הזיות של רוצח פוליטי

מאת רוברט טרז'ינסקי | 26 ביולי 2011, הופיע במסגרת דיוור מנויים של TIA Daily.

כמו רוצחים פוליטיים אחרים לפניו מגלמת אישיותו של הרוצח הנורווגי את הטיפוס המסוכן המבלבל בין שיכנוע אינטלקטואלי לבין אלימות. כמו הרוצחים שלפניו גם הוא יעלם בפח האשפה של ההיסטוריה מבלי שישיג את יעדיו הפוליטיים.

כבר שמעתם בוודאי רבות אודות אנדרס בירינג ברייויק, הרוצח שהודה כי הפעיל פצצה  באוסלו בשבוע שעבר וירה בעשרות צעירים מתומכי מפלגת הלייבור הנורווגית באי בו נפשו.

מה שלכד את תשומת ליבי במיוחד בפרשה היא האמונה האוניברסלית, המוחזקת על ידי כל רוצח פוליטי, כי פעולותיו האלימות יזכו אותו בקהל כלל עולמי ובאלפי מעריצים, ויגבשו איזו שהיא תנועה פוליטית. חלק מכך, כמובן, יכול להיות נעוץ באשליות הגדולה של הרוצח – על כך אפרט מייד. אך הדבר מייצג גם הזייה פילוסופית: האמונה כי כוח הינו כלי לשיכנוע.

זה הוא החלק מן הסיפור שבמיוחד הסב את תשומת ליבי, משום שברייויק טען כי הושפע על ידי כותבים מסויימים עימם אני מסכים ורואה אותם כקרובים לראיית העולם שלי מבחינה אידאולוגית. במניפסט שלו הוא מצטט פעילים אנטי-איסלמיסטיים כמו רוברט ספנסר וההיסטוריונית בת-יאור (אשר הנחילה בציבור את המונח "דימיות"), וכן התייחס התיחסויות מעריצות לדניאל פיפס, ברוס באוור, אייאן עלי חרסי, והבלוגר הנורווגי פיורדמן. הקוראים שלי יזהו את השמות הללו ככמעט כל ה"מי ומי" של האינטלקטואלים בימין אשר הזהירו מפני האיום של האיסלם הרדיקלי.

אני יודע מה כל האנשים הללו עושים ברגע זה: הם מתכווצים בכוננות ספיגה. הם לא חולקים את ההזיות של ברייויק לגבי היעילות של השימוש בכוח, והם יודעים כי הוא ישיג את התוצאה ההפוכה. הם חוששים, כי תודות לו, רעיונותיהם לא יצליחו אפילו לזכות לבמה למשך שנים.

כאינטלקטואל, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך הוא שמישהו ישתמש באלימות על מנת לקדם את עמדותיך.

השמאל מיהר להשתמש בלהיטות בהכפשה של ברייויק על מנת לפגוע בכל "האיסלמופובים" ולהטיח בהם אשמה מתוך קרבה – אפילו אם הקרבה התקיימה רק במחשבתו של ברייויק, לא אצלנו. אך עלי להודות כי שני הצדדים ממהרים לקשור רוצחים פוליטיים לתנועות אותן הם מתיימרים לייצג. אני מחזיק יחס שהלך והתקרר ביחס לנושא במהלך השנים, זאת משום שהייתי בסביבה מספיק זמן על מנת לראות רוצחים המגיעים מכל כיוון בספקטרום הפוליטי.  הפשע של ברייויק הינו תזכורת כי לעיתים יופיעו פסיכופטים שירצחו בשם גירסה מעוותת של רעיונות כלשהם. באחד הימים, רישמו לפניכם, יופיע רוצח שיטען להיות אובייקטיביסט ויפרסם מניפסט הזרוע בציטוטים של איין ראנד ואינטלקטואלים אובייקטיביסטיים, ומי יודע, אולי אפילו מדברי. זה רק עניין של זמן וסיכוי אקראי.

עוד בטרם התחלתי לקרוא אודות ההיסטוריה האישית של ברייויק, הייתי מנחש כי הוא יתאים לפרופיל הפסיכולוגי של רוצח מסוג זה. הוא מפסידן ומתבודד, ללא כל הישג מיוחד שיציין אותו וללא קריירה או משפחה לכוון את תשומת ליבו אליה. בתגובה כלפי חוסר המשמעות של חייו, הוא חש בצורך להצדיק את קיומו על ידי ייצור נראטיב הזוי לפיו הוא מכה מכה הירואית ונועזת בקרב הענקים להצלת העולם. מה שהסגיר את זה ביחס אליו הייתה חליפת המדים אותה הוא עיצב עבור עצמו כחבר למסדר אבירים טמפלרי ימי-ביניימי, שקם לתחייה. (נראה כי יש קבוצה רופפת של אבירים טמפלריים אנטי-אסלמיים, אך אפילו הם התנערו מברייויק.)

האידאולוגיה שאיש זה בחר לאמץ הינה אקראית בחלקה. הוא חיפש מטרה שתעניק לחיו משמעות, ולא היה משנה במיוחד אם היה זה מרקסיזם או אנטי-מרקסיזם.

האנשים היחידים שאותם ניתן להאשים, אידיאולגית, עבור סוג כזה של רוצח פוליטי הם אלו המטיפים לשימוש בכוח. במקרה הזה, אני חושב שתפקיד קטן היה לאלו שהגזימו בהשלכות של שליטה מוסלמית על אירופה. בנורווגיה יש כ-100 אלף מוסלמים מתוך אוכלוסיה של כ-5 מיליון. סביר לומר כי בעוד שלנורווגיה יש בעייה עם חוסר התערות האוכלוסייה המהגרת, אין בכך סכנה מיידית לחיסול המדינה על ידי 2% מאוכלוסייתה. הדמוגרפייה דומה גם בשאר ארצות אירופה. הפחד המנופח של האיום המוסלמי הזה גרם לאנשים מסוימים לראות בכך מצב חירום קיומי שמצדיק שימוש בכוח. אך המקרה היחיד שאני מכיר של טיעון זה הוא האחד שלמיטב ידיעתי לא הייתה לו כל השפעה על בריוייק.  מלבד זאת הסכנה הגדולה יותר של הטפה להשלטת עמדות פוליטיות על ידי אלימות איננה שמשוגע בודד יאמץ את הגישה, אלא שנציגי ממשל יאמצו אותה.

הדבר מצביע גם על הסיבה שהשמאל נוטה למשוך יותר סוג זה של רוצחים המוניים – או לפחות הוא מציע להם יותר סיכויי הצלחה. השמאל נתן לנו את מאו טצה טונג, פידל קסטרו, הוגו צ'אבז, ועוד רבים, רוצחים עם הזיות גדולה אשר המניפסטים המבולבלים שלהם הפכו ל"ספר האדום הקטן" של משטריהם. ומאוסמה בינלאדן ועד מחמוד אחמדיניז'אד, העולם המוסלמי מושך אפילו מספרים גדולים יותר מסוג זה של רוצחים. שכן הרי דתם נוסדה על ידי אחד מאותם אנשים, אשר המניפסט המבולבל שלו הפך לספר הקדוש שלהם.

הדבר החיובי היחידי שניתן ללמוד מפרשת בריוייק הינו הדגמה נוספת שכוח אינו שיכנוע, והוא נוטה להכפיש רעיונות יותר מאשר לקדם אותם. כבר טענתי בעבר כי הפתגם של איין ראנד לפיו "המוסר מסתיים במקום בו מתחיל הרובה" הינו עיקרון בעל השלכות רחבות מאד. השימוש בכוח וטרור על מנת לקדם רעיונות מוביל לאבדן כל טענה למוסריות.

השימוש בכוח הינו כהודאה שאין לך שום טיעון להציע ושום הצדקה לדעותיך. האירוניה היא שהרוצחים הפוליטים נוטים לכתוב מניפסטים גדולים. אולי עצם היקפם של חיבורים אלו נועד לחפות על העובדה כי הרוצח החליט, בסופו של דבר, כי כל אלפי הרטינות שלו, המילים המגובבות הינן חסרי כוח לשכנע מישהו, כי הדרך היחידה בה הוא יזכה לקבל את תשומת ליבו של מישהו היא על ידי כיוון רובה אל פניו. במובן זה, הרוצח הפוליטי העיקבי לוגית היחידי היה טימותי מק'ווי, שבאמת החזיק ברעיון שהפצצה היא הטיעון שלו.    

ההערכה החיובית האחרת שני יכול להציע היא שבתרבות פוליטית בריאה – כזאת בה הם אינם זוכים לתפקידי מנהיגות – הרוצחים הפוליטים הללו הם בעלי השפעה קצרת טווח, גם ביחס לקידום וגם ביחס להסגת המטרות שלהם לכאורה.

בקצרה, טוב עבורנו שמסע הרצח של בריוייק התרחש בנורווגיה ולא כאן בארה"ב, זאת משום שעם כל הסיקור של משבר החוב, שהוא נושא הרבה יותר גדול ויותר חשוב, אנו צפויים לשמוע פחות אודות בריוייק ותהיה לו השפעה זניחה על הפוליטיקה כאן. (למרות שהייתי מוכן להמר שמישהו כבר פרסם מאמר המשווה את עמדת הרפובליקאים בקונגרס בקשר לתקרת החוב למסע הרצח של בריוייק.) אם ההתקפה הייתה מתרחשת כאן, היא הייתה מציבה את הימין האמריקאי במגננה למשך חודשים וגורמת לבלבול אידיאולוגי לאין קץ.

מצד שני, אם נבחן את המקרה של מק'ווי, הרוצח הפוליטי הגדול ביותר לאחרונה בארה"ב, הרי שהיתה לו השפעה לטווח קצר על הדיון הפוליטי, כאשר השמאל ניסה להדביק את פשעיו על הרפובליקאים בקונגרס. הרפובליקאים בקונגרס, בהנהגת ניוט גינגריץ', מצאו הזדמנויות הרבה יותר נחרצות להרוס את מעמדם הפוליטי. ומה באשר למטרה הגדולה של מק'ווי?  השאיפה הפוליטית המרכזית שלו הייתה התנגדות לאיסור אחזקת נשק. כיום, הפיקוח על נשק נסוג באופן שיטתי ברחבי ארה"ב. אין לכך שום קשר למ'ווי אלא לעבודתם של מלומדים ואקטיביסטים אשר סיפקו לבית המשפט העליון עדויות נחרצות כי הזכות להחזיק נשק ולשאתו מוגנת על ידי התיקון השני לחוקה. בטווח הארוך, מק'ווי לא קידם וגם לא פגע במטרה. הוא היה בלתי רלוונטי לה.

יש בכך הגיון, משום שרוצחים פוליטיים מוליכים שולל. אלימות איננה תחליף לשכנוע, ולאורך זמן זאת תמיד המחשבה, לא האלימות, אשר מנצחת.

 

 

הוספת תגובה