סיונרה לשריעה? מאת אנדרו ג. בוסטום

הילדים ציירו מאות תמונות של רופאים, מורים, אחיות ואפילו מתאבקים. רק תלמיד אחד רצה להיות חייל – והוא רצה להיות גנרל מק' ארתור. ערכיהם של ילדים אלו היו כבר שונים במידה רבה משל הוריהם בעשור הקודם, כאשר היפנים חלמו על מוות בשדה הקרב למען הקיסר-האל.

שישים שנה מאוחר יותר השיעור מתקופת בנייתה מחדש של יפן זוכה להתעלמות מושלמת לאחר ההתערבות האמריקאית הצבאית באפגניסטן, שכעת נמצאת תחת שלטונן קרזאי הפוסט-טאליבני, ובעירק לאחר הפלתו של סאדאם חוסיין. אכן, המופת של ניטרול יפן מחרחרת המלחמה לאחר מלחמת העולם השנייה, ושל הדת-הפוליטית של השינטואיזם, נהפך על ראשו בכל האמור באיסלם, וקוד החוקים של האיסלם התיאוקרטי, השריעה – הספוג בג'יהאד, ומנוגד לחלוטין לרכיביהשל מערכת המגינה על זכויות אדם.

ג'וזף שאכט, החוקר הגדול ביותר ללא ויכוח של החוק האיסלמי, מזהה את את הבעייה הלא-פתורה עם הנסיונות המוסלמים הכאוטיים המודרנים לרפורמה. שאכט מציין כי;

הרעיון של חוק דתי – התפישה כי החוק, כמו שאר היחסים האנושיים, חייב להישלט על ידי הדת – הפך לחלק מהותי של הראייה האיסלמית. אגב, אותו הדבר נכון גם לגבי הפוליטיקה, ואפילו הכלכלה; הדבר מסביר את הנסיונות האחרונים לערוך קונגרס כלכלי מוסלמי בפקיסטן. משום שאינם מסוגלים להתמודד עם הבעייה, משום שהם חסרים הבנה היסטורית של ההתהוות של חוקי הדת המוחמדית, משום שאינם מסוגלים להחליט, לא יותר מאשר קודמיהם בתקופה העבאסית [אשר החלה בשנת 750 אחה"ס], על מה היא חקיקה, המודרניסטים אינם יכולים להתחמק מעמדה מפוחדת, משוכנעת-למחצה ובעלת סתירות פנימיות.

ושאכט מסכם, "הבעייה האמיתית מתעוררת בתחום הדתי ולא ברמה החוקית הטכנית".

עדיין, למרות האבחנה של שאכט, וההצלחה הברורה והמוכחת של הרפורמות ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה, יושרת האינטלקטואלים של העבר אודות השינטו הוחלפה, בהווה על ידי בורות ופחדנות של אינטלקטואלים תקינים-פוליטית לגבי האיסלם, גם באפגניסטן וגם בעירק. כך, פסאודו-מלומדים אמריקאים חסרי ניסיון הדוגלים בסניגוריה למען השריעה האיסלמית מקדמים "דמוקרטיה איסלמית", חוקות אפגניות ועירקיות תואמות שריעה עוצבו (וכמובן זכו לשבחים על ידי אותם "מלומדים" כאן, וכאן).

התוצאה הטרגית של חוסר ידע ויחסיות תרבותית מסוכנת, המקודשת כ"חוק", התבררה באופן נוקב, פעם נוספת באפגניסטן בשבוע שעבר פרווז קמבקש, עיתונאי אפגני בן 23 הורשע לאחרונה ב"כפירה" – בהתאמה לחוק האיסלמי הקלאסי – בשל הורדת והפצת מאמר "המעליב" את האיסלם. כעת הוציא בית הנבחרים האפגני הודעה בנושא – חתומה על ידי מנהיג בית הנבחרים, סיבגתולה מוגהדדי, בן ברית מוכר של הנשיא חמיד קרזאי – המצדיקה את גזר דין המוות שנפסק על מר קמבקש, גם כן בהתאמה מלאה עם השריעה, על ידי בית המשפט העירוני במצאר א-שאריף.

למרות שאין הדבר נחלת הכל, הנטייה הציבורית הרווחת תומכת בפסיקת השריעה כפי שבוטאה על ידי אפגנים בכל טווח הגילים. עבדול ואשי טוקאי, סטודנט בן 18 באוניברסיטה האמריקאית בקאבול, טען למען הוצאה להורג מהירה, בציינו: "האיש צריך להיתלות. הוא לעג לחוק ולתקנות האיסלם. הוא לעג לנביא מוחמד עליו השלום. אינך יכול לבקר שום עיקרון שאושר על ידי השריעה. אלו מילותיו של הנביא". וכוהן הדת המוסלמי, קארי אימאם בקאש, משלים באמרו: "אני חושב שהוא אינו מוסלמי, מוסלמי לא יעשה שגיאה שכזאת. עליו להיענש כך שאחרים ילמדו ממנו".

שנתיים קודם לכן, במרץ 2006, עבדול רחמן, עמד גם הוא באופן דומה בפני גזר דין מוות מידיהם של בני בריתנו האפגנים – הנתמכים על ידי ההמונים – בשל ה"פשע" של המרת דתו לנצרות. גורל זה לא היה מקרי, ולא ואריצייה ברוטלית של האפגנים ביישום ה"סובלנות" האיסלמית. מוות עבור כפירה הינו חלק ממסכת המסורת והכתבים האיסלמיים, החקוק בשריעה. כאשר כוהני דת המובילים באפגניסטן תמכו בגזר דין המוות, הם ניצבו על קרקע מוצקה. יחד עם זאת, לאור הפניות ממנהיגי העולם, ובכללם האפפיור, ואפילו כאשר מר רחמן קיבל סוג של "מחילה" ממשלת קרזאי – בשל "בריאותו הנפשית", או סיבות אחרות, למרבה הצער הוא היה ונותר אשם על פי הוראות המהיגות הדתית האפגנית והשריעה. בסופו של דבר, היה צורך להוציא את מר רחמן אל מחוץ לאפגניסטן, באופן חשאי, ולהעניק לו מקלט באיטליה.

למרות ההצלחה הטקטית הברורה והמוכרזת של תגבור הכוחות בשנת 2007 (והאובססיה הרפובליקנית הנוכחית של קמפיין הבחירות, שמכונה כראוי, "המלחמה על לוח הזמנים", שפעולות צבאיות אלו הולידו), אם עירק תמשיך את מה שנראה כהתקדמות קשיחה לקראת מדינת שריעה ["מדינה איסלאמית על פי רצון האנשים", בניב פופולרי איסלמי], היא לא תהפוך לא ל"אומה חופשית" או "לשותפה חזקה במלחמה נגד הטרור".

ייתכן והסימן המוקדם ביותר והמטריד ביותר של מהלך הדברים העקום בדרכה של עירק לקראת "חירות" הופיע כבר בפברואר 2004: הסירוב של ממשלת המעבר העירקית להרשות ליהודים שהיו מדוכאים היסטורית (לעיתים בברוטליות), ובעלי נוכחות מיני קדם לחזור בעקבות השחרור של 2003. הוצאתם של היהודים הוסכמה בהעדר כל התנגדות, מלבד נציגות בודדת של צאצאי הנוצרים האשוריים בממשלת המעבר, שידע היטב מה מבשרת קנאות כזאת: הדיכוי וההגירה של הקהילה האשורית – שהתפוגגה.

למרות מכובדותו הרבה, האיתוללה סיסתאני הגדול של עירק נותר כוהן שיעי המאמין בנאג'יס – אחת משיטות האמונה היותר נבזיות בכל האיסלם – המטילה מגבלות מכוערות על "כופרים" שאינם מוסלמים בשל היותם "טמאים" פיסית ורוחנית [כתבתי על הנאג'יס כאן, כאן, וכאן]. סיסתאני מקווה כי השריעה תיושם בעירק. כתוצאה מכך, אשת פרלמנט התומכת בסיסתאני מקדמת את אג'נדת הדיכוי שלו.(מתוך הטייס הלונדוני, "אשת הכוח העירקית המקבלת הכאת-נשים, ומעודדת ריבוי נשים"):

כשיעית מוסלמית בוגרת ואחת משמונים ותשע הנשים היושבות בפרלמנט, היא יודעת מה היא העדיפות הראשונה: ליישם את החוק האיסלמי. כאשר ד"ר עוביידי לקחה את מושבה בשבוע שעבר [ מרץ, 2005] בפתיחת האסיפה, היא מצאה את עצמה בתוך קבוצה שכוחה הולך ומתחזק של נשים פוליטיקאיות דתיות המבקשות לבטל חוקים ישנים המעניקים לנשים חלק מאותם זכויות העומדות לגברים ולהחליפם בשריעה, החוק האלוהי האיסלמי.

כאשר סיסתאני הציג את הפאתווה לגבי ההומואים באתר האינטרנט שלו (ראה מטה), הוא צפה עלייה של רצח על רקע הומופובי על ידי המיליציות השיעיות הדתיות של שירותי הבטחון של המדינה.

שאלה: מה הוא המשפט על מעשי סדום ולסביות?

תשובה: "אסור. אלו המעורבים במעשה צריכים להיענש. למעשה, עושי מעשה סדום צריכים למות באופן הגרוע ביותר האפשרי," [הדגשה שלי].

איש מדעי המדינה השמרני, ונשיא אוניברסיטה לשעבר, ג'ון אגרסטו, כתב זכרונות שנונים ואוהדים, אך גם ישרים באופן ברוטאלי על התקופה בת 9 החודשים (מספטמבר 2003 ועד יוני 2004) בה בילה בעירק כיועץ בכיר לשגריר פול ברמר עבור משרד המחקר המדעי וההשכלה הגבוהה העירקי. אגרסטו, שהיו לו מגעים ישירים עם סיסתאני, נותר "יותר ספקני לגבי אל סיסתאני ושותפיו כמו רבים מעמיתי לקואליציה" הוא מדגיש עובדה מדהימה לגבי סיסתאני שזכתה לתשומת לב מועטה, שלא לדבר על תגובה, לאור הדאגה הלגיטימית לפירוק ההשפעה האיראנית על המתרחש בעירק:

האיאתולה סיסתאני הינו … איראני במוצאו, איראני בהכשרתו הדתית – הוא עדיין מחזיק באזרחות איראנית ומעדיף אותה על פני קבלת אזרחות עירקית.

אך דאגתו המיידית והמוחשית יותר של אגרסטו נובעת מהקנאות בעלת השורשים העמוקים של האיאתולה, והחזון האנטי-ליברלי והתיאוקרטי שלו לגבי השלטון העירקי.

אינני מאמין כי מפלגות הדורשות כי כל החקיקה הציבורית תתבסס על החוק האיסלמי כפי שהוא מפורש על ידי האיממים השיעים הן ליברליות. אני לא מאמין כי מנהיג דתי המסרב אפילו להיפגש פעם אחת עם השגריר ברמר, או כל אמריקאי אחר, אך יפגש בשמחה עם כל יריב או פושע אנטי-אמריקאי, החל ממוצאדאק אל-צאדר ועד אחמד שלעבי, הוא "מתון". אני לא מאמין כי אותו סיסתאני שגינה את את חוקת הביניים העירקית משום שהיא מגינה על זכויות הכורדים ומבטיחה את זכויות הרכוש ליהודים צריך להיחשב כמתון מאוד. אכן, הפעם הראשונה בה שמעתי, בכל חודשי שהותי שם, התקפה אנטישמית היתה מהאיאטולה הגדול.

אגרסטו מצטער על כך שמתעקשים על האשליות המנחמות, אם כי הרסניות, לגבי סיסתאני וה"דמוקרטיה העירקית" למרות שעדויות זמינות וברורות נדחקות הצידה,

אנו מתעקשים כי האיאטולה סיסתאני הינו בוודאות "מתון" והינו ידיד לחירויות האזרחיות והדתיות למרות כל העדויות הקשות הסותרות זאת. תנו לי לחזור על אבחנתי הקודמת ועל תחזיתי: האיאתולה סיסתאני הינו איסלמיסט הנחוש להקים תיאוקרטיה שאינה שונה בהרבה מזאת אשר שולטת באיראן. הוא אנטישמי גלוי ואנטי-נוצרי שאינו ניחן בעדינות יתרה. הוא משתמש בתומכיו בבחירות הדמוקרטיות אך ורק משום שהבחירות היו כלי שימושי על מנת להטיל סמכות דתית על כל עירק. הוא אינו היחיד, או אפילו הגרוע שבהם, אלא הבולט ביותר. ועדיין, בעוד שאני מאמין כי העדות לכך היא ברורה ממש כפי שהיא ברורה במקרה של [אחמד] שלעבי, אנו רואים רק את מה שאנו רוצים לראות, לא את מה שברור לעין. בחיינו הדתיים, תקווה יכולה להיות מעלה – אולם במדיניות חוץ היא לעיתים קרובות יותר חטא, הפיתוי לעיוורון מרצון.

ובחודש האחרון, בתוך כורדיסטאן העירקית – המוצגת כמודל מוצלח של מתינות איסלמית איזורית, אפילו חילוניות – מתגלעות עוד עדויות של עליה מחדש של השריעה. בית משפט בחלאבג'ה (בה הומתו בגאזים אלפי אזרחים כורדים על ידי משרתיו של סאדם בשנת 1988, 15 שנה לפני המבצע לחירות עירק), גזר על סופר כורדי שלא בפניו שישה חודשי מאסר בשל חילול הקודש. הסופר, מאריוואן חלאבג'י, הואשם בכתיבה בספרו כי מוחמד החזיק 19 נשים, נשא לאישה ילדה בת 9 בהיותו בן 54, והשתתף במעשי רצח ואונס – כל אלו ניתנים לאישור על ידי ה"סירה" הביוגרפיות הרישמיות והמוסמכות של חייו (כמו זאת מאת איבןאיזק/איבן הישאם). ממקום מקלטו בנורבגיה, מר חלבג'י אומר כי הוצאה גם פאתווה הקוראת לרציחתו אלא אם יתחנן למחילה.

לבסוף, אנו מתעלמים ומסכנים עצמנו בכך כי במהלך התבערה בקיץ של שנת 2006 בין ישראל והארגון השיעי הטרוריסטי (והשלוחה של איראן) החיזבאללה, בגדד הפכה לאתר ההפגנות הגדול ביותר במזרח התיכון למען החיזבאללה. זה הוא דבר מטריד, גם אם צפוי, הביטוי העממי של השיעים העירקים מתגבר על ידי שותפות פוליטית גלוייה בין הממשלה העירקית והתאוקרטיה השיעית האירנית, הממשיכה להציב סכנה גדולה בהרבה.

בנאומו לאומה (ב-28 בינואר 2008) בו דיבר הנשיא בוש על "גברים ונשים שהינם חופשיים", ב"דמוקרטיה הצעירה" של אפגניסטן (ועירק) – כשהוא מנותק מפרשיות חילול הקודש המאיירות באופן גרפי את העדרו של חופש הדיבור בחברות המוסלמיות האלו המבוססות על חוק השריעה – הוא הזכיר באופן מפחיד את אותה אופטימיות שאינה במקומה שבוטאה לפני 70 שנה על ידי הערביסט הבריטי ס.א. מוריסון. למרות השקעות גדולות של ממון ודם בריטי, במשך עשרות שנים של כיבוש צבאי, ואפילו לאחר הטבח באשורים (על ידי כורדים וערבים מוסלמים) בשנת 1933-1934 על רקע נסיגת הבריטים, כתב מוריסון, (בספר "חירות דתית בעירק", העולם המוסלמי 1935, עמ. 128):

עירק נעה באופן עיקבי לקראת התפישה המודרנית של המדינה, עם מערכת משפטית ואדמיניסטרטיבית אחת, בלתי מושפעת משיקולים דתיים או לאומניים. שיטת הדוחן [ז"א האריסות העותומנית – שאינה מתבטאת בשימוש לשוני זה] עדיין מתקיימת, אך השפעתה הינה מוגבלת לחלוטין. אפילו הטרגדיה האשורית של 1933 אינה מערערת את אמונתנו בהתקדמות המהותית שנעשתה. הממשלה משתדלת להוציא לפועל בנאמנות את המשימה שנטלה על עצמה, אפילו כשזאת מתנגשת ישירות במסורות הארוכות והמקודשות של חוק השריעה. אך אין זה קל; לא יכול להיות קל מטבע הדברים, משום שהאנשים הפשוטים מהירים בהתאמת מחשבתם למצב החוקי החדש, ולהעקר מתפוסתם שעוצבה על ידי מאות רבות בה נהגה השיטה שדגלה בעליונות המוסלמים על פני קבוצות מיעוט לא-מוסלמיות. הערבויות החוקיות לחירות ולשוויון מייצגות את המטרה אליה נעה המדינה, יותר מאשר מבטאות את המחשבות והרצונות של האוכלוסיה בהווה. התנועה, בכל אופן, הינה בכיוון הנכון, ועדיין יתכן ויוכח כי אפשרי לאיסלם לשחרר את האמונה הדתית מהמצב הפוליטי וזכויות היתר

יותר משבעה עשורים לאחר מכן, המטרות של "חירות ושוויון" אמיתיים עבור עירק ואפגניסטן נותרו חמקמקות כפי שהיו. לאחר שעוד מעצמה מערבית הקדישה משאבים עצומים של דם וכסף לטובת השיחרור, בשתי האומות המוסלמיות, המנהיגות הפוליטית-דתית נראית כצפויה יותר להמשיך ולקדם את רודנות השריעה, מאשר את הדמוקרטיה הליברלית.

יש לנו מחויבות מוסרית להתנגד לשריעה שהיא ההיפך ליסוד האמונה שעבורה מאות אלפי אמריקאים אמיצים נתנו חייהם, ובכללם למראית עין, מעל 4000 כעת, בעירק ובאפגניסטן. מעולם לא היתה מדינת שריעה בהיסטוריה שלא היפלתה (לעיתים קרובות באלימות) את הלא-מוסלמים (והנשים המוסלמיות) שתחת ריבונותה.

עוד מעבר לכך מדינות כאלו מחנכות ללא יוצא מן הכלל (בתחילה את הילדים המוסלמים) לאידיאולוגיה של ג'יאהד אלים המוביל להתקפות טרף ג'יהאדיסטיות נגד השכנים ה"כופרים" – אפילו כאשר חלק מה"כופרים" רואים בעצמם מוסלמים, ובוודאי כאשר הכופרים אינם מוסלמים בבירור. זאת היא הסכנה הסופית וחוסר ההגיון הגיאו-פוליטי של המדיניות המכחישה ומלבינה את הדוקטורינה וההיסטוריה האיסלמית הבסיסית, כאשר אנו במידה זאת או אחרת של שגגה, הופכים או מחזירים שוב את החברות האלו להיות "בטוחות עבור השריעה".

מעצבי המדיניות האמריקאיים צריכים להשתמש בכל השפעה שעוד יש לנו, ולשים לב למסר הנשכח של השיעור היפני. עלינו לעודד את "הדמוקרטיות הצעירות" של אפגניסטן ועירק לומר סיונרה לשריעה אם בכוונתנו ליילד דמוקרטיה ליברלית, ולא עוד שתי מדינות שריעה אנטי-ליברליות.

על הכותב: ד"ר אנדרו ג. בוסטוםהינו המחבר של הספר המומלץ: "The Legacy of Jihad: Islamic Holy War and the Fate of Non-Muslims." ומאמריו מתפרסמים באתרו: www.andrewbostom.org ובמגוון אתרים נוספים. ספרו החדש: The Legacy of Islamic Antisemitism: From Sacred Texts to Solemn History. יצא לאור בימים אלו.

ד"ר לואיס יהיה אורח "אנכי" בישראל ויופיע גם במסגרת החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב ביום שני ה-2 ביוני 2008. לפרטים נוספים – כאן.