על אופנות ומשברים מוניטרים: סקירה מעין הסערה

מאת אורי רדלר | פורסם לראשונה באתר "הקפיטליסט היומי" ב20 במרץ 2008

כעת כבר ברור כי פניה של ארצות?הברית למשבר: שפל כלכלי ושבר משמעותי של התפישה המוניטרית שמשלה במדיניות הבנק הפדרלי והממשל בארצות?הברית בעשרים וחמש השנים האחרונות. המשבר הנוכחי הוא סיכון וסיכוי: סיכון, שכן הוא עלול לפתוח את הדלת לנסיונות מטופשים ומזיקים. סיכוי, בזכות האפשרות לשידוד מערכות חשיבה אמיתי ביחס לאופן בו מנוהלות כלכלות.

בחזרה ליסודות

כדי להבין את המשבר הנוכחי, צריך לחזור ליסודות: מהו כסף? מהי מדיניות כלכלית? מה העקרונות שמאחורי המדיניות הכלכלית הקיימת היום?

כסף הוא מוצר. כמוצרים אחרים, כמות הכסף ומחירו נקבעים ראשונית על?ידי היצרן — הממשלה או הבנק המרכזי הפועל כבא כוחה — ומשתנים בהתאם למשא ומתן המתנהל בשוק על הכמות והמחיר. בעבר, כשממשלה רצתה להגדיל את כמות הכסף היא פשוט הדפיסה כסף. כך, לדוגמה, בתקופת ההיפר-אינפלציה בגרמניה ב-1923, עסקו 1,200 בתי?דפוס בכל שעות היממה בהדפסת כסף

היום, יצור הכסף מתבצע בשיטות אחרות. לדוגמה, אחת השיטות הנפוצות היא זו בה הבנק המרכזי מלווה לבנקים המסחריים כסף תמורת רישום. כל בנק מחויב בהחזקת סכום מסוים מהונו בעתודות — כסף הנשמר ליום צרה ולא ניתן להלוותו ללקוחות הבנק. כשהבנק המרכזי מלווה לבנקים כסף, הוא רושם בחשבונם אצלו זיכוי בסכום ההלוואה (זהו הרישום), מה שמאפשר לבנק להלוות סכום זהה ללקוחותיו (למעשה, הבנק רשאי להלוות סכום גדול פי 12 ללקוחותיו). דרך אחרת לייצר כסף היא באמצעות אגרות חוב — הלוואות שהממשלה נוטלת מהבנקים. כאן, הממשלה מדפיסה ניירות עליהם כתוב כי היא מתחייבת לשלם לקונה האיגרת סכום מסוים בריבית מסוימת, ומזכה את חשבונותיה בסכום זה.

מחירו של הכסף נקבע אף הוא באופן ראשוני על?ידי הממשלה, באמצעות גובה הריבית. הריבית היא סכום הכסף שיצטרכו הבנקים (וגורמים אחרים) לשלם תמורת הלוואת כסף מהממשלה, והסכום שהממשלה מתחייבת לשלם תמורת ההלוואות שהיא עצמה נוטלת.

פעם למעלה ופעם למטה

כאשר הריבית שדורשת ומשלמת הממשלה גבוהה, כדאי יותר לבנקים (ודרכם, ללקוחותיהם) להלוות למדינה כספים (באמצעות אגרות חוב, לדוגמה). הלוואות אחרות, לעומת זאת, נראות במצב זה הרבה פחות מפתות והרבה יותר מסוכנות. הבנקים שואלים את עצמם: מדוע שאלווה לפלוני אלמוני אלף שקל בריבית של עשרה אחוז, כשאני יכול לקבל ריבית דומה על אגרת חוב ממשלתית? אותו פלוני אלמוני עלול לפשוט את הרגל, להיעלם או פשוט לא להחזיר את הכסף. עדיף שאדבק בהלוואות הבטוחות ביותר.

כתוצאה מכך, כאשר הריבית גבוהה, שוק הכסף נוטה להיות בררני וזהיר במיוחד. רק החברות הטובות ביותר יכולות לשרוד כך. חברה שאינה מתנהלת היטב, מגלה במהרה כי במצבה העגום אין לה דרך לקבל הלוואות מהבנקים ופושטת את הרגל. כשהריבית גבוהה, גם הממשלה זהירה. את הכסף שלוותה מן הבנקים היא התחייבה לשלם בריבית המפולפלת שהיא עצמה קבעה. לכן, למרות הביקוש הרב לאגרות החוב שלה, היא נוקטת מדיניות של ריסון תקציבי, קימוץ?יד וזהירות בהלוואות.

כשהריבית נמוכה, המצב שונה לחלוטין. ההלוואות שמציעה הממשלה הרבה פחות מפתות, שכן היא מתחייבת לשלם ריבית הרבה יותר נמוכה. הבנקים וגורמים אחרים פונים, לפיכך, להשקיע את כספם במקומות אחרים, המבטיחים ריבית נאה יותר. כשהריבית נמוכה, מחירו של הכסף נמוך, ולכן היצע הכסף גדל. הבנקים מלווים לכל דכפין ואינם שואלים שאלות. פלוני אלמוני לא פרע את חובו? לא נעים, אבל לא נורא. ממילא הממשלה תלווה לנו עוד כסף בזול.

ריבית נמוכה מולידה בועות. ככל שנמשכת תקופת הריבית הנמוכה, מוצף השוק בכסף זול, הזורם להשקעות בבורסה, לנדל“ן, להרפתקאות פיננסיות וטכנולוגיות, וכדומה. קוראי העיתונים לומדים על עליות רצופות בבורסה, על גאות במחירי הדירות, על חברות קיקיוניות הנרכשות בסכומי כסף נאים (לרוב, באמצעות העברת מניות). חכמי ההשקעות מספרים להם כי יש סיכוי טוב שהגאות הזו תימשך לנצח.

לידתו של משבר

אך הגאות לא נמשכת לנצח. אחרי זמן מה, מתברר כי חלק מההשקעות היו טובות, איתנות ומוצלחות, אך הכסף הזול זרם גם להרבה השקעות מפוקפקות. הכסף הרב שמזרימה הממשלה לשוק באמצעות קביעת ריבית נמוכה גורם לעיוות במבנה ההשקעות במשק. אף אחד אינו מעוניין להשקיע בסתם מפעל ’משעמם‘ המחזיר את ההשקעה בקצב איטי, בטוח ויציב. הבנקים (ודרכם, ציבור המשקיעים) מעדיפים להמר על השקעות הרפתקניות יותר, שאולי יישאו רווח עצום בעתיד; או להלוות בנדיבות כספים ללווים בעייתיים. השוק פונה להשקיע יותר בסיכויים ובתקוות לעתיד, וזונח את ההווה הממשי.

כדי לממן את ההשקעות שלא צלחו, פונים המלווים — בנקים, קרנות, חברות בורסאיות, וכדומה — לגופים בעלי כסף אחרים ולממשלה. כל עוד הם ממשיכים לקבל מהם הלוואות זולות, המכסות את הפסדיהם, הם יכולים ’לגלגל‘ את העסק הלאה. בנקודה מסוימת, עם זאת, מגיעים כמה אנשים חשובים וכבדי?ראש בתעשייה למסקנה כי אם ימשיכו להלוות כסף לגורמים המלווים אותו לאחרים בקלות דעת, הם מסכנים גם את יציבותם הם. בשקט-בשקט, הם מתחילים לסגור את ברז ההלוואות, ולברור ביתר קפידה את השקעותיהם.

במקביל, מופיעים בשוק אנשים מדובללי שיער שעיניהם בוערות, הקוראים בקול: גורו לכם אנשים, כי המיתון בשער!
אף אחד לא אוהב את האנשים האלה. הם נראים מאוד מיושנים, לא במיוחד אסתטיים, ורחוקים מלהשתלב במראה המהודר של כנסים ו?ועידות על ’הכלכלה החדשה‘. קוראים להם ’דובים‘, אבל ניתן היה לקרוא להם באותה מידה ’סוהרסנים‘, שכן במחיצתם חשים מנהלי בנקים ומשקיעים כאילו לעולם לא תהיה שמחת השקעה בחייהם.

אף אחד לא אוהב מיתון

מיד אחרי הופעתם של עורכי עליצות אלו (ולעתים, במקביל להם) מתחילה הנפילה. הסימן הראשון הוא קריסתו של גוף כלכלי חשוב, כמו חברה העוסקת במימון, חברה שגלגלה כספים כבר זמן רב, או חברות הקשורות בנדל“ן. אלו החברות החשופות יותר מאחרות לפגעי ההשקעות הרעות. אחריהן באים גופים ממוסדים יותר, שהתפתו לשירת הסירנה של הכסף הזול. אחר?כך יש מיתון.

מצב של מיתון, שלא לדבר על שפל כלכלי, אינו אהוב במיוחד על אף אחד. חברות גדולות, משקיעים והממשלה מתעבים אותו. חברות או מנהלי תיקי השקעות אינם ששים להתייצב בפני המשקיעים ולהודיע להם כי 30 אחוז מהשקעותיהם הלכו לפח הזבל כי מנהלי התיק התלהבו יותר מדי מהדיבורים על הכלכלה החדשה. דברים כאלה לא נראים טוב ברזומה.

הממשלה אוהבת סיפורים עגומים כאלו עוד פחות. בשנות השפע והגאות, היא בזבזה ובזבזה. עתה, הכסף נגמר, אבל ההרגל נשאר. חוץ מזה, בשנה הבאה יש בחירות. קשה לדמיין את הממשלה ניגשת לעניי עירה ואומרת להם: חברים חביבים, עד עתה תמכנו בכם בשמחה, אבל עכשיו הכסף נגמר. אתם מתבקשים ללכת לחפש את החברים שלכם, כי אנחנו כבר לא. סליחה על המיתון, תודה על הסבלנות.
דברים כאלה לא נראים טוב בקלפי.

כדי להימנע מאי?נעימויות מסוג זה, נקטו ממשלות, בגיבוי בנקאים ובעלי?הון, בשתי שיטות עיקריות: שיטת הפיזור ושיטת הרידוד.

האיש עם המקטרת

שיטת הפיזור, הייתה נהוגה מאז תום מלחמת העולם הראשונה ועד אמצע שנות השבעים. בשיטה זו, המכונה גם השיטה הקיינסיאנית, כאשר נתקלו ממשלות בסימני מיתון, הוריד הבנק המרכזי את הריבית, והממשלה הגדילה את הוצאותיה. הרעיון שמאחורי השיטה היה ההבחנה כי במיתון מצמצמים הקונים את רכישותיהם והרבה חברות ומפעלים מתקשים למצוא קונים למוצריהן, ולכן הם מפטרים עובדים, וכך גם לאלו יש פחות כסף לקנות, וחוזר חלילה.

כדי לגרום לקונים להגדיל את רכישותיהם, גרסו המפזרים, הממשלה צריכה להוציא הרבה כסף, כדי שזה יתגלגל לכיסם של הקונים וירווה מחדש את הכלכלה הצמאה. במקביל, הריבית הנמוכה תוזיל את העלות להלוואות וליצירת פרויקטים של בנייה ותעשייה. כשהכל יסתדר והמשק ישוב לצמוח, הממשלה תוכל להפסיק את הפרויקטים ולהתרווח לאחור, כשהיא מחזירה בנחת את ההלוואות שנטלה.

היו שהקשו ואמרו: הרי הצעדים האלו אינם אלא אינפלציה, ואינפלציה אינה אלא מס על החלשים והעניים. האם זה נבון? ומה יקרה עם החברות הכושלות, שהמשך הזרמת הכסף (על חשבון העניים) מחזיק אותן בחיים אף שהן מפסידות ואף פוגעות בחברות המצליחות? ומה יקרה כאשר האזרחים יבינו כי הממשלה מדפיסה למעשה כסף?

תשובתם של אנשי הפיזור, הקיינסיאנים, הייתה כי החלשים והעניים הם גם טמבלים. לכן, גרסו, אם נגייס על צידנו אנשי כלכלה גבוהים, עם שפם ומקטרת, שיסבירו לעם הפשוט כי בעצם אין אינפלציה והם שמחים ורוצים לבזבז כסף, הם אכן יהיו שמחים וכך לא תיווצר בעיה כלל. חוץ מזה, המשיכו, מה רע אם הממשלה תגדיל קצת את ההוצאות? חסר כסף? לא. ואם יהיה חסר, תמיד אפשר להדפיס עוד קצת.

נקמת המשקפיים

התורה הכלכלית העליזה הזו תפקדה כל עוד נמשכה הבנייה מחדש אחרי מלחמת?העולם השנייה. ברגע שזו הואטה, בסוף שנות השישים, התרסקה התאוריה והמדיניות הכלכלית המבוססת עליה באופן מוחלט. האישור הבוטח שנתנו הפקולטות לכלכלה לממשלה להדפיס כסף הוביל לאינפלציה גבוהה, להתרוששות של עמים וממשלות. חמור מכל: השיטה נכשלה בהתמודדות עם בעיית השפל הכלכלי. אחרי הגאות של שנות השישים, באו שנות השבעים בארצות?הברית, למשל, ובהן ארבע שנים בהן התוצר לנפש ירד, מלווה בשפל כלכלי מדכדך.

היה ברור כי יש צורך בשינוי משמעותי. כאן התייצב מילטון פרידמן בפני כיתת הפוליטיקאים שסרחו ואמר להם מילה אחת: מוניטריזם. הפוליטיקאים התרשמו מאוד. ראשית, פרידמן לא היה גבוה עם מקטרת, אלא נמוך עם קרחת ומשקפיים. זה לבדו נתן לפוליטיקאים הרגשה של שינוי מאוד משמעותי במדיניות. במקום נערי שעשועים ציניים עם מקטרת ומבטא אנגלי, כיכבו עתה בזירה כלכלנים מודאגים עם מבטא אמריקני ושער שיבה ממלכתי (אם וכאשר היה שיער). בישראל, מטעמי תקציב, המהפך האידאולוגי היה בלב פנימה. האנשים שבראש המערכת הכלכלית נותרו אותם אנשים, רק שינו את טעמם. מיכאל ברונו, למשל, היה קיינסיאני קנאי עד שהסוכה נפלה לו על הראש ואז הפך מוניטריסט מושבע.

שקט שיהיה בכיתה! דפק פרידמן עם הספוג על השולחן. פתחו מחברות והתחילו לרשום את המתכון ליציבות כלכלית: קודם כל, צמצמו את הוצאות הממשלה. אחרי זה, תורידו מסים. עם המסים האלה אי אפשר לעבוד והמדינה תמשיך להתרושש. לסיכום, העבירו את קופת קק“ל אלינו, לידי הכלכלנים. אני לא סומך עליכם. אף אחד לא סומך עליכם. גרוע מזה, אפילו אתם לא סומכים עליכם. לכן, מעכשיו הקופה אצל הנגיד המרכזי. הוא ידאג לכך שבכל שנה תגדל כמות הכסף במנה קבועה ולא יותר. זה אולי יעמעם את הצמיחה, אבל לפחות נפטר מהאסון הזה ששמו אינפלציה ומהשפל הכלכלי.

פוליטיקאים הם פוליטיקאים

זו הייתה שיטת הרידוד, הלא היא המוניטריזם. הבנק המרכזי הפך לשחקן מרכזי בזירה, שהכל משחרים לפתחו ותפקידו להשגיח כי המשק לא יתפח מכסף זול אך גם לא יתרוקן כליל מכסף. אם יש גאות כלכלית, על הבנק להעלות את הריבית. כשיש שפל, עליו להורידה. כך ירודדו העליות בשוק, אבל כך גם נפטר סוף סוף ממארת השפל הכלכלי.

והפוליטיקאים נפרדו בצער אך בהשלמה מהשליטה בקופה, ואף החלו להוריד מסים. אבל הפוליטיקאים סרבו לממש את כל הסעיפים במצע המוניטריסטי. הם הסכימו לקבל על עצמם את מוסרות הריסון התקציבי, אבל רק באופן חלקי: במקום צמצום התקציב וההוצאות, הם פשוט הגדילו אותן בשיעור קטן יותר. הממשלה הפסיקה לתפוח באופן מטורף, אבל המשיכה בתפיחה איטית ומודרגת.

תקופת מה, זה עבד. הכלכלה אמנם הייתה צריכה לשאת על גבה דב גריזלי עצבני וכבד להפליא של תקציב ממשלתי מנופח, אבל הורדת המסים והריסון האינפלציוני הצליחו לכפר על כך באופן חלקי. מכל מקום, הקיינסיאניזם נכשל באופן כה מחפיר, עד שאפילו הצלחה חלקית זו זכתה לשבח והלל.

לרוע המזל, התברר שאנשים הם אנשים. יתר על?כן, התברר שפוליטיקאים הם פוליטיקאים. בארצות?הברית, אחרי כמה שנים של ריבית גבוהה בתחילת שנות השמונים, הוריד הבנק הפדרלי בהדרגה את הריבית. כאשר נבחר ג‘ורג‘ בוש האב לנשיא, התברר כי יש מיתון קל ונגיד הבנק המרכזי העלה את הריבית קצרת הטווח ל-8.11 אחוז, ואילו בוש איזן את התקציב. התוצאה הייתה מרהיבת עין: תקציב מאוזן, מיתון קצר אך חריף, וביל קלינטון נבחר לנשיא.

כישלון המוניטריזם

הפוליטיקאים אינם צריכים הדגמה נוספת. בארצות?הברית הבינו ראשי הבנק הפדרלי כי תפקידם הוא לבקר את מידת חומו של השוק — שלא יתחמם או יתקרר מדי — אך במגבלות מסוימות. במיוחד, הריבית שלהם הייתה צריכה להיות נמוכה דיה כדי לספק לפוליטיקאים צמיחה סבירה לאורך כל שנות כהונתם. בשנות התשעים צנחה הריבית לרמות שלא נודעו מאז שנות השישים. השוק הוצף בכסף. התוצאה המתבקשת הייתה בועת האינטרנט הראשונה.

עם תום כהונתו של קלינטון, בתפר שבינו לבין ג‘ורג‘ בוש הבן, הייתה לראשי הבנק הפדרלי הזדמנות להעלות את הריבית, כדי לאפשר לשוק ’לנקות‘ את עצמו משפע ההשקעות הרעות שהצטברו בו. הריבית הועלתה ל-6.5 אחוז, המיתון החל, ואז זעקו כולם: די!

ממשל בוש לא רצה מיתון. אנשי וול?סטריט לא רצו מיתון. גם הבנק הפדרלי לא רצה מיתון. מיתון זה רע. גרינספן, ראש הבנק הפדרלי, שכנע את עצמו שהוא עשה מספיק. הוא כבר הבהיר את עמדתו. אנשים התפכחו מהאשליות. הם למדו את הלקח. מעכשיו, לא תהיה כאן בועה. אין צורך להמשיך להעלות את הריבית ולענות את אזרחי המדינה. בניסוח מעודן פחות: הבנק הפדרלי נתקל במכשול משמעותי ליכולתו להעלות את הריבית במידה ניכרת כאשר המצב הכלכלי תובע זאת.

גרינספן החל להוריד את הריבית. תחילה ל-3.40 ובשנים 2002-4 ירדה הריבית עד לגובה של אחוז. השוק לא הספיק להתנקות מהשקעות רעות, וכבר נפתח סיבוב נוסף של כסף זול וקל, ובתנאים גרועים עוד יותר. ההימנעות מהצעד הכואב בשלב הראשון, כך היה ברור, עתידה להוביל למשבר חמור וחריף בהרבה בעתיד הלא רחוק.

קו פרשת המים

והעתיד הלא רחוק הגיע. סימני הבעיה ניכרו כבר ב-2006. בשנה שאחרי, התחילו לדבר עליהם בגלוי. ב-2008 כבר מכירים כולם בעובדה שעולם ניצב בפני משבר כלכלי חמור. היה ברור כי יש רק פעולה אחת שהבנק הפדרלי יכול לעשות שתהיה לה השפעה משמעותית: העלאה חריפה של הריבית. העלאה כזו הייתה גורמת לקריסת עסקים רבים וכופה על ממשלת ארצות?הברית צמצום משמעותי בתקציבה — אך זו הייתה הדרך היחידה לצאת מהמשבר.

אבל כוחו של הבנק הפדרלי מוגבל מאוד. אולי גם רצונו מוגבל. ברננקי, מחליפו של גרינספן בראש הבנק הפדרלי וקיינסיאני בעור מוניטריסט, העלה את הריבית ל-5.25 אבל אחר?כך, בשורה של פעולות שהלכו והפכו מבוהלות יותר, הוריד את הריבית עד 2.25 אחוז. נוסף על?כך, החל הבנק הפדרלי לעסוק בפעולות הצלה ישירות של הזרמת הלוואות וכספים לבנקים. מדצמבר הציע ברננקי כמעט 500 מיליארד דולר בהלוואות. פעולות כאלו, שפירושן אינפלציה, הן כבר סימן להיסטריה של הנגיד.

אבל הגרוע מכל עוד לפנינו. הכספים שמנסה הבנק הפדרלי להזרים לעסקים הכושלים לא יועילו. העסקים האלו פשטו את הרגל מזמן. הבנק הפדרלי יכול לספק להם קו אשראי שישאירו אותם בחיים לזמן מה, אך אינו יכול לכפות על כלל המשקיעים במשק להשקיע גם הם. קריסתו המתמשכת של הדולר בשנתיים האחרונות משקפת גם את בריחתם של משקיעים בכל העולם מהשקעה בארצות הברית.

כעת, כפי שמציינים מרפי והוסקינס (ראש הבנק הפדרלי של קליבלנד לשעבר) ב“פורבס“ ניצב המשק האמריקני בפתחה של סטגפלציה נוסח שנות השבעים: שילוב של אינפלציה גבוהה ושפל כלכלי. הזרמת הכספים של הבנק הפדרלי הביאה לכך שב-2007 טיפסה האינפלציה בארצות הברית ל-4.1 אחוז — הקצב הגבוה ביותר מאז שנת 1990. המשך הזרמת הכספים רק ימשיך להעלות את האינפלציה, בלי לחולל כל שינוי במיתון. למעשה, הוא רק יחמיר אותו.

המשק האמריקני הגיע כאן לקו פרשת המים: כל צעד קדימה, הוא סיכון חמור לאובדן אמון בבנק הפדרלי, ובעקיפין גם ביכולתה של ארצות?הברית להתאושש מן המשבר. יפן של שנות התשעים התנהלה עם ריבית בגובה אפס וצמיחה בגובה אפס. ארצות?הברית עלולה לשחזר את החוויה הזו.

מה יהיה?

יש כמה תרחישים אפשריים למה שעתיד לקרות. הראשון שבהם הוא גם האופטימי ביותר: הבנק הפדרלי מתעשת, מעלה את הריבית וזונח את הזרמת הכספים המסיבית לשוק. הממשלה האמריקנית מורידה מסים ומצמצמת את תקציבה באופן משמעותי. המשק האמריקני נכנס למשבר חריף מאוד, הנמשך כשנה. אחר?כך, מתחילה התאוששות מהירה. שלוש שנים אחרי, המשבר היה כלא היה והמשק האמריקני ניצב על רגליים איתנות הרבה יותר ומבוססות הרבה יותר. תסריט זה, אף שיש לו סיכוי מסוים בהקשר של ’קו התפר‘ שבין ממשלים בארצות?הברית, אינו סביר במיוחד וסבירותו קטנה ככל שגדלים הסיכויים של נשיא בעל עמדות שמאל כמו אובמה או קלינטון.

תסריט שני הוא שהבנק הפדרלי ימשיך בענייניו וימשיך להוריד את הריבית ולהזרים סכומים נכבדים כדי לאושש את שוק הנדל“ן המתכווץ ולהושיע את השווקים הקשורים בו (היינו, הבנקים ובתי ההשקעות). מדיניות כזו תואמת את תפישותיו של הנגיד ברננקי, שסבר כי פעולות כאלו בדיוק היו צריכות להיעשות כדי למנוע את השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30.

פעולות כאלו של הבנק הפדרלי תחוללנה שפל כלכלי עמוק ונרחב. השוק הגיע כבר לנקודה בה אף הזרמת כספים נוספת לא תצליח בכיסוי התמונה האמיתית. צניחת הנדל“ן בארצות?הברית לא תשנה את כיוונה באמצעות הגדלת הסכומים המוזרמים לשוק, כי כל הגורמים המשמעותיים הפועלים בו לא יהיו מוכנים להמשיך את מעורבותם בו או להעמיקה. התוצאה תהיה שפל כלכלי עמוק ומתמשך בריבית נמוכה.

השפעתו של השפל הכלכלי בארצות?הברית על שאר העולם תהיה שונה מזו שהייתה בזמן השפל הכלכלי הגדול. אז, התגלגל השפל לשאר העולם כי אירופה — הגורם הכלכלי החשוב הנוסף — נסמכה על הלוואות זולות מארצות הברית, שאפשרו ליצור ולממן מדיניות רווחה סוציאליסטית אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשזרם הכסף הזול חדל, התמוטטו מדינות רבות באירופה ותקן הזהב קרס.

היום, המצב הפוך. ארצות?הברית אינה נושה אלא לווה. שפל כלכלי בארצות?הברית יביא בשלב הראשון לזניחת הדולר ובריחה של משקיעים זרים מארצות הברית למדינותיהם ולאירופה. הבעיה, במלים אחרות, תהיה של צניחת מעמדה של ארצות הברית כיבואנית, לצד התחזקות (פוטנציאלית) שלה כיצואנית. הבעיה הזו תהיה חריפה יותר עבור מדינות שהתבססו על ייצוא לארצות הברית, ועל מכירת חומרי גלם. סין תפגע מכך וכמוה גם יצואניות זולות אחרות. הביקוש לנפט יצנח, ועמו תצנחנה רוסיה, ונצואלה ויצואניות נפט אחרות שלא השכילו לבנות את כלכלתן על יסודות איתנים אלא על מחיר הנפט הגבוה.

הוספת תגובה