הזכות לחיים ולרכוש בישראל בספק

הזכות לחיים ולרכוש בישראל בספק

מאת בועז ארד | 24 ביולי 2009 פורסם בטור "על הכוונת" ב"מקור ראשון".

זיכויו של שי דרומי, החקלאי שהרג פורץ ופצע אחר בעת שהניס חבורת שודדים מעל אדמתו לפני שנתיים, ראוי היה להוות צעד ראשון בתביעה של היצרנים ובעלי הרכוש להכיר בזכויותיהם. למרבה הצער פסק הדין, זיכוי מחמת הספק, מעורר תחושה קשה של ספק לגבי ההגנה המוענקת לזכויות האדם והרכוש בישראל. (צילום שי דרומי ע"י בועז ארד)

כשפרצה פרשת שי דרומי לתודעה לפני כשנתיים רבים תיארו את את המתרחש בדרום בכינוי "המערב הפרוע", אך בכך נעשה עוול למתיישבי המערב האמריקאי שהיה הרבה פחות פרוע ממה שנדמה לתועמלנים האנטי-אמריקאיים. בערבות המערב האמריקאי הייתה לאדם זכות להגנה עצמית וזכות להגנה על רכושו. גנבי בקר וסוסים נתלו כשנתפסו – וגם אם נאלצו זרועות החוץ לנדוד למרחק הם לא חדלו מלרדוף את השודדים המבוקשים ואף הציעו פרסים והערכה לכל מי שסייע בעצירת הנגע. בישראל הנרדפים הנאלצים לשלם דמי חסות לשודדים או לעבור את יסורי מטחנות "הצדק" הם החקלאים והאזרחים שחייהם ורכושם הפקר.

 

שי דרומי אינו לבד. כשעלתה הפרשה לכותרות התראיינו מספר חקלאים בנושא, החקלאי משה הר-שמש סיפר באחת מכתבות הטלויזיה כיצד היה נוהג להתקשר למשטרה שלא הגיעה לסייע בזמן באף מקרה שוד בחוותו, באחת הפעמים אף עקדו אותו שלושה גנבים והפליאו בו את מכותיהם עד זוב דם. רק כאשר באחד האירועים בהם ניסה להאיץ במשטרה דיווח כי הוא ירה לכיוון הגנבים,הופעל החוק במהירות: הא הוזמן לתחנת המשטרה לחקירה: "תבוא מחר, תבוא למשטרה ואנו נבדוק למה ירית".

יצחק צדק, בעל חווה בדרום שחיפש אחר עגליו שנגנבו סיפר: "פעם אחת קיבלנו מידע היכן נמצאים העגלים (הגנובים), הגעתי לבן אדם הביתה והצלחתי להוציא עגל אחד ולהביא אותו לתחנת המשטרה בעיירות. מפקד המשטרה אמר לי שאני צריך להחזיר את זה משום שזה מוצג משפטי. הוא איים עלי שאם אני לא אחזיר אחר כך את העגל הוא יכניס אותי לכלא".

החקלאי יצחק צדק ששימוש בנשק חם כבר סיבך אותו במספר תיקי משטרה הבין לאחר שנים של הפסדים כי לא יוכל לשרוד והחל כבר את תהליך החלפת האזרחות, צדק לא התבייש לספר כי כיום הוא משלם דמי חסות לכנופיה ששדדה אותו במשך שנים, וישן טוב בלילה ואפילו מקבל פיצוי במקרה של גניבה.

עם פרסום הזיכוי של דרומי קמו גם מי שניסו לעטוף את ההגנה הפשוטה והמתבקשת של אדם על חייו ורכושו לעניין גזעני. אחמד אל אטרש, אביו של אחד השודדים שנורה טען כי "אם מדובר היה ביהודי, דרומי היה מורשע ברצח…". אפשר אולי להבין מדוע אחמד אל אטרש מתעלם מן החוק הנהוג בחברה הבדווית, לפיו מי שנכנס בלילה לשטח מגודר של אחר בכוונה רעה, הוא בן מוות. אולם קשה יותר להבין את אנשי המשפט המתעלמים מן הרציונל היסודי ביותר של זכויות האדם.

בפן המשפטי בפסק הדין מצטטים השופטים את ההוגה ג'ון לוק: "הרציונל המשפטי חברתי העומד מאחורי סוגיית ההגנה העצמית נטוע בראשיתו בעצם זכותו הטבעית של הפרט להגן על חייו ועל רכושו, זכות אשר הייתה קיימת לו עוד "במצב הטבעי", עוד בטרם התקיימה מסגרת חברתית מדינית. זכות זו" מסביר לוק, "המשיכה להתקיים גם לאחר מכן, עת ביקש האדם להעדיף את ההסדר החברתי על פני המצב הטבעי בו היה האדם חופשי ואדון לעצמו. (בספרו של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, "המסכת השניה- על הממשל המדיני".) אולם במהלך 95 עמודי פסק הדין מתמרנים השופטים הרחק מן הזכות הטבעית להגנה על החיים והרכוש אל מחוזות הזיכוי מחמת הספק.

כל עוד יאלצו אנשי עמל הגונים להיתלות בספק על מנת להגן על חירותם הרי שיהיו אלו השודדים שימצאו אוזן קשבת במערכות החוק והמשפט הישראליות. לכן השמחה על זיכויו של דרומי מוקדמת מידי. על המחוקק הישראלי שהחל לפעול בתקנו את "חוק דרומי" (שהוא כנראה הסיבה בשלה לא הורשע דרומי), לתקן את חוקי מדינת ישראל על מנת שיעניקו הגנה לאזרחים ישרים ויסירו אותה מעל פורצים ופורעי חוק.

למרבה הצער מדינת ישראל הפקירה את שי דרומי וחבריו הנשדדים, עינתה אותו במעצר ובהליכים משפטיים יקרים, ואף באה עימו חשבון בשל אחזקת נשק ללא רשיון, דבר שימנע ממנו להחזיק נשק ברשיון להגנה עצמית ויפקירו לחסדי הנקמה והגניבות שכבר "הובטחו" לו מצד משפחות השודדים.