מה צריכה ועדת חקירה לבדוק?
מאת: אביתר בן-צדף | פורסם באתרו הפרטי ב14 באוקטובר 2006
רשימת של נושאים לבדיקה של ועדת חקירה על כישלונות צה"ל: למה צה"ל אינו לומד לקחים? כמה דם עולות לנו בורות הקצינים והכשרתם הלקויה? כמה דם אנו משלמים על אטימותנו ועל יוהרתנו? כמה עולה לנו הזלזול באויב? ועדת חקירה צריכה לבדוק את הזנחת ההכשרות ואת הזלזול באימונים. כדאי שהוועדה תרד לעובי הקורה של תאונות האימונים, של הבטיחות הכושלת בשגרה, באימונים ובקרב ושל "ירי ידידותי". רשימה שלישית בסדרה על החובה לתחקר את המלחמה שהייתה.
במלחמת יום הכיפורים הסתובב במחנה מפקדת גיסות השריון בקסטינה שבדרום סא"ל אמריקני, ודחף ללא בושה את חוטמו לכל מקום. זה היה קצין הקישור בין הצבא האמריקני לבין חיל השריון הישראלי. כבר במהלך המלחמה הוא התרשם לרעה מהזנחת דו"חות מבצעיים (כולל צילומים מקוריים – תקריבים – של פגיעות בטנקינו), שהגיעו מיחידות השריון, והושלכו לפינת אחד הצריפים באין חפץ בהם. בוקר-בוקר הגיע האמריקני למחנה, אסף ללא לאות כל דו"ח כזה, בדקו, צילמו, והעבירו לממונים עליו. פגשתיו אחר הרבה שנים – כשכבר היה גנרל – ועדיין, על ספל בירה בפאב יוקרתי מאוד בפרברי ואשינגטון הבירה, היה מזועזע מהזלזול, שנהג צה"ל בדו"חות הללו.
כשחזרתי ארצה מאותה הנסיעה, דיברתי עם מקורותיי – בכירים לשעבר במפקדת גיסות השריון – שלחרדתי אישרו את סיפורו. הם גם אישרו את מה שסיפר לי, שבמלחמה התברר, שהרקטה נ"ט RPG-7 התבררה כיותר קטלנית לשריון הישראלי מאשר הטילים נ"ט "סאגר", שהרשימו כל כך את הציבור הישראלי במלחמה.
אחרי המלחמה הוציא צבא ארצות-הברית סיכום של לקחיו מלחימת השריון הישראלי ביום הכיפורים – מאות עמודים עם תרשימים, עם טבלאות ועם צילומים – כמו שאמריקנים יודעים ואוהבים לעשות. הספרים הללו שימשו את פיקוד ההדרכה ותורת הלחימה (TRADOC) כבסיס לכתיבת תורת הלחימה החדשה (AirLand Battle), שאימץ לו צבא ארצות-הברית אחרי ויטנאם.
ואצלנו?
כנהוג אצלנו, הורה הרמטכ"ל החדש (שנבחר כיוון שלא עשה דבר במלחמה) להפסיק את חקר מלחמת יום הכיפורים. הופקו כמה עמודים של לקחים בחוברת משוכפלת, והכל שב אל מקומו בשלום. איך אמר אותו גנרל עברי לפקודיו, "חברה', אל תעשו גלים!" יותר מדי אינטרסים ויותר מדי בכירים יכלו להיפגע לו נותחו הדברים, לו נלמדו הלקחים, ולו תוקן צבאנו.
למה אין מפיקים לקחים?
ועדת חקירה צריכה לבדוק איזו חוצפה הניעה את מפקדי צה"ל – לפחות, בארבעת העשורים האחרונים – לא לתחקר קרבות, ולא להפיק מהם לקחים. אמנם, לפעמים זה נעשה בפקודה מהרמטכ"ל, או מאלוף בכיר – כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים – אך מדובר בברירת מחדל של המערכת הצבאית (ה"ירוקה", יש להסתייג). צה"ל אינו חוקר את קרבותיו, ואינו לומד את מעשיו, כדי לנתחם. הפוליטרוקים והספינולוגים קבעו, כי היה ניצחון יפה / כביר / אדיר / *מחק את המיותר, וזהו. המשאית עם הצל"שים עוד מעט יגיעו. הנהגים נעצרו לרגע אצל הגזלן.
עד היום טרם פרסם צה"ל את ההיסטוריה הרשמית של מלחמת סיני, של הקרב על המים ושל מלחמת ששת הימים. גם מלחמת ההתשה טרם נחקרה בצבאנו – למרות שחלפו כבר יותר משלושים שנה מאז שהסתיימה. על מלחמת יום הכיפורים כתבה מחלקת היסטוריה משהו לא מבוסס לחלוטין, וגם הוא פורסם חלקית רק אשתקד.
ואולי זו הפקרות לשמה?
צה"ל אינו לומד את מלחמותיו כיוון שאינו צבא מקצועי, ואינו רוצה להיות כזה. כתוצאה מכך, לא רק שאינו יודע מה קרה בהן, אלא שמבזבז ידע עצום, ששילמנו עליו בדם רב. למעשה, צה"ל הנו סרט הקלטה במעגל סגור, המוחק את עצמו מדי תקופה קצרה – ובעיקר, את לקחי המילואים. במקום לבנות ידע בנדבכים, המשקפים ארגון יצירתי ולומד – צה"ל מכחיד את הידע, שצבר בקרב, כאילו אין חפץ בו.
בעיה זו מחריפה כשהיריב בפועל הם ארגוני טרור וארגוני גרילה, הידועים בהיותם ארגונים לומדים.
יתירה מזאת, כיוון שצה"ל אינו יודע מה אירע לו במלחמותיו, הוא מסיק מהן מסקנות שגויות, שעולות הון תועפות ודם רב. למשל, אחרי מלחמת יום הכיפורים הוחלט להגדיל את סדר הכוחות של צה"ל – להכפילו, למען האמת – ונבנו כשבע אוגדות חדשות. מי יודע מדוע ולמה החליטו לבזבז את כספו של עם ישראל על שטות זו?
מפקדי צה"ל מועלים בחובתם להכין את הצבא למלחמה, לשפרו, ולהתאימו להתמודד עם האיומים. בפועל, מאז מלחמת ששת הימים – ולא רק מעכשיו – צה"ל אינו מתאים את עצמו לשינויים במפה האסטרטגית. הוא אינו מסוגל להתמודד עם האיומים על המדינה, ואינו מסוגל לספק לאזרחיה הגנה. יתר על כן, כשלים בתפקודו נשנים ללא הרף.
בראייה מפוכחת, כשלים בתפעול הצבא במלחמת ששת הימים נשנו במלחמת ההתשה. כבר מראשיתה התברר, כי צה"ל אינו מסוגל להתגבר על האיומים, והדבר החריף – עד לסוף המלחמה, שקבע את השליטה המצרית במרחב תעלת סואץ, למרות אחיזתנו במעוזי התעלה.
כמובן, כשלי מלחמת ההתשה נשנו ביתר-מרץ במלחמת יום הכיפורים. בניגוד לאגדה המקובלת, צה"ל לא השתפר במהלכה, ולא למד לקחים ממבצעיו. השוו את פעולות "גולני" בחרמון בשמונה באוקטובר וב-24 בו. למרות שחלפו יותר משבועיים, שום דבר לא נלמד. כך היה גם במבצעי אוגדת הפלדה בשמונה באוקטובר ובקרב על העיר סואץ ב-24 באוקטובר.
אחר כך, הייתה ועדת חקירה, והכל שב אל מסלולו. צה"ל השליך לקרן-זווית את לימוד המלחמה, וחזר על כשליו ועל ביצועיו הכושלים בזירה חדשה – דרום לבנון. עיינו בערכים מבצע "ליטני", מלחמת שלום הגליל, מבצע "דין-וחשבון" ומבצע "ענבי זעם".
זו בעיה מוסרית ממדרגה ראשונה – למעשה, מעילה באמון – אך את קציני צה"ל חינכו, שערכים הם "רוח צה"ל" בלבד – ולא שירות טוב בהגנה על ריבונות המדינה, שמחייב שיפור מתמיד והתאמה מיטבית של הצבא לאיומים המשתנים ולאויבים.
התנאי הראשון – הבנה
לדעתי הצנועה, לא די בכך, שמישהו למד לעשות פזצט"א ברוב חן, בנחישות וברגישות, כדי שיוכל לפקד על יחידה. מי שיודע לעשות פזצט"א היטב, אך רק זאת – צריך להישאר עוזר מקלען, או אחראי על ערכת הגוזניקים, ואסור בתכלית האיסור שיפקד גם על חצי חוליה לא מאוישת במלואה.
ענייני צבא, לפיכך, צריך ללמוד. הם משלבים מחשבה צבאית (שפותחה במהלך ההיסטוריה), היסטוריה צבאית, מינהל, טכנולוגיה, יחסים בין-לאומיים, מדעי המדינה, גיאוגרפיה, סוציולוגיה ועוד תחומים. כלומר, כדי לפקד על יחידה בצבא מודרני, קצין צריך להיות מומחה להרבה תחומים – וכמובן, מומחה לכלי-הנשק של יחידתו ולאמצעי לחימתה. ולא הזכרתי לרגע את העובדה, כי צה"ל הנו צבאה של מדינה יהודית, וקצין בו צריך לדעת על הרקע התרבותי של העם, שהוא אמור להגן עליו, ועל מורשתו.
הבעיה העיקרית של צה"ל הנה, שהוא בוחר בשיטה רעה ביותר את צועריו. בשיטה הקיימת יש יתרון לבעלי שרירים משורגים ברגליהם, ואין שום סיבה, שייבחרו בעלי יכולת מחשבה. פעם אמרנו, שהצוערים האולטימטיוויים הם המא"גיסט, הרגם ורץ המ"מ בטירונות.
צבאנו מכשיר אותם בצורה גרועה – כבר מקורס המפקדים הזוטרים (מש"קים), דרך קורס הקצינים וכלה בהכשרת מפקדים בכירים. הם לומדים להיות צייתנים, לא לחשוב, והעיקר – לא לעשות גלים, כדי להבטיח את קידומם, ולא להפריע לקידום מפקדיהם.
המעוניינים לדעת את ההבדלים – די שישוו מה המטען, שמקבל פרח-טיס בבית-הספר לטיסה של חיל האוויר, ומה מקבל חניך בקורס חובלים בחיל הים – לעומת מה שמקבל צוער בחילות היבשה, או בחיל השלישות. הכשרת הקצין הנה צידה לדרך, וקובעת לא אחת את עמדותיו המקצועיות לעתיד.
כארגון בעל תרבות אנטי-אינטלקטואלית, צה"ל מסתפק בכושר גופני, בתרגולות פשוטות ובהקניית דפוסי אי-חשיבה וצייתנות בבית-הספר לקצינים (בה"ד 1) במצפה-רמון. מעשית, בבית-הספר לקצינים עדיין משתמשים בשיטה ובתכנים, שפותחו לפני כשמונים שנהעבור קורס הקצינים של ה"הגנה" בג'וערה. רק משך ההכשרה גדל לעומת ה"הגנה". כזכור, ה"הגנה" הייתה מיליציה פוליטית, שלא התכוונה מעולם להיות צבא, ולא הכשירה את אנשיה להיות קצינים בצבא. בסיכומו של דבר, מתקבל בתום שישה-תשעה חודשי הכשרה סגן-משנה, שיש לו יכולת מקצועית של מש"ק בינוני, או למטה מזה, שלא צבר ניסיון קרבי, אך שמע יותר מדי גבבה מפי הקומיסארים של חיל החינוך.
קצין צעיר בצה"ל פיתח להפליא בבה"ד 1 את שרירי רגליו, את שרירי ידיו, את חגורת שרירי כתפיו ואולי גם את שרירי בטנו. הוא יודע הרבה על "רוח צה"ל", אך אינו מכיר כלל את ההיסטוריה הצבאית – גם לא של עמו. מהדגשים בקורס הקצינים הוא למד, כי יש להקדיש מחשבה רבה למסמך מגוחך, שהחדיר רוח עיוועים לצבאנו, אך אינו נדרש כלל להתעמק בכוחות, המפעילים את הצבא. הוא למד על "ערכי הלחימה של צה"ל" ועל מורשת הקרב של צבאו מתוך חוברות חסרות כל ביסוס עובדתי, שכתבו פוליטרוקים מחיל החינוך (הכוללות ביודעין שקרים ובדותות), אך לא למד כלל על עקרונות הלחימה, שכל קצין בעולם מכירם.
כמעט כל קצין במערב מכיר את דברי קארל פון קלאוזביץ בספרו, על המלחמה. אמנם ספרו כמעט בן מאתיים שנה, אךיצר בסיס מקצועי משותף לדיון בעניינים צבאיים. הקצין הישראלי, לעומת זאת, הכיר היטב ספר גבבה ממיטב קו הייצור של התעמולה הסובייטית, ששמו, אנשי פנפילוב. עתה כבר לא לומדים אותו בבה"ד 1, תודה לאל, אך פעם הוא היה חובה לכל צוער. את קלאוזביץ (שיש להודות, כתב ספר קשה מאוד לתרגום מגרמנית) לא תרגמו מעולם לעברית. בארצנו לא היה לו ביקוש.
לא לחשוב!
המקום המסוכן ביותר בצה"ל הוא קטע הדרך מכביש מצפה-רמון–אילת ועד לעמדת הש"ג בבה"ד 1. לאורך אותם כמה מאות מטרים מכווצים לצוערים את מה שנותר ממוחם לאחר הטיפול הכושל בו בתיכון.
צוער לומד היטב, שאסור לו בתכלית האיסור לחשוב, לשאול שאלות, להיות ביקורתי ולהיות יצירתי. הוא לומד, שהמפקד תמיד צודק, וככל שהוא בכיר יותר – הוא צודק יותר. אם לא הבין הצוער את הלקח הזה – לא יוסמך לקצין בצבאנו המפואר.
משך שישה עשורים לא השתנה כמעט משך ההכשרה לקצונה בצה"ל – כולל ההשלמות החיליות. בינתיים, התחלפו טכנולוגיות, והגענו למאה ה-21, ועדיין זו אותה תקופת הכשרה לקצונה. ויש לזכור, כי לחלק ניכר מקצונת המילואים זו תהיה השכלתם הצבאית היחידה.
כמה דם עולה לנו בורות זו?
ביחידה נכנסת לפעולה מערכת החיברות הצבאית, שמעבירה לקצין את הלקח הזה, ומחזקת אותו. "משל הציפור", קראתי לזה: מי שמצייץ – עף. הקידום מובטח לאומרי-הן, למלקקים ולאלה שידעו היטב לדאוג לעמו"ס (עיתוי, מזל וסוס בכיר לרכוב עליו בדרך אל המינויים הטובים ואל הקידום).
רשימת הקצינים היצירתיים (שחלקם גם הצליחו מאוד בשדה הקרב, אך לא בדיוני הקידום), שצה"ל פלט משורותיו, מדהימה – בזבוז נורא של כישרון. אמנם חלקם היו לא-ממושמעים בעליל (אסא קדמוני, לדוגמה קיצונית), אך הם ידעו את עבודתם, ועשו אותה היטב. הם העמידו לעמיתיהם רף גבוה, וכיוון שלא הצליחו לעוברו – הקצינים הללו נאלצו לפרוש. אחרים נשחקו עד דק במערכת הצבאית – עד שאמרו נואש. כל צבא יודע לעשות זאת בחן של קרנף זקן, אך כיוון שמעטים מאוד הכישרונות הצבאיים, שצמחו בערוגת צה"ל – הוויתור על שירותם של אותם החריגים נראה שערורייתי.
בצבאות אחרים חייב קצין בבוחן כושר גופני, אך גם להוכיח את כושר מוחו. הוא מחויב לקרוא ספרות מקצועית, ללמוד, ולהשתלם. כמו רופא – הוא נדרש להתעדכן ברזי המקצוע, לחשוב, ולהוכיח בקיאותו בחומר העיוני, ולהתנסות בעבודה מעשית. לא מספיק שיצבור פז"ם. הקצין נדרש להבנה, והוא צריך להוכיחה – בין השאר, בשיחות מקצועיות עם מפקדיו.
זה עתה סיימתי לקרוא ספר טוב, המשקף את הווי הצבא במלחמתו בחיזבאללה – עד למנוסתנו מדרום לבנון לפני כשש שנים – מלחמה ללא אות למשה (צ'יקו) תמיר (מערכות, 2005). הרוצים להבין כיצד סיכל צה"ל עבודה קשה של חיילים ושל מפקדים בהגנה על הצפון – כדאי שיקראו את הספר.
ומה מספר לנו תא"ל תמיר בלשונו הקולחת בספרו?
"במכללה לפיקוד ולמטה שמעתי בראשונה, שאנחנו נלחמים בגרילה מלבנון. עד אז … לא ייחסנו כל חשיבות להגדרות מקצועיות. כשהתחלתי לנבור בספרות המקצועית … רותקתי והתביישתי באותה עת … עיון קצר בספרות המקצועית הרבה העוסקת בתחום הזה [כיצד יש להציב מארב] הבהיר, למשל, מדוע נכשלנו פעם אחר פעם במארב הכוכב המפורסם" (עמוד 44).
האם מישהו בדק כמה דם עולה לנו בורות זו?
ועדת חקירה – ולא משנה מי ימנה אותה – צריכה לרדת לעומקה של נורמת הבורות, שהקנה צבאנו למפקדיו. זה לא התחיל עכשיו, ואפילו לא בימיו של מופז כרמטכ"ל. אדרבא, שאול מופז היה מודאג מכך, כשפיקד על בה"ד 1 בשנות השמונים, וניסה לתקן.
להשוואה, בצבא הגרמני קצין נדרש ללמוד חומר עיוני על צבא, ולהתעדכן בחידושי המקצוע. הוא בראש ובראשונה קצין, ואחר כך הוא עוסק במקצועו (קצין חימוש, קצין שריון, קצין תחזוקה, או קצין מינהלה). מדי פעם הוא נקלע לדיונים תיאורטיים על ענייני צבא, שיוזמים מפקדיו. בארצות-הברית – איך לא – פיתחו את משחקי המלחמה עד לממדי מפלצת, אך גם דורשים מכל קצין (וגם ממש"קים ומנגדים) להוכיח את בקיאותם בחידושים צבאיים על-ידי הגשת דו"חות על קריאת ספרות מקצועית – כל אחד בהתאם לדרגתו – מדי שנה.
אין כמונו
כידוע, צה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם (ואולי גם בגלקסיה). אין לנו ממי ללמוד – גם אם המדובר במערכות, שנרכשו בחו"ל בעקבות ניסיון תפעולן בידי צבאות זרים. היוהרה הישראלית – כאילו לא הובסנו בכל מלחמות ישראל בארבעת העשורים האחרונים – הנה מכשול, שאי אפשר לחצותו, חפיר תודעתי.
לא רק שאין כמונו, אלא אנחנו יכולים אומרים בקול רם לכל דרי-עולם, שאנחנו יכולים ללמד את כל העולם, כל דבר. מוזר ומביך ביותר – כך מספרת אגדה מקומית – הרגיש קצין אמריקני, שבא במלחמת ההתשה ללמד מערכת-נשק, שהפעיל בוויטנאם. חניכיו, הקצינים הישראליים, לא נתנו לו לדבר, והעליבוהו. באנגלית עילגת הם סיפרו לו, שבא מצבא שנכשל בדרום-מזרח אסיה, ואינו יודע להילחם. הקצין האורח ניסה וניסה – עד שקלט. אז הבין, שיש לו כרטיס טיסה חזרה, ואנחנו נישאר כאן עם שחצנותנו ומוכים ביוהרתנו. הייתה לו תכנית גדולה לבילויים בשעות הפנאי … עד שובו למולדתו. מעניין מה כתב לממונים עליו על הברברים שפגש.
למערכת-נשק אחרת, שגם היא עלתה ארצה עם ניסיון מר מוויטנאם, במלחמת ההתשה, הוצמדו מדריך זר (שכמובן, נדחה בלהט רב) וספרות הדרכה, שהזהירה מפני תקלה מסוימת בתפעולה. "בחייך, אתם לא יודעים לעבוד", הסבירו הישראלים לאמריקני, ויצאו לשטח עם המערכת. התקלות נשנו. רק אחרי מלחמת יום הכיפורים נמצא, שהרוסים למדו להתגבר על המערכת כבר בדרום-מזרח אסיה. זה בדיוק המסר, שניסה המדריך הזר להעביר ללא הצלחה.
מעניין כמה דם כבר שילמנו על אטימותנו?
לפני כעשר שנים פרסם אל"ם (מיל') מייק אלדר את ספרו, שייטת 11 (הד ארצי, 1996. גילוי נאות: ערכתי את הספר), המתאר את חוויותיו משירות במלחמת "שלום הגליל" כמפקד הנחתות של צה"ל. עשרות שופטים – כולל של בג"ץ – נזדקקו לדון בספר הזה משך שנים רבות, והסאגה המשפטית טרם תמה, למרות שהספר כבר שוחרר לפרסום – כיוון שעקב גחמות אישיות ביקש חיל הים למנוע את פרסום הספר. חיל הים אף הגדיל לעשות, ושלח את חייליו לחנויות ספרים, כדי להפריע לאזרחים לקנות את הספר – עד שהמו"ל אספו מהחנויות בצו בית-משפט (שכאמור, בוטל לאחר שנים).
מייק אלדר כותב בספרו – בתת-הפרק, "מלחמה אינה מוגדרת כמצב חירום" –
"הקוריוזים הללו, כרבים אחרים שעברו עליי במהלך שירותי – חיזקו את הנחתי, שרבים ובכירים בחיל הים סבורים, שכל עוד ספינות הטילים אינן מעורבות בקרבות ים, אזי אנו במבצע 'שגרתי' ולא במלחמה, ואין צורך להתרגש ממנו יתר על המידה" (עמ' 237).
האין זה הלקח העיקרי מהפגיעה בספינת הטילים אח"י "חנית"?
אלוף (מיל') ביני תלם, שהוליך את חיל הים לניצחונו הגדול במלחמת יום הכיפורים, תבע לפני כמה שבועות לפטר את מפקד חיל הים בשל האירוע המביש. קריאת המפקד הזקן (ב"מוסף לחג" של ידיעות אחרונות, 1 באוקטובר 2006) נותרה כמו הד בודד במרחבי הים – למרות שקצינים רבים חושבים כמותו. לחיל הים יש צלקת כואבת במורשתו ועל מצפונו – הטבעת המשחתת אח"י"אילת" בטילים כשהייתה במים הטריטוריאליים של מצרים, מול פורט סעיד, באוקטובר 1967. למרבית הזוועה, יש דמיון רב בין שני האירועים.
יראה וזלזול
מעניין ביותר יחסנו לחיזבאללה. מצד אחד – הם ערבים, וכידוע … אין כמונו. כבר ממלחמת הקוממיות טיפחנו אגדות על נחיתות הערבים ועל האדם הצבאי הערבי. מצד שני, הם הבריחונו מכל שעל בלבנון מהמחצית השנייה של 1982 ועד לפני כשש שנים. לכן, היחס המעורב לארגון: זלזול ויוהרה מעורבים ביראה משתקת – עד כדי פינוי אזורים שלמים בכביש הצפון.
זה מזכיר את ערב מלחמת יום הכיפורים.
אז, כל ההתרעות נזרקו לפח (ואחרי המלחמה הדיחו כמה קצינים, שהטרידו את המערכת בשטויות על ההיערכות המצרית) מתוך אמונה בלתי מעורערת, שהיכן שטנק עברי דוהר, ינוסו הישמעאלים. בפועל, המצרים והסורים לא שמעו על הכלל הזה, וברוב חוצפתם הפרו אותו פעמים רבות במלחמת יום הכיפורים.
גם אז הייתה כוננות, אך החיילים בקו נתפסו לא-מוכנים. אז הסתערו טנקים ישראליים ללא תבונה וללא ציוד לחימה על המצרים, ונותרו מפויחים בצדי הדרך.
גם אז לא טרח מישהו להעביר דיווחים על טילים ונשק נ"ט, המרווים את מערכי החי"ר המצריים; וגם אז לא טרחו לדווח על כל מה שנעלם, ובאורח פלא הגיע לידי המצרים – למשל, מפת הקוד "סיריוס".
גם אז לא טרחו הכוחות ללמוד משגיאותיהם. הקרבות בשמונה באוקטובר (של חטיבת "גולני" בחרמון ושל אוגדת הפלדה בדרום) הנם שיא מסוים בחוסר המקצועיות של צה"ל. אך אל דאגה: צה"ל חזר על כך לאורך כל הדרך – ממש עד היום האחרון ללחימה – וגם שבר את שיאיו.
יומיים לפני המלחמה נפלו שבויים מצריים בידי צה"ל. סיור צה"ל מצא חוליית חיילי קומנדו מצרית משוטטת ליד אתר מושבת להצתת התעלה ("אור יקרות"). אנשי הקומנדו המצרי הועברו למפקדת חטיבה 14, ואף אחד לא טרח לתחקרם. העובדה, שלפתע צצו אנשי קומנדו בשטחנו, לא הטרידה איש – עד שהגיעו המטוסים המצריים, והפציצו את קו כוחותינו בצוהרי יום הכיפורים.
שוב, מעניין לדעת כמה דם שילמנו על כך?
לזלזולנו באויב יש משמעות מבצעית רבה – אנחנו נתפסים שוב ושוב לא-מוכנים. יש לו גם משמעות מוראלית: אם הערבים נחותים ואינם ראויים, הרי אין כל ערך לניצחונותינו עליהם. כלומר, בזלזול באויב מובנה זילות של הישגינו הצבאיים.
לשם השוואה, אחרי מלחמת העולם השנייה בנו האמריקנים את יוקרת הוורמאכט הנאצי וטיפחוה. הם הציגו את הצבא הנאצי כצבא הטוב ביותר בעולם. כל זה היה כדי לרומם את צבאם, שניצח יריב כביר.
אין מתאמנים
אגדה נפוצה במערכת ביטחוננו הנה, שאין לה די תקציב. הצצה ארוכת-טווח אל תקציב הביטחון מגלה, שלמרות כל ההצהרות והנהי על קיצוצים בביטחון הישראלי – תקציב הביטחון נותר בעינו: כ-45 מיליארד ¤ במטבע ישראלי ועוד כשלושה מיליארד דולר מהסיוע הביטחוני (FMS) – לרכש בארצות-הברית. כשבעים אחוזים מתקציב השקלים של הביטחון הישראלי מוקצים למשכורות ולתנאי שכר מפליגים. השאר – הנו תקציב פעולות ורכש.
במסגרת הפעולות ניתן לכלול את תפעול הצבא ואת אימוניו. משיקולים פוליטיים של שימור מערכת הביטחון החליטו בצה"ל לא להטריד את מר אזרח. לכן, אין מגייסים אותו למילואים (ולבטח לא לשירות מסוכן – למשל, בדרום לבנון, שהייתה ממלכתם של חיילי החובה ושל אנשי הקבע), ולא קוראים לו לאימונים.
ההנחה הבסיסית – המודל השוויצרי – של מערכת צבא המילואים הנו, שהמדובר בחייל, "הנמצא בחופשה בת אחד-עשר חודשים". משמע, איש המילואים צריך אימונים, כדי להשיבו לרמה מבצעית עם קריאתו לשירות מילואים פעיל. לכאורה, הוא זקוק לאימונים יותר מעמיתו חייל החובה, הנמצא במסגרת הצבאית ומתאמן כסדרו.
כך היה בשלושת השבועות של ה"המתנה" ערב מלחמת ששת הימים. מי שמחפשים את סיבת אי-כישלונו הבוטה של צה"ל במלחמה זו – יביטו אליהם. לעומת זאת, לשאר המלחמות נקראו חיילי המילואים בצו 8 מבלי להתאמן; ולפיכך, ביצועיהם המביכים.
בשנים האחרונות החליטו בצה"ל לוותר על אימוני היחידות – בסדיר ובמילואים – גם כדי לחסוך בתקציב הביטחון. זו גם שיטה מעולה להתגבר על תאונות אימונים: כשאין מתאמנים – אין תאונות.
לאחר הכשרתם הבסיסית, נשלחים חיילי המערך הלוחם להילחם באינתיפדה. צבא שלם לא התאמן כמעט – גם כיוון שמפקדיו הניחו, כי אין צורך בו. ביום פקודה יבוא חיל האוויר, ויעשה את הנדרש, במהירות, בדיוק וללא קרבנות. יותר לא יהיו דם, יזע ודמעות בצדנו – רק הרכשת מטרות והשמדתן בחימוש מונחה מדויק.
מפקדים זוטרים קיבלו פיקוד על טנקים ועל תותחים מבלי להכיר את כליהם. קצינים הוסמכו, התקדמו, והגיעו לתפקידים בכירים מבלי שהפעילו ממש יחידה. דרך אגב, אם תגרדו את הציפוי, תמצאו, כי אלה אותם החיילים, שהכשרתם הלקויה הביאה לאי-הכרת הכלים. אגדה מקומית מספרת על מפקדי חטיבות, שלא עשו מימיהם תרגיל גדודי, אך התקדמו לפקד על אוגדות. ראינו אותם בקרבות לבנון 2.
כך נראה צבא החובה, שתפקידו גם להגן על גבולותינו, ותוך כך להכשיר לוחמים למערך המילואים.
ועדת חקירה תיטיב לעשות אם תבדוק את הזנחת ההכשרות ואת הזלזול באימונים. חלק מהזלזול מופיע בדברי מפקדים – למשל, רא"ל (מיל') משה יעלון, הרמטכ"ל לשעבר, שקבע, שהבעיה של יחידות המילואים במלחמת לבנון 2 הייתה, שנשלחו לקרב בלי כמה ימי אימונים מקדימים.
תוך כך, אני מציע, שהוועדה תרד לעובי הקורה של תאונות האימונים, של הבטיחות הכושלת בשגרה, באימונים ובקרב ושל "ירי ידידותי", הידוע במקומותינו כ"דו-צדדי" (דו"צ) – יוסי מכה ביוסי (קרב י' ב-י').
עמיתי דני קריאף, שועל המדבר הזועם מאוד, צמח ממפקד טנק ועד סא"ל במערכי המילואים הקרביים של השריון. במלחמת יום הכיפורים פיקד, כסמ"ר, על מחלקת טנקים בפלוגה מחטיבת מילואי השריון 600, שפעלה תחת פיקוד חטיבת השריון 14 במבצע "אבירי-לב" לצליחת התעלה. לדעתו, מרבית הרוגינו במבצע (כ-300) נפלו בתקריות של ירי דו"צ, כשכולם ירו בכולם לאורך ציר "לקסיקון" – מרוב פחד, מאי-שליטת מפקדים ומאי-ידיעה מי ידיד ומי טורף.
עד היום, לדעתי, גם לא ניתנו תשובות מספקות לשאלות מטרידות, שנשאלו בעקבות תאונת צאלים 2, שהתרחשה בתחילת נובמבר 1992.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.