"הניחו לנו לעשות" – לא בישראל…
מאת: בועז ארד | נכתב עבור הטור "על הכוונת" במקור ראשון ל-11 בספטמבר 2009
בסוף השבוע שעבר נשמעו קריאות מצוקה מכיוון לא צפוי, נציגי התעשיות וההייטק התקבצו לזעוק בפני התקשורת והממשלה. הזעקות סוקרו בכותרות העיתונות הכלכלית.
אלישא ינאי, נשיא מוטורולה ישראל, דחה את הרעיון של הידוק חגורה וקרא: "שיפסיקו להציע לנו להוריד משכורות. החינוך והמשכנתא עולים הרבה כסף"…. ינאי דרש לסבסד את הדולר ולקבעו על סכום של 4.20 שקל. כלומר, שגברת כהן מחדרה שלא רכשה חינוך יקר לילדיה והסתפקה בדירה צנועה היא שתשלים את ההפרש למימון החינוך והמשכנתאות של עובדי מוטורולה. אך לא די בכך, תלאותיה של גברת כהן לא תמו והיא נדרשת גם להחזיק את מחצית מחברות ההיזנק הישראליות, כך לפחות על פי יהודה זיסאפל, יו"ר נשיאות איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה שטען כי: "אם הממשלה לא תתערב מיד ותייצב את שער הדולר ל-4.2 שקלים לפחות, צפויה סכנה ממשית לסגירת חצי מחברות הסטארט-אפ בישראל".
גם יאיר שמיר, יו"ר התעשייה האווירית, הגיש חשבון לגברת כהן: "אנו רוצים לתרום למדינה, אבל אי אפשר להביא אותנו לידי הפסדים כל כך מהותיים", והסביר כי התעשייה האווירית קנתה שירותים יקרים בארץ, שירותים שאותם יכולה היתה לקנות בזול בחו"ל, וכעת, מול ההפסדים על אזרחי ישראל לסייע. את המהלך המביש חתם נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש בפנייה לכינוס ישיבה דחופה במשרד האוצר עם כל הגורמים הנוגעים בשער הדולר. הגדיל לעשות יו"ר מכון הייצוא דוד ארצי, שאיים במתואם להוציא את מעסיקיו לחופשה: " אמרתי לממשלה ולבנק ישראל – צאו לחופשה שישה חודשים", והוסיף כי "לא נעבור יותר לסדר היום, בשבועות הקרובים נעשה מעשה. לא אתן להרוס את המשק הנפלא הזה".
ישראל עברה שינויים קיצוניים מאז היווסדה וקידמה את עקרונות החופש הכלכלי. הפתיחות הכלכלית איפשרה ליצרנים הישראלים לפרוץ לשווקים בינלאומיים ולהקים תעשייה טכנולוגית מתקדמת, אך נראה כי הפתיחות המחשבתית שביסוד הכלכלה החופשית לא הצליחה לחדור אל העסקנים המייצגים את התעשייה. אלו נותרו מצויידים באותם עקרונות לפיהם נוהל המשק הריכוזי הסוציאליסטי, מנותקים וחפים מכל הבנה לעקרונות שאיפשרו את קיומו של "המשק הנפלא הזה". במקום לשלוח את ממשלת ישראל לסיורים בעולם ולימודים כפי שהציע יו"ר מכון הייצוא (על חשבון מי? שוב גב' כהן?), מוטב היה כי יפתחו את ספרי ההסטוריה וילמדו על האומץ והיושרה שהופגנו במצב עקרוני דומה על ידי תעשיין בשם לג'נדרה בתקופתו של לואי ה-14.
התקופה התאפיינה בשלטון עריצות טיפוסי הנחשב כתקופה "מזהירה" בהיסטוריה הצרפתית בשל המלחמות הארוכות והמוצלחות שביססו את צרפת ככוח מוביל באירופה. כידוע מלחמות עולות כסף שהמחסור בו הביא את צרפת למצב כרוני של משבר המלווה במיסוי גבוה שהחמיר את המצב. קולבר, יועצו הנאמן של לואי האמין שתקנות ממשלתיות יכולות לייצר שגשוג לאומי ושרווחי מס גבוהים יותר ניתן להשיג רק דרך "הצמיחה הכלכלית" של הארץ; לכן הקדיש את עצמו לחיפוש "גידול כולל בעושר על ידי עידוד התעשייה". העידוד כלל כפיית פיקוחים ממשלתיים ותקנות דקדקניות שחנקו את הפעילות העיסקית; התוצאה היתה כישלון עגום.
באחת ההזדמנויות קולבר כינס קבוצה של יצרנים ושאל אותם מה הוא יכול לעשות למען התעשייה (והגדלת גביית המיסים), תשובתו האמיצה של יצרן בשם לג'נדרה היתה:"לסה-נו פר!" (הנח לנו לעשות). תשובה זאת הפכה להיות שמה הנרדף של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית.
לאנשי העסקים הצרפתיים במאה השבעה-עשרה היה כנראה יותר אומץ מאשר לדומיהם בישראל במאה העשרים ואחת, וגם הבנה טובה יותר בכלכלה. הם ידעו ש"עזרה" ממשלתית לעסקים היא הרסנית כמו רדיפה ממשלתית, ושהדרך היחידה בה יכולה הממשלה לעזור לשגשוג לאומי היא בהסרת ידיה.
למרבה הצער חלק מאנשי העסקים הישראלים מתקשים להבין אמת פשוטה זאת ומעדיפים משטר פריווילגיות שיטיב עימם לטווח קצר על חשבון משלמי המיסים והסתאבות המשק הישראלי.
התעשיינים הישראלים אינם זקוקים למיסוי וניהול ממשלתי – הם זקוקים למשטר של חופש שישחרר את שוק האנרגיה, העבודה, התחבורה, התשתיות והמשאבים מצד אחד, ויקל בעול המיסוי מצד שני. אלו יאפשרו לאנרגית המחשבה היצרנית לפרוץ לעולם עם מוצרים ושירותים חדשניים ותחרותיים שיעשירו גם אותם, וגם את כלל אזרחי ישראל.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.