אם תרצו, אין זו אגדת קולנוע מאת ארז תדמור

במקרה של הסרט "הרצל" הסיפור הוא הפוך. תוך שימוש בתקציב קטן יחסית לגודל ההפקה, (כ-13 מיליון שקלים לסרט שנע על פני 3 יבשות ועשרות שנים), מצליחים הבמאי אולמן והתסריטאי נחום אטלס, להתחקות אחר שורש קסמו של הרצל, ולבחור מתוך מאות מאמרים ועשרות מפגשיםאת רגעי השיא והשפל שמתחברים יחדיו לאחד מהאפוסים ההיסטוריים המרשימים שנוצרו במאה ה-21.

הסרט נפתח בסצנה בלתי נשכחת המתארת את אחד מרגעי השיא בחיי הרצל בפרט ובתולדות העם היהודי בכלל – תיאור הדקות האחרונות שלפני פתיחת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ב-29 לאוגוסט 1897. נרגשים אך מאופקים נעים הרצל ויד ימינו מקס נורדאו (יוני גרשונוב המעולה), משנים בזריזות כמה משפטים בנאומיהם ועולים אל הבמה.

באחד משיאי הקולנוע המודרני מצליחים אולמן וצוות הצילום להעביר לצופים את גודל הרגע – כינונו של פרלמנט יהודי, סממן הריבונות הראשון של עם שצלח את רדיפות הגלות והחליט ברגע האחרון לקחת את גורלו בידיו. לאורך שלוש דקות של דממה מוחלטת עוברת המצלמה ונותנת לתמונות לדבר בעד עצמן. זה ליד זה עומדים נציגי הקהילות היהודיות מפולין ומליטא, לצד ראשי ההתאגדויות הציוניות מדרום אפריקה, מארגנטינה ומאוסטרליה, וכולם שותפים לגודל המעמד, כמעט הר סיני שני.

כבר במהלך סצנה זו מבין הצופה כי אין מדובר בעוד סרט, אלא בסרט שיעלה דמעות גם בעיניו של גדול הציניקנים והספקנים. בסופו של הסרט יצא הצופה מהאולם, ילך הביתה גאה יותר משהלך מעולם, יקום בבוקר מאושר, ובליבו תחושת הערכה לבני עמו ולמדינתו, עדות להצלחת מהפכה חסרת תקדים ומקבילה היסטורית של עם שכנגד כל הסיכויים הפך את כיוונה החד-סטרי של ההיסטוריה והוכיח שכאשר עם רוצה, רוצה באמת, אין זו אגדה.

*הסרט "הרצל" מעולם לא הופק או צולם. מעולם לא נכתב לו תסריט ומעולם לא הקצתה מדינת ישראל או קרן הקולנוע הישראלי 13 מיליון שקלים להפקתו. תקציב לסרטים כמו 'ואלס עם באשיר' "גן עדן עכשיו" או "עץ הלימון" לא חסר.