו חן בעיני המעלילים, בעלי האינטרס הכלכלי – במשיכת החוטים המתאימים בממסד, ו"האידיוטים השימושיים" – בהכפשות אישיות, לדיסקרדיטציה של חושפי האמת. מעודדים מסיוע זה, חידשו תועמלני אש"ף, לפני שנה וחצי, את השימוש בעלילת הדם, בשידורי טלוויזיה, בהם מזמין השאהיד הקטן מוחמד א-דורה את ילדי פלסטין – להצטרף אליו בגן העדן המיוחד לילדים, בתור שאהידים. כלומר – עם כרטיס כניסה של רוצחים-מתאבדים.
אך בזה לא נגמר הסיפור. שיטפון ההסתה הפלסטינית לא נעצר בגדר הביטחון. הוא מגיע לכל פינות העולם, ובראש וראשונה אל ערביי ישראל. וכפי שהוא הוציא אותם להתפרע בכביש ואדי ערה באוקטובר 2000, הוא ממשיך בתהליך המחזיר אותנו 60 שנה לאחור, לחורף 1948, כשכנופיות הפורעים השתלטו על כבישים והטילו מצור על היישוב היהודי, תוך רציחה שיטתית של נוסעים יהודים בדרכים הבינעירוניות. הם הצליחו בזה כל עוד צבא הכיבוש של שונאי ישראל מלונדון נתן להם, עד אמצע מאי 48', חיפוי – מול כוחות המגן שלנו. כדי שיצליחו יותר כעת, מטיפים רודפי השלום ההזוי של היום – להביא צבא חיפוי חדש עבורם, והפעם – של שונאי ישראל מאירופה.
רודפי השלום-בכל-מחיר לא רק הרסו את הסיכוי להגיע לשלום עם שכנינו, אלא – מביאים עלינו מלחמת אזרחים בתנאים מסוכנים יותר מאלו שחווינו בתש"ח. מישהו מהקברניטים מבין את זה?
מכתבי דוריאל לרבין מינואר 1995 (הקישו להגדלה)
הכותב התמחה במחקר ותכנון אסטרטגי
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.