משחק הכוח הפרו-ישראלי של גרמניה
מאת: קרוליין גליק | פורסם ב-18 במרץ 2008 בג'רוזלם פוסט
נאומה בגרמנית של קנצלרית גרמניה אנג'לה מרקל בפני הכנסת היום אחה"צ יציין את שיאו של מה שהתקשורת הישראלית מכנה כביקור מדינה "היסטורי" בן שלושה ימים בישראל. יום לפני שיגורה של מרקל לביקור "ההיסטורי", דיווח "דר שפיגל" על ביקור "היסטורי" של גרמני אחר באפגניסטן.
הביקור ההוא הסתיים ב-3 במרץ כאשר המבקר בו מדובר, הידוע בשם חונייט ס. מבווריה המוכר גם כסעד אבו פארחן פיצץ את עצמו לפני עמדת משמר אמריקאית בקוסט, כשעה נסיעה מהגבול עם פאקיסטן, שם עבר הגרמני-הטורקי אימוני טרור. שני חיילים אמריקאים נהרגו ועשרות נפצעו לאחר שנלכדו מתחת להריסות, שהפכו את ס. למחבל המתאבד הגרמני הראשון שצלח.
אף על פי שהיה הגרמני הראשון שרצח חיילים אמריקאים, עמיתו של ס., סהאדולה ק. גרמני צעיר ממדינת הסה נהרג בנסותו. ק. נהרג באוקטובר בהתקפה אווירית אמריקאית לאורך הגבול הפקיסטני-אפגאני לאחר שעבר גם הוא אימונים בפקיסטן. שניהם היו שייכים לאיחוד הג'יהאד האיסלמי שבסיסו בגרמניה ( IJU ). הארגון הגיע לכותרות בספטמבר כאשר חוקרים גרמנים עצרו את מנהיגיו של תא איחוד הג'יהאד האיסלמי שתכננו התקפה רחבה נגד מטרות אמריקאיות בגרמניה. מנהיגים אלו – גרמנים גם הם – היו בקשר גם עם ס. וגם עם ק. שברחו מהמצוד המשטרתי והגיעו לפקיסטן לאחר שנסעו דרך טורקיה ואיראן. וכמובן, המוניטין של גרמניה כביתם של הג'יהאדיסטים של אל-קאידה המתוחזקים על ידי הלאומנים המצרים והסעודים שלמדו בהמבורג לפני מספר שנים. בהנהגת מוחמד עטה, הם נהנו מאירוח גרמני בעת שתכננו את ההתקפות אותן ביצעו בניו יורק וושינגטון ב-11 בספטמבר, 2001.
מרקל המציגה את עצמה ואת ארצה כידידות והתומכות הגדולות ביותר של ישראל באירופה, תתעלם ללא ספק מסיפור זה בנאומה בכנסת. ללא ספק, היא גם לא תזכיר כי ארצה היא היבואנית הגדולה ביותר מאיראן. היא אולי תזכיר כי בשנה שעברה ביטלה גרמניה מחצית מהערבויות להלוואות לעסקים גרמניים המנהלים עסקים עם איראן. אך היא לא תזכיר כי צעד זה כמעט ולא גרם לשום שינוי בהיקף הסחר. בדיווח שנמסר לאחרונה על חברות גרמניות באיראן, ראיינה סוכנות רויטרס את רוברט מיילס, איש עסקים בריטי המנהל את פעילותה של DHL בטהראן. חברת השילוח המהיר הינה מחלקה של קבוצת הלוגיסטיקה והדואר של הדואר הגרמני.
מיילס פצח בתיאור העסקים הגואים שחברתו מנהלת באיראן, למרות העיצומים הבינלאומיים. מיילס אמר כי היקף משקל הסחורות המטופלות על ידי חברתו עלה ב-50% במהלך השנתיים האחרונות וכי החברה הכפילה את מחזורה הכספי באיראן מאז 2005, עם עליית הייבוא של ציוד החל מטלקומוניקציה ועד חלקי חילוף למכוניות.
האמון האיראני בעסקים עם שותפיה בגרמניה הינו, ככל הנראה, בלתי מוגבל. שהרי כיצד ניתן להסביר את רישומם של 92 בליון דולר במניות של חברת אחזקות האנרגיה האיראנית למסחר בבורסה הגרמנית בפרנקפורט? כפי שדיווח הארגון למודיעין עסקי במזרח התיכון ביום א' עם יותר מ1,700 חברות גרמניות הפועלות באיראן, העובדה שגרמניה הפסיקה לאחרונה את קשריה הבנקאיים עם הבנקים באיראן אינה נתפסת כמכשול לרישום חברות בבורסת פרנקפורט. דובר הבורסה הגרמנית, החברה המנהלת את המסחר, סיפר למגזין כי לא תהיה לו התנגדות לרשום את החברה האיראנית.
פעולותיה של גרמניה כלפי איראן אינן עולות בקנה אחד עם הרטוריקה של מרקל בדבר תמיכה בישראל והמחויבות לביטחונה. פעולותיה של גרמניה והרטוריקה הפרו-ישראלית שלה ניתנות להבנה רק כאשר נבחן אותן דרך עדשות פוליטיקת הכוח – שהן העדשות בהן מצטיידים עושי המדיניות האירופאים בהחלטותיהם ביחס לישראל, איראן, המזרח התיכון, ואכן, העולם בכללותו.
פוליטיקת כוח הינה פונקציה של שני מרכיבים עיקריים – האיום במלחמה ואלימות, והמנוף הכלכלי. מתוך הפרספקטיבה האירופאית, העולם הערבי ואיראן מפעילים כנגדם את שני כלי הנשק של פוליטיקת הכוח. באמצעות אוכלוסיות מיעוטים איסלמיים עצבניים המגבירים את קיצוניותם באירופה – כמו ס. וק. וחבריהם באיחוד הג'יהאד המוסלמי בגרמניה ופקיסטאן – העולם האיסלמי מחזיק באיום הטרור מעל ראשי המנהיגים האירופאים. באמצעות הנפט, הם מחזיקים את האקדח הכלכלי המושלם לראשי האירופאים.
לא האיחוד האירופאי ואף לא מדינה בודדת אחת באירופה הצליחו לגבש מדיניות פנים רציונאלית ואחידה לצורך ההתמודדות עם האיום המוצג על ידי המיעוטים המוסלמים באירופה. וכך, הנושא הודר לתחום מדיניות החוץ. שם, בשילוב עם איום הנפט, האירופאים התמודדו מול הלחץ הערבי והאסלמי בהצגה של הצעות פיוס כלפיהם. את זאת הם עושים על ידי התקפות על ישראל, תמיכה בפלשתינאים, ובמניעת פירוקו מנשקו או הבסתו הפוליטית של החיזבאללה בלבנון.
האירופאים נוהגים כפי שהם נוהגים מתוך שילוב של סיבות. ראשית, אין להם יכולת צבאית ממשית לא להגן על עצמם או לתקוף את המדינות המוסלמיות והערביות המלבות את המרד בקרב אוכלוסיות המיעוטים המוסלמים שלהם. שנית, אין להן כל רצון להשתמש בכוחם המסחרי המשולב. אם הן היו מעוניינות בכך הן היו יכולות לשתק את הכלכלה האירנית תוך שבועות על ידי ניתוק המסחר עם טהראן. ושלישית, בהיותן טרמפיסטיות ביטחוניות אולטימטיביות, הן בוטחות בכך שארה"ב או ישראל, ששתיהן מאוימות יותר מהן על ידי תוכנית הגרעין האיראנית, ינטרלו את המתקנים הגרעיניים האיראניים עבורן.
מדיניות הפיוס של האירופאים הסתמנה בבירור דרך פעילותם כמפקדי כוחות יוני"פיל בלבון מאז מלחמת לבנון השנייה. הייתה זאת תקוותה של ישראל שכוח יוני"פיל אירופאי בן 15,000 חיילים בדרום לבנון, ימנע מהחיזבאללה מלהתחמש מחדש לאחר המלחמה, ואולי, יעזור לחזק את ממשלת סניורה הפרו-מערבית נגד ניסיונות סוריה, איראן והחיזבאללה להפילה. ולמרות זאת ההיפך הוא שקרה. מאז המלחמה, ותחת עיניהם העיוורות של האירופאים, חיזבאללה בנה מחדש את כוחותיו. שלוש שנים לאחר הפגנות ה-14 במרץ שדחפו את נסיגת הסורים מלבנון התנועה של ה-14 במרץ מיואשת ומבולבלת.
הגרמנים הציגו לציבור את אחד האבסורדים של הצביעות האירופאית ב-29 בפברואר. באותו היום, הגרמנים העבירו את השליטה על הכוח הימי של יוני"פיל לאיטליה. לאחר שפרסו כוח של ארבע ספינות ו-2,400 איש לאורך חופי לבנון בשנת 2006 עם המטרה המוצהרת של מניעת ההתחמשות מחדש של החיזבאללה, גרמניה הקדישה את מרבית מאמציה להתלונן על הטיסות הישראליות מעל המרחב האווירי הלבנוני והתגרתה בחיל האוויר על ידי שיגור מסוקים גרמניים למרחב האווירי הישראלי ללא תיאום מוקדם.
ועדיין, בעת העברת הפיקוד בחודש שעבר, שר ההגנה הגרמני פרנץ ג'וזף יונג הכריז, "אנו יכולים להבטיח כי שום נשק לא הוברח דרך הים". מצידו, החיזבאללה בהחלט לא התרשם מהכוח הימי הגרמני. לא נרשמו מצידו כל תלונות נגד הצי הגרמני, מה שהוא היה עושה אם סירה כלשהיא מ13,000 הסירות שהגרמנים טוענים כי בדקו הייתה נושאת את הנשק שלו. באופן מובהק, בעת שהחיזבאללה היה מיודד עם הכוח הגרמני, הוא התקרב להתפרצות זעם כאשר, באותו שבוע בו העבירו הגרמנים את הפיקוד לאיטלקים, ספינת הצי האמריקאית קול עגנה למול חופי לבנון.
בעוד שמרקל תתעלם מתמיכתה הכלכלית של ארצה באיראן ומחולשתה הצבאית ומהחלטתה לאמץ גישה של פיוס הערבים על חשבון ישראל כאסטרטגיה לאומית וכלל אירופאית בעת נאומה בכנסת, היא תשתפך בפיוטיות אודות תמיכת אומתה במה שמתקרא "תהליך השלום" ובמדינה לפלשתינאים.
מרקל, כמובן, יודעת היטב כי "השותף לשלום" לכאורה, תנועת הפת"ח הינה קבוצת טרור. היא גם יודעת כי שותף השלום של ממשלת אולמרט-ליבני-ברק, יו"ר הרשות הפלשתינאית ומנהיג הפת"ח מחמוד עבאס אינו מסוגל וגם אינו מעוניין בהקמת מדינה פלשתינאית שתתקיים בשלום עם ישראל. היא גם יודעת כי אם מה שקרוי תהליך-שלום יביא לידי קיומה של מדינה פלשתינאית ביהודה, שומרון ובירושלים, מדינה זאת פשוט תהיה מדינת טרור שתעמוד לצידה של מדינת הטרור שהוקמה בעזה בשנת 2005.
ועדיין, במקום להתעמת עם מרקל ועמיתיה האירופאים עם עובדות ידועות אלו, ממשלת אולמרט-ליבני-ברק מעדיפה להעמיד פנים עם הפארסה. לראייתם, כל אלו אינם חשובים. המדיניות של ממשלת ישראל כלפי אירופה היא לרצות את אירופה על ידי סיוע בידה לפייס את הערבים.
אם הייתה ממשלת אולמרט-ליבני-ברק עוצרת למחשבה על מעשיה היא הייתה מזהה כי החמיצה לגמרי את הנקודה. הם התעלמו מפוליטיקת הכוח המנחה את מהלכי מעצבי המדיניות האירופאים. אם הם היו מכירים בה, הם היו מזהים את מדיניות הריצוי שלהם עם האסון שהיא הפכה להיות.
אם ישראל הייתה משחקת במשחק פוליטיקת הכוח, היא הייתה מבינה כי עליה לעשות שלושה דברים. ראשית, עליה להשתמש בכוח הכלכלי הלא מבוטל שלה על מנת למנף את הלחץ על חברות אירופאיות מסוימות להחליט אם הן מוכנות לוותר על טכנולוגיה ישראלית לטובת שווקי ייצוא איראניים שמהווים רק אחוז אחד מסחר החוץ האירופאי. שנית, עליהם להבטיח כי האירופאים יבינו שישראל תעשה שימוש בכוחה הצבאי הניכר להביס את אויביה. ולבסוף, היא תעשה שימוש במשקלה הפוליטי לחשוף את רטוריקת השלום ההומניטארית כהתחזות צבועה. אם כך יהיה, ישראל תפעל לשנות את תחשיבי האירופאים לגבי האינטרסים שלהם.
אך כמובן, בהמולת התזזית התקשורתית של "להרגיש טוב " עם הידידות הישראלית-גרמנית המאפיינת את ביקורה של מרקל, לא סביר שמשהו מכל זה יקרה השבוע. באקלים הפוליטי של הפייסנות התזזיתית שקנה אחיזה בישראל מאז 1993, קשה לדמיין כי מישהו יעצור על מנת להכיר בכך שאנו היחידים שעדיין קונים את מילתם של האירופאים.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.