זהירות, "אשף הדילים" חוזר

מאת: יורם אטינגר | 7 בדצמבר 2006

הרקורד הדיפלומטי הכושל של ג'ים בייקר – בניגוד לרקורד המרשים בתחומי העסקים והפוליטיקה הוושינגטונית – מבטיחים שאימוץ המלצותיו ישרת גורמי טרור אנטי-אמריקאיים ויפגע בגורמים מתונים פרו-אמריקאים.

ב-1990, בעקבות פלישת עיראק לכווית, החליט "אשף הדילים" מטקסס לשכנע את אסאד להצטרף לקואליציה נגד עיראק. לכן, התעלם בייקר מפעילות הטרור של הרודן הסורי, הרעיף עליו לגיטימציה בינלאומית, רמז על סיוע אמריקאי לסוריה, והעניק לו יד חופשית בלבנון. בתגובה ל"פרגמטיות" של בייקר, אסאד לא נקף אצבע מול עיראק, אך השלים את כיבוש לבנון, הרג אלפי לבנונים, ריסק ממשלה נוצרית אנטי-סורית והעלה ממשלת בובות פרו-סורית בבירות. למורשת בייקר חלק נכבד בהתרסקות לבנון.

בשנות ה-80' ועד פלישת סדאם לכווית, ראה בו בייקר "מנהיג קונסטרוקטיבי" הראוי לתמיכת ארה"ב: "אויבו של אויבי (איראן) הוא בעל בריתי". לכן, התעלם בייקר מתוקפנות רב-הטבחים מבגדד כלפי איראן (פלישת 1980) והשיעים בעיראק, העניק לו ערבויות בסך 5 מיליארד דולרים ואשראי של "הבנק לייצוא-ייבוא", אישר העברת טכנולוגיות רגישות ומידע מודיעיני מסווג לבגדד, והבהיר לסאדם באפריל 1990 ש"פלישה לכווית תהיה עניין בין ערבי". בתגובה ל"אור הירוק" של בייקר, פלש סאדם לכווית באוגוסט 1990 ואיים להשתלט על סעודיה, ירדן ומדינות המפרץ. בחסות ה"ריאליזם" של בייקר דיכא סאדם באכזריות התקוממות שיעית ושיקם את יכולותיו שנהרסו ב-1991. בייקר לא הבין ש"אויבו של אויבי" עלול להיות "אויבי". את הפירות הבאושים של אי-ההבנה אוכל האזור עד היום.

בסוף שנות ה-80' ועד הפלישה לכווית, התמקד בייקר בסכסוך הערבי/פלסטיני- ישראלי, וראה בעראפת שותף חיוני לתהליך השלום. לכן, הוא התעלם מהרקורד הבוגדני והטרוריסטי של עראפת ואש"ף, טיפח את הקשר עימם, ניסה לשבור את גבו של רה"מ שמיר ומנע ממנו ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים לקליטת יהודי ברה"מ, שכנע את הנשיא בוש לאיים בווטו של כל הצעת חוק פרו-ישראלית, לחץ להקפאת ההתנחלויות ולנסיגת ישראל לקווי 1949, והאשים את ישראל באחריות להיעדר שלום עם שכנותיה. בתגובה למחוות בייקר, סיפק אש"ף לסאדם מידע חיוני לפלישה לכווית, יחידות אש"ף בעיראק פלשו לכווית, והארגון נשאר נאמן לסאדם, לבן-לאדן ולגופים אנטי-אמריקאים נוספים עד היום.

ב-2006 רואה בייקר באיראן (במיוחד) ובסוריה, שתי מדינות טרור העשויות להרגיע את המצב בעיראק. כדי לקדם יעד זה, הוא נכון לשפר את מרחב התמרון האסטרטגי שלהן. אימוץ המלצותיו יקדם את מאמץ הגרעין האיראני, יהפוך את סעודיה ומדינות המפרץ לבנות ערובה בידי טהראן, ישחרר את אסאד מטבעת הלחץ הבינלאומי המתהדקת סביבו, יסכן את משטרי מצרים, ירדן ולבנון, וייאלץ את ישראל לפעול באופן חד-צדדי להסרת האיום הקטלני האיראני.

כישלונות בייקר נובעים, בין היתר, מההנחות המופרכות שגם מנהיגי טרור מעדיפים "דיל" על פני אידיאולוגיה, שהנושא הפלסטיני הוא לב האלימות במזרח התיכון ושורש הטרור האנטי-אמריקאי, שאפשר להגיע לדו-קיום בשלום עם טרור נחוש, שהסכסוך הישראלי נסוב על גודלה – ולא על קיומה – של ישראל, ושאפשר לשלם במטבע הויתורים הישראלים עבור שיפור היחסים בין ארה"ב לעולם המוסלמי והערבי. אבל, כפי שהרקורד של בייקר מלמד, הנחות מוטעות מובילות למסקנות מוטעות, השופכות שמן על מדורת הטרור, תוך פגיעה חמורה באינטרסים אמריקאים ובביטחון הלאומי של מדינות האזור.

נחישות בייקר להשיג "דיל" בכל מחיר מביאה להקרבת אינטרסים ארוכי-טווח על מזבח אשליות קצרות-טווח. אך ג'ים בייקר נחוש ללמוד מן ההיסטוריה ע"י חזרה על – ולא הימנעות – משגיאות אסטרטגיות.

האם מנהיגי ארה"ב וישראל יאמצו את ה"פרגמטיזם" וה"ריאליזם" של בייקר, או ישכילו ללמוד מכישלונותיו?!

יורם אטינגר הינו עורך הפרסום לענייני בטחון לאומי Straight From The Jerusalem Cloakroom והפרסום הכלכלי – Straight From The Jerusalem Boardroom– הנשלחים לאלפי מעצבי מדיניות ודעת קהל ואנשי עסקים בארה"ב (מ-1993). מר אטינגר פעיל בתחומי הפיתוח העיסקי והבטחוני ויחסי ישראל וארה"ב ומאמריו הוצגו בפני מקבלי החלטות בישראל ובארה"ב. בעבר שימש מר אטינגר ציר – בדרגת שגריר – לענייני הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון

הוספת תגובה