פרי הבאושים של מדיניות הפייסנות
מאת: אורי הייטנר | 11 במאי 2010, פורסם במקור ב"ישראל היום" ובאתרו.
יש הרבה מן המשותף בין סעד אל-חרירי, נשיא לבנון, לבין ואליד ג'ונבלט, מנהיג הדרוזים בלבנון.
שניהםבנים למנהיגים שנרצחו בידי הסורים – רפיק אל-חרירי, שהיה נשיא לבנון וכמאל ג'ונבלט, שהיה מנהיג הדרוזים. שניהם הובילו קו של עצמאות לבנונית, התנגדות לסוריה והתנתקות ממנה. שניהם היו אמורים להוות הציר המשחרר את לבנון מן הלפיתה הסורית – איראנית – חיזבאללאית. שניהם התקפלו, וזחלו על גחונם אל קנוסה שבדמשק, לבקש מחילה (חנינה מראש) מרוצח אבותיהם (למען הדיון – מרוצח אביו של חרירי שהוא בנו של רוצח אביו של ג'ונבלט). שניהם מתיישרים היום עם הקו של נסראללה – אסד – אחמדיניג'אד,בניגוד מוחלט לכוונותיהם המוצהרות ערב הבחירות האחרונות. חרירי הביע תמיכה בהעברת טילי סקאד לחיזבאללה. ג'ונבלט הכריז שאין ללבנון כל עניין בשלום עם ישראל.
מה קרה? מדוע הם נוהגים כך?
הניסיון המזרח תיכוני בכלל והלבנוני בפרט מחייב את הפוליטיקאים והמנהיגים להנהיג תדיר פוליטיקה של הישרדות. לשם כך עליהם לחבור לחזק, למנצח. חרירי וג'ונבלט מבינים היטב באיזה צד מרוחה החמאה ומהיכן משתין הדג, במזרח התיכון. הם מבינים, בדיוק כפי שמבין ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, שהציר החזק והמנצח הוא הציר הסורי איראני.
רק לפני שנתיים הם האמינו והבטיחו להנהיג פוליטיקה אחרת. מה קרה בשנתיים האלה? הרי הים הלבנוני הוא אותו ים, נסראללה הוא אותו נסראללה, אסד הוא אותו אסד ואחמדיניג'אד הוא אותו אחמדיניג'אד. מה נשתנה?
תקופה הזו העולם השתנה. ואם לדייק יותר – התחלף האיש המאכלס את הבית הלבן. עוז רוחם של חרירי וגו'נבלט לפני שנתיים – לא היה בו די כדי לחולל את השינוי הגדול. ללא רוח גבית אמיתית ומשמעותית של העולם המערבי ובעיקר של ארה"ב, השינוי בלתי אפשרי.
מתקפת הטרור של 11.9.2001 הייתה האירוע המכונן שעיצב את כהונתו של ג'ורג' וו בוש כנשיא ארה"ב. בוש הבין היטב שהעולם נמצא בעיצומה של מלחמת עולם – מתקפה של ציר הרשע, שמרכזו איראן, לצדו סוריה וצפון קוריאה, וארגוני הטרור הג'יהאדיסטי, דוגמת טליבן, אל-קאעידה, חיזבאללה וחמאס, על העולם המערבי הנאור. הוא הבין שכמו מול ציר הרשע ההיטלריסטי, כך גם מול הציר הנוכחי יש צורך בעמידה איתנה; יש להיאבק ברע ולא לנסות לפייס אותו, ניסיון סרק חסר תוחלת.
היו לבוש שגיאות רבות. לעתים הוא לא חשב כמדינאי מפוכח אלא כאוטופיסט רומנטיקן, בהאמינו שבכוחו לכפות דמוקרטיה על חברות שאינן בשלות לדמוקרטיה ואינן רוצות בה. אולם גם אם התברבר פה ושם, הוא לא איבד את הצפון. הוא לא התבלבל בין עמית לטורף. הוא הבין שמוטלת עליו אחריות לשלום העולם, והאחריות הזו מחייבת אותו לא להיכנע למי שמנסים להחריב את הציוויליזציה המערבית.
לאחר רצח חרירי הוציא בוש את השגריר האמריקאי מדמשק. הוא הטיל סנקציות חריפות למדי על סוריה. הלחץ שהפעיל על סוריה הביא ליציאת צבאה מלבנון. במצב שנוצר העזו גורמים כג'ונבלט להרים ראש, להיות נאמנים למאווייהם כדרוזים ולבנונים ולקרוא תגר על סוריה וחיזבאללה. בגיבוי האמריקאים, הייתה הזדמנות להקמת ממשלה לבנונית חופשית ועצמאית, ללא חיזבאללה, מנותקת מהחנק הסורי.
ברק אובמה שינה את כללי המשחק. כמו צ'מברליין ערב מלחמת העולם השניה, כך גם הוא בחר במדיניות פייסנות, מתוך יומרה משיחית להיות האיש המגשר בין ארה"ב והמערב לבין האסלאם. כמו מדיניות הפיוס של צ'מברליין, כך גם תוצאת מדיניותו של אובמה הרסנית. צפון קוריאה, שבשלהי תקופתו של בוש נכנעה לארה"ב ולמערב, מצפצפת על אובמה, מבצעת ניסויים גרעיניים, מבצעת ניסויים בירי טילים בליסטיים ומאיימת בגלוי להשתמש בנשק גרעיני נגד אויבותיה. איראן דיכאה באכזריות את ההתקוממות העממית בעקבות הבחירות המזוייפות, כשברקע ציוצי מחאה רכים וריקים של אובמה. אחמדיניג'אד מצפצף על האמריקאים בנושא הגרעין, בהתרסה שלא הייתה קודם כדוגמתה. בתגובה להחלטתו של אובמה להחזיר את השגריר האמריקאי לדמשק, סוריה מהדקת את קשריה עם איראן, מגבירה את התמיכה בחמאס ובחיזבאללה ומחדשת את האיום על כל גילוי עצמאות בלבנון.
התקפלותם של הגורמים הפטריוטיים בלבנון וכניעתם המתרפסת לרוצח אבותיהם, היא פרי באושים נוסף של מדיניות אובמה. הם מתייחסים לארה"ב כאל משענת קנה ורצוץ, וכמו אישה מוכה החוזרת לבעלה המכה, כך גם הם חוזרים לחיק ציר הרשע.
לאחרונה החליט אובמה להאריך את הסנקציות כלפי סוריה. האם זהו סימן להתפכחות ושינוי דרך? יש לקוות שכן, אך כדאי לזכור שאובמה כבר גילה סימני התפכחות, כמו בנאומו החשוב בטקס קבלת פרסי נובל, אולם מיד הוא חזר לסורו.
… ואולי הפיגוע שסוכל בכיכר טיימס יחולל בו את השינוי ויביא להתפכחותו?
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.