עופרת יצוקה 7

גנראל קרל פון קלאוזביץמאת: אביתר בן-צדף | 7 בינואר 2009

הים אותו הים, וכל יום שחולף מלמד, שצה"ל חוזר לעצמו * וגם משרד החוץ * תקלות יקרו, ואפשר להקטין את מספרן באמצעות תחקירים, אימונים ומשמעת * רק בטיהור רציני של עזה ובהשמדה של תשתית חמא"ס בה נוכל לקנות לנו שקט מסוים * "ותשקוט הארץ ארבעים שנה בימי גדעון" (שופטים ח', כ"ח) * זה חשוב, כי בניגוד להזיות המטורפות של חלק מהעלית הישראלית – נגזר עלינו לחיות על חרבנו עוד דורות רבים * מאמר שביעי בסדרה *

כל יום שחולף מלמד, שצה"ל חוזר לעצמו – כלומר, מבצע "עופרת יצוקה" מתבדר, ונראה יותר ויותר, כמו מלחמותינו הקודמת. אמת, בינתיים לוחמים חיילי החובה, וזה נראה היטב – למרות תקלות בלתי-נמנעות– אך מאז ומתמיד סבל צבאנו, בעיקר, ממצביאות לקויה. כפי שאומרים, הדג הצבאי מסריח מראשו.

כמה מלים על תקלות

"ירי ידידותי" (איזה ביטוי אומלל!) – חילופי אש בין יחידות של כוחותינו ("דו-צדדי" – דו"צ – או "יו"ד-ביו"ד", בסלנג של הלוחמים, תלוי בני כמה הם) – מלווה את המלחמות עוד מלפני הכנסת אבק השרפה והירי ברובים נטענים בבית-בריח. ככל שדיוק הנשק, מהירות הירי, טווח הירי ומהירות הכוחות גדלים – גדל הסיכוי לתקלות, והן יהיו קטלניות יותר מבעבר. כיום דיוק הירי ועוצמתו – ביום ובליילה ובכל מזג-אוויר – כל כך גדול(הודות לאמצעי תצפית ואיכון), עד שכמעט כל כדור פוגע (וחס וחלילה, לא אמרתי הורג). לכן, נדרשת מקצועיות גדולה יותר של הכוחות ושל המפקדים ומשמעת חמורה. המפקדים חשובים ביותר, כיוון שהם שולטים בכוחותיהם, וצריכים לתאם בין כוחות שכנים – בחבירה, או בפעולה משולבת.

זה יכול להיעשות רק באמצעות הרבה אימונים ממושכים – גם באש חיה – של מפקדים ושל לוחמים, שהרי עוצבה תילחם תמיד פחות טוב מאשר התאמנה – בגלל מתח, בגלל עייפות וכתוצאה מעוד גורמים, שקלאוזביץ הזקן קרא להם, "חיכוך".

לצערי, אנחנו משלמים מחיר כבד על אי-המקצועיות של צבאנו ועל המשמעת הלקויה בו (ויש אומרים, כי אחד הפנים של אי-מקצועיות, אך אני סבור, שהפכה לגורם סיכון בפני עצמו) לדורותיו. כיוון שהכרתי כמה אירועים כאלה, אוסיף, כי חלקם יכלו להימנע, לו תוחקרו אירועים קודמים בזירות, או בעוצבות. ושוב אי-תחקיר הנו דבר, המובנה בצבאנו – כמו הזלזול התהומי באימונים ובחשיבה.

ב"גולני" צריכים לתחקר כבר עכשיו – באומץ וביושר – את התקרית, שבה נפצע גם מפקד החטיבה, כדי למנוע את הישנותה.

יעדים

סוף מעשה במחשבה תחילה. לכן, צריך להבין מה יעדי ישראל במלחמה, והאם ניתן להשיגם. לקח אחד הפיקו ממשלת אולמרט וצה"ל מהכישלון הנורא במלחמת לבנון 2 – אין יותר הגדרה מפורשת ופומבית של מטרות מלחמה. זה טוב גם לצורכי קו ההגנה בכל ועדת חקירה אפשרית. לכן, קשה מאוד להבין מה רוצה ממשלת ישראל להשיג במלחמה – למרות שיעדיה מובנים לכל ילד.

למרות שאני מאמין, שזו מלחמה מוצדקת לחלוטין – עיקר הסיבות ליציאתממשלת הזדון של אולמרט-לבני-ברק למלחמה בעזה הנן פנימיות. מחד גיסא הסקרים הלא-מחמיאים הראו על תבוסה בטוחה של אהוד ברק, של "העבודה", של "קדימה" ושל ציפי לבני בסקרים ובבחירות הקרבות; ומאידך גיסא הגנרלים של צה"ל נזקקו לניצחון, כדי לשקם את יוקרתם המקצועית והאישית, אחרי עשרות שנים של כישלונות – ובעיקר, אחרי ביזיונות של"ג, לבנון ולבנון 2. קשה לי להאמין, שיש לשלושת המנהיגים הללומטרות מדיניות בנות-השגה באמצעות פעולה צבאית; ולו היו – הפעולה באה באיחור ניכר, שהרי מעזה יורים על יישובים ישראל (גם בתחום הקו הירוק "המקודש") לא מאתמול בצהריים.

גם קשה לי להעריך, ש"עופרת יצוקה" יתרום כהוא-זה לשחרור גלעד שליט.

עם זאת, קשה לאבחן התלהבות בממסד הישראלי מהמשך הפעולה. זה מעיד, לדעתי, שוב על כוונת מתכנני הפעולה לצאת למלחמה, שתכה, בעיקר, בביבי נתניהו וב"ליכוד".

האם הממשלה מפחדת מאבדות?

כל אחד יודע, שמבצע קרקעי הכרחי לטיהור רצועת עזה טומן בחובו אפשרות כואבת, שיהיו אבדות. לא צריך להיות רברבן, ש"ראה את הלבן בעיניים", כדי לדעת זאת (אם כי זה טוב – לצורכי בחירות ולצורכי אגו – לנער מדי פעם את האבק מהסיפורים הישנים). אפילו אמו של טר"ש פרידמן, שמסתתר עטור באייפוד בשקם בקריה, יודעת זאת היטב. אך רק בטיהור רציני של עזה ובהשמדה של תשתית חמא"ס בה נוכל לקנות לנו שקט מסוים. "ותשקוט הארץ ארבעים שנה בימי גדעון" (שופטים ח', כ"ח). וזה חשוב, כי בניגוד להזיות המטורפות של חלק מהעלית הישראלית – נגזר עלינו לחיות על חרבנו עוד דורות רבים.

אודה, לא התפלאתי לקרוא, שברק נגד הרחבת הפעולה בעזה. כנראה, הוא מפחד פן יישמטו מידיו ההישגים האלקטוראליים הכבירים, שצברעד כה.

"בעוד ראש הממשלה ושרת החוץ סבורים שהפעולה הצבאית טרם מיצתה את עצמה ועדיין לא השיגה את המטרות שהוגדרו על-ידי הממשלה מעוניין שר הביטחון בהליכה להסכם רגיעה חדש" – דיווח איציק וולף באתר מחלקה ראשונה – "בשיחות סגורות טוען ברק כי אולמרט ולבני שגו כאשר דחו את הסכם הפסקת האש ההומניטרית ל-48 שעות שהציע שר החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר".

כלומר, שר הביטחון לא למד דבר מהמפולת בגבול הצפון, שהמיטה עלינו החלטה 1701, ואפשרה לחזבאללה להשתקם, להתארגן, ולהתחזק אחרי לבנון 2.

האם אפשר לכפות על חמא"ס הפסקת ירי?

זה יכולה לעשות רק מצרים. נראה לי, שיש לה אינטרס לנקז לצפון-מזרח את כל האנרגיה המרדנית של "האחים המוסלמים" ושל תומכיהם. במדינת מוח'בראת כמו מצרים כמעט שאין אפשרות להניע סיכה מצד לצד ללא בקרה שלטונית. קל וחומר חומרי נפץ ואמצעי לחימה.

האם אפשר להשמיד את חמא"ס?

בניגוד לעמדה, השולטת בעלית הישראלית (ואומצה באחרונה גם על-ידי באשר אסד, נשיא סוריה), אפשר לחסל ארגון התנגדות (חרכּת מוקואמה), וזה נעשה לא-אחת בהיסטוריה וגם במאה העשרים. יתר על כן, הרבה תנועות לשחרור לאומי חוסלו בקרבות עם כוחות צבא.

אלא שזה אינו יכול להתבצע בזבנג-וגמרנו, אלא במבצע כירורגי ארוך, מסובך וזהיר, שלצה"ל אין יותר מדי ניסיון בו (עיינו בערך "חומת מגן"). זה מבצע, שיכול להיות עתיר קרבנות בצדנו (עיינו בערך "שלום הגליל"), וברור, שיהיה עתיר קרבנות בקרב האוכלוסייה המקומית. אלא אם תקבל התרעה ודי זמן להתפנות.

וכבר היו דברים מעולם. פעולות קרביות של צה"ל גרמו לפינוי אוכלוסיית אויב מערים ומאזורים מיושבים (באזור הזור בעבר-הירדן ובאיסמעיליה במלחמת ההתשה).

הדברים נעשו באפגניסטן, בעיראק ובצ'צ'ניה, אך עשו זאת מעצמות גדולות, שיכלו לבוז ליפי-הנפש של חברים מסוימים בקהלה הבין-לאומית. לא יזמנו את מנהיגי ארצות-הברית ורוסיה ולא את קציניהן לטריבונאלים בין-לאומיים הזויים, או לדיונים משפטיים בפני בתי-משפט צדקניים, אך יעשו זאת לישראלים (וכבר עשו זאת).

אוזל החול בשעוננו

כדי לבצע מבצע כירורגי כזה בעזה – היה על ישראל לדאוג להסברה (כיום קוראים לכך, "דיפלומטיה ציבורית") – לא עכשיו, אלא לפני ארבעים שנה, לפחות – ולקיימה כל הזמן בעוצמה, הראויה לנושא בר-חשיבות אסטרטגית-לאומית. כמי שעסק זמן-מה בהסברה ישראלית, עליי לציין, כי השגנו בדין את הציון נכשל. כל יום שחולף ב"עופרת יצוקה" מלמד, שמשרד החוץ חוזר לעצמו, ומנחיל לנו שוב מפלה אחר מפלה. לו דובר במבצע קצר – כמו הקרב על ג'נין ב"חומת מגן" – יכולנו להפר החלטה של מועצת הביטחון.

ואם הזכרנו את הקרב בג'נין – הרי חשוב להזכיר שוב, כי רשויות המדינה (בתי-המשפט, משרד הביטחון ופרקליטות המדינה) מטפלות באטיות מרגיזה בהבאת מוחמד בכרי לדין בגין עלילת-הדם, ג'נין, ג'נין, שטווה אחרי המבצע, והשמאל הישראלי אץ ליחצנה.

יש לי הרגשה, שמישהו אי-שם בממסד הישראלי אינו מזדרז להגן על כבוד המדינה ועל כבוד חייליה, ומעודד בכך עוד מסיתים ושקרנים מסוגו של בכרי. ושוב עולה בעיניי זיכרון עמום של טירוף המערכות הישראלי בטיפול בעלילת-דם דומה – סביב "הריגת" מוחמד א-דורה.

יתר על כן, גם טרם עשו חשבון עם טריה לארסן, חברם של בכירים במדינה ושותפם, שהיה מנוף חשוב בהפצת השקר המתועב על טבח בג'נין, שעשה צה"ל ב"חומת מגן". ואין זה נכון, שמשרד החוץ נרדם בשמירה, כיוון שנרדם הרבה לפניה (ואנא הזכירו לי מי עומד כעת בראשו …).

כפי שכתבתי במאמר הראשון בסדרה – החולאוזל בשעוננו המדיני, וביום שני האחרון נכנסנו לישורת האחרונה. הנשיא הנבחר אובאמה כבר "שכח" לאזכר בדבריו את זכותנו להגן על עצמנו, והשווה בין הקרבנות בעזה עתה ובין הקרבנות הטרור בישראל. היה ברור, שימי הממשל האוהד-מאוד לישראל של ג'ורג' בוש עברו, וממשל אובאמה לא ידמה לו ביחסו לישראל. זה, כמובן, לא הפריע לשלושה רבעים מיהודי ארצות-הברית להתעלם מהאנטישמיות הבוטה, שעלתה ממחנהו, ולהצביע עבורו.

הוספת תגובה