הפרשנים טועים בהבנת המשבר הכללי מאת בועז ארד

בשם הלחץ הפוליטי על הקונגרס והממשל ניתן גיבוי (והופעל לחץ) ממשלתי על ענקי המשכנתאות במשך שנים, גיבוי זה אפשר להם לצמוח למימדים מפלצתיים כאלו והיום הגיע מועד התשלום. "אין ארוחות חינם", כן גם זאת מציאות שהקפיטליזם מכיר בה.

המטרה שלשמה הוקמו שני ענקי המשכנתאות, פאני מאיי ופרדי מאק,בחסות הממשל האמריקאי הייתה לעודד הלוואות משכנתא ללווים שאינם מבוססים כלכלית. המשימה הושגה והיות ואין "ארוחות חינם", גם התוצאות המתבקשות לא איחרו להגיע – וכעת נראה כי הממשל הפדראלי יסיים את המהלך בכיסוי של מאות בליוני דולרים של הפסדים על ידי כספי מיסים. הפרשנים הממחזרים את סיסמאות "כשל השוק" ו"סוף הקפיטליזם" מבטיחים לנו, כי במקום הפתרון הנכון של הפרדה של הממשל מהכלכלה (דהיינו; קפיטליזם),נקבל "סיבוב"נוסף של הממשלות על חשבון מיסינו בעתיד.

אם היו דהאן וחבריו מקשיבים לאנשים עם הבנה עמוקה יותר במתרחש בשוק הם היו עושים שירות טוב יותר גם למען זכויותיהם של מאות אלפי העמלים שחסכונותיהם נמצאים בסיכון. אחד מאותם אנשים, ווארן באפט, היה בעל המניות הגדול של פרדי מאק (8.6%). באפט חיסל בשנת 2000 את אחזקותיו (2.8 מיליארד דולר). כבר אז הוא לא סמך על הרגולטורים שדיווחו ש"הכול תקין". בראיון אותו נתן לאחר חיסול אחזקותיו אמר: "…הבנתי בבהירות שהם מתכוונים לנסות להציג רווחים בדוחו"ת הרבעוניים כדי לרצות את וול סטריט… אם יש לך ממשלה מאחוריך ואתה יכול ללוות כסף ללא הגבלה, אתה יכול לדווח רווחים כאוות נפשך בכל רבעון נתון… יום הדין מגיע שנים אחר כך… וההנהלה הייתה מודעת לכך. הם התחילו לעשות דברים בצד הנכסים במאזן שלא היו צריכים לעשות, הם פיזרו הבטחות שהיה אסור להם להבטיח ואז החלטנו לחסל אחזקות".

אל לו לדהאן להלין על צביעותם של אלו השולחים יד לכיסינו תוך שהם נושאים את רוממות הקפיטליזם לשווא, שהרי בפעילותו הציבורית הוא מציג את הצד השני של אותה מטבע. כאשר דהאן מקדם אג'נדה ממשלתית אנטי-קפיטליסטית של "דיור בר השגה" ומדיניות כלכלית "צודקת חברתית" הוא מכשיר את השטח למפולת כלכלית שתגבה מחיר כבד מחסרי האמצעים ומשלמי המיסים גם בישראל.

אם ניישם את עצתו של דהאן ונגרד גם את המתחזים לקפיטליסטים וגם את המתחזים ללוחמי זכויות אדם נגלה שהם שותפים לעיקרון אחד: הנכונות לשלוח ידם לכיסו של הציבור על מנת לממן את חזונם על חשבונם של יוצרי העושר. הם גם שותפים בעוד דבר אחד: השמצות נגד איין ראנד.

בשנת 1975 אמרה ראנד: "אחת השיטות של הסטטיסטים להרוס את הקפיטליזם מבוססת על בניית פיקוחים שקושרים את ידיה ורגליה של תעשייה מסויימת, והופכים אותה למשותקת שאינה מסוגלת לפתור את בעיותיה, ואז מכריזים כי החופש נכשל ונדרשים פיקוחים חזקים יותר". לא יפלא איפוא שאלו שרשמו את המתכון שמוביל אותנו לקטסטרופה הכלכלית המתרחשת לבוא אינם נמנים על אוהדיה.

בעמידתה הנחושה למען זכויות אדם זיהתה ראנד את הקשר הישיר וההכרחי בין הגנה על זכויות אדם לקפיטליזם, בכך קרעה את המסכות מעל פניהם של המתחזים לתומכים בשגשוג ובחופש האנושי.